התחביב הכי לא שגרתי בישראל: "הנדירות נמכרות במיליון דולר"

"יש משפט בערבית", אומר לי האני ריאן. "כל מה שאומר לך מגדל יונים - אל תאמין לו. אלה פסולים לעדות בבית משפט".

למה? אני מקשה. "אלה, בשביל יונה ימכרו את העולם. תסתכל עליו", האני מחווה לעבר אחיו, נידאל מוסטפא ריאן. "אתה רואה איזה מבט יש לו כשהוא מדבר על יונים? איך אפשר להאמין לאנשים שמאוהבים ככה?!"

הראש של האני נע ונד כממאן בשמש הרכה אחרי הגשם. מבטו משועשע וחומל בו־בזמן על אחיו נידאל. גם כשהוא סבא, נידאל מחזיר אהבות קודמות לשובך ומנקה אחריהן, רודף אחרי חתולים סוררים שמתגנבים לחצר ומנסים לטרוף את אהבותיו ההומות.

נידאל שומע את תסכול אחיו, והעיניים של מגדל היונים מכפר ברא קורנות באור החורף. החיוך מתרחב הרבה מעבר לפנים הצרות, וקול משק כנפיים והמייה של עשרות יונים ממלא את החצר. נידאל לוגם מהקפה, מאושר. "אין מה לעשות", הוא אומר בקול אדמה רטובה. "יונה, זה קשר לחיים".

ברוכים הבאים לעולם המופלא, המטורלל, הקסום וההזוי של מגדלי היונים. זן הולך ונכחד של אנשים מיוחדים - כמו האובססיה שלהם.

מעשה ביונה שנדרסה

אבל ממתי יונה וסבא הם עניין לכתבה? בימים אלה מוקרן בקולנוע סרט יפה וייחודי בשם "בלה". אחרי מאות ספרים, סרטים, הצגות, תערוכות ושלל עיסוקים אמנותיים שבחנו את ה"סכסוך" הישראלי־פלסטיני מכל זווית דוקי־חיבוקי אפשרית - הנה, יש חידוש. הסרט "בלה", קו־פרודוקציה ישראלית־בלגית, עושה משהו נדיר כיונה מסולסלת, ומצליח להציג את הסכסוך מזווית חדשה - זווית היונה. וזה קורע מצחוק ומצער. מבלי לעשות יותר מדי קלקלנים, בלה הוא "מבצע סבתא" של הסכסוך. מדובר בסרט מרדף מצחיק ואבסורדי בין ישראלים ופלסטינים, שחוצה כל מחסום אפשרי, ואז עוד כמה - והכל במרדף אחר יונה אמיתית, סימבולית ובעיקר יפהפייה העונה לשם בלה.

לפעמים ההשראה מגיעה בדרכים משונות. "הכל התחיל כשנסעתי באוטו, ופתאום יונה התנפצה לי על הכנף של הרכב". נזכרת במאית הקולנוע זהר שחר. "זה היה הלם, אבל רק הפרומו". שלושה ימים אחר כך, זהר הסיעה את בנותיה וחברותיהן, קבוצה מעורבת של יהודיות וערביות מבית הספר הדו־לשוני "גשר על הוואדי". "פתאום יונה התיישבה בתוך תלולית בולשיט באמצע הכביש, ולא הספקתי לעצור", זהר משחזרת, עדיין המומה מצירוף המקרים הקוסמי. "בתוך שלושה ימים דרסתי שתי יונים. אמרתי לעצמי: זה אומר דרשני, זה כבר סמל משמיים, כתוב בכוכבים, דורש תיקון. אבל ידעתי שזה גם מצחיק ואירוני, ומתוך סערות הנפש החלטתי לכתוב על זה".

כך נולד אצל זהר מתווה כללי ומעורפל לסרט על יונה, עם כל הסמליות שבינו לבינה. "רציתי לספר על זוג יהודי וזוג ערבי, הילדים שלהם ויונת מחמד, כשכל חוסר המודעות האישי והפוליטי של המצב נופל על גבה של היונה".

מכאן התחילה אובססיית השגת מידע על גידול יונים, תחרויות יונים, מרוצי יונים, הפרחת יונים בירושלים. "התחלתי לכתוב כפרויקט גמר בלימודי תסריטאות בסם שפיגל. קיבלתי פרס ופניות ממפיקים. התסריט היה מלא בדיחות ורגעים קומיים על יונה שנעה בין משפחה יהודית ומשפחה ערבית, והגורל שקושר את כולם בקומדיה של טעויות".

נידאל, מגדל יונים: "פעם היו הרבה מגדלים, והיתה תחושה של משפחה אחת. היו שווקים שפרחו באצטדיון רמת גן. היום המצב השתנה, הכל נהיה ממוסחר. בסוף, יונים הן עניין של אהבה. הן מזכירות לנו מהי נאמנות. כשיונה בוחרת בן זוג, זה לכל החיים"

כדי לפתח את התסריט ולהפוך את הרעיון לסרט קולנוע, זהר הרגישה שהיא זקוקה לשותף פלסטיני. כמו כל דבר שקשור לסרט "בלה", המציאות פעלה בדרכים סמויות. יום אחד ג'מאל ח'לאילה, במאי קולנוע מעכו, התקשר אליה, בשיחה שנשמעה לה כאילו הדמות בראשית בסרט - ג'מאל - התקשרה מהתסריט היישר למציאות.

"נפגשנו בתחנת דלק בכפר קרע", משחזר ג'מאל בחיוך. "בגדול, זה המקום שבו דברים טובים תמיד קורים". בין ריח הדלק לרחש המכוניות הנודדות והשבות, השניים נפגשו לדבר והחליטו לכתוב וליצור ביחד את "בלה".

"זאת לא היתה חלוקה של "אתה תכתוב את הערבים ואני את היהודים", מחייך ג'מאל, "אלא יצירה משותפת במלואה, שבה הזהויות מתערבבות עד שלא ברור מי כתב מה ואיזו שורה".

היונים נענות לשריקה

כדי לכתוב על יונה, צריך להבין יונים. זהר מהיישוב קציר וג'מאל מעכו המשיכו לחקור ולהבין את עולם מגדלי היונים, וליקטו סיפורים מחיי המגדלים שאותם פגשו - ובהם נידאל מכפר ברא, שמגדל עשרות יונים מכל מין וסוג.

"הכל התחיל אצלי כשהייתי בן 10", נזכר נידאל. "לאבא שלי היה שובך קטן, שלוש או ארבע יונים. הוא היה אז צעיר. היו כאלה שגידלו יונים למטרות אכילה, אבל אותי משך אורח החיים הזה עם היונים. הייתי יושב שעות איתן בשובך. זה נתפס בעיניי כ'חיים של כפרי', אבל עם הזמן הבנתי שזה הרבה מעבר".

כפי שנידאל מגלה לי, עולם מגדלי היונים הוא יקום מקביל קטן וסגור. למרות התדמית ה"עממית", עוסקים בו גם רופאים, עורכי דין ודמויות כמו פיני גרשון וראובן עטר. "אפילו היה עבריין שגידל יונים, כדי לשלוח דברים. לא דואר..." נידאל צוחק.

וכמו כל אספן, נידאל שש להראות לי את האוסף שלו. אחרי המבול שהיה כאן, נידאל שורק. היונים שונאות את הגשם, שמכביד להן על הנוצות, אבל הן נענות לשריקתו ויוצאות אט־אט משורת השובכים כדי להתאוורר. יונים לבנות לחלוטין, אפורות, סגולות וירוקות, יונים גבוהות, חומות ונפוחות כתרנגולות, עם משקפיים כתומות, נוצות על הרגליים, ויונות שהולכות מלכותיות לאורך החצר. נידאל מביט בהן באהבה בלתי מסויגת, ומתאר לי מאיפה המקור והכנפיים של כל מין.

"אני אוהב את כל סוגי היונים, אבל יש לי חיבור מיוחד ליונים ה'שאמיות' (הלבנטיניות). למעשה, 90% מהיונים באזור שלנו המקור שלהן מסוריה ומעיראק. יש גם השפעות מאירופה - יונת 'קינג', יונים צרפתיות כמו 'ווייט קארנו' ו'סילבר קארנו'. לכל יונה יש טבע אחר ומשהו שונה באופי. זה עולם של אסתטיקה, ולפעמים מתערבים בטבע. למשל, אם יונה נולדת שחורה, כדי לקבל צבע לבן ונקי תולשים לה את הנוצות שוב ושוב - עד שהן צומחות לבנות. זה מדע של טיפוח וגנטיקה".

אשתו של נידאל, טליעה, חולפת לידנו, מביטה במחזה, מנידה בראשה ומחייכת. "את כולן הוא מכיר אישית, וכולן אוהבות אותו". נידאל זורח: "כיום יש לי 100 יונים, אבל פעם היו לי הרבה יותר. אם הייתי משחרר אותן מהשובך, לא היית רואה את השמש!" הוא צוחק.

מנח ועד יונה הנביא, רובנו מכירים ומתייחסים ליונים כאל מטרד עירוני בעיקר. אני מספר לנידאל על אובססיית השכן שלי להרחקת יונים מביתו. "אני יכול להגיד לך שהשכן שלך מסכן ממש", נידאל צוחק. "הוא מנסה להילחם בכוח הטבע עם פסלי פלסטיק מסין. זה לא יקרה. יונים תמיד חוזרות למקום שבו הן למדו לעוף".

ואיך השכנים שלך מקבלים את האוסף שאתה מחזיק?

"לא כל שכן יכול לסבול את זה. השכנים שלי רגילים, אבל זה מקור למריבות. היונים עפות, מסתובבות, מלכלכות. יש שכנים שנלחמים בזה, זורקים פחיות מהחלון. יש מקומות שבהם תקבל קנסות גדולים אם תאכיל יונים. אבל היונה לא עושה 'דווקא' לאדם, זה הטבע שלה".

אני תוהה למה נידאל צמצם את האוסף שלו, ובתגובה הוא נאנח עמוקות ומתכנס בשתיקתו. אני מכיר את האנחה הזו. אנחת האספן שהבין שאין מי שיעריך את האוסף כמוהו, ולכן הוא מעדיף כבר לחתוך בעצמו בטרם העולם יחתוך אותו ממנו.

"פעם היו הרבה מגדלים, והיתה תחושה של משפחה אחת. היו שווקים פורחים כמו באצטדיון רמת גן. תמיד ידעתי ממי אני קונה יונה, ומי שקנה ממני הכיר אותי. היום המצב השתנה. הרבה מגדלים הפכו לסוחרים, והכל נהיה ממוסחר. בסוף, יונים הן עניין של אהבה. כמו שאומרים 'כלב חבר עדיף מחבר כלב' - ככה יונים מזכירות לנו מהי נאמנות. כשיונה בוחרת בן זוג, זה לכל החיים, עד המוות".

אתה לא מעדיף חתולים או כלבים? מהיונים אתה מקבל גם אהבה?

"בטח. יונים קשורות מאוד לבני אדם. הן חכמות ומזהות את המגדל שלהן. האופי שלהן הוא כזה שאם זר מתקרב, הן עפות, אבל אם אני שורק להן - הן באות. ראיתי אצל יונים נאמנות מדהימה. היה לי זוג יונים שהנקבה בו מתה. הלכתי הביתה להכין קפה, וכשחזרתי ראיתי את הזכר עומד ליד הפגר שלה ופשוט מת מצער. אין סיכוי שיונה אחת תעמוד סתם כך ליד השנייה, יש שם קשר עמוק.

"בתחרויות משתמשים בצורה צינית ב'שיטת האלמנות': מראים לזכר את הנקבה לפני המרוץ, ואז מפרידים ביניהם. הוא טס בטירוף - לא כדי לנצח, אלא כדי לחזור לאהובה שלו".

מחלת "ריאות המגדלים"

דיבורו של נידאל נעצר, כתוהה על הגבול הדק שבין אובססיה ל"סתם שיגעון". אחיו ואחיינו מביטים בו. המבט נע בין הערכה למוהיקני האחרון מסוגו לבין חמלה על מי שכבר לא מסוגל להפסיק כליל. לפתע אני מבין את הקוד הסודי שהסרט "בלה" כתוב בו - התשוקה למשמעות שחורגת מהגדרות הזהות, השפה, התרבות ומלחמת הדת. כשזה נוגע למגדלי היונים, הם כולם נח בתיבה: עומדים על הסיפון, מביטים בעיניים כלות אחר מעופה של היונה ומחכים לשובה של האהבה.

מעצם חייו ואהובותיו אפורות הכנף, נידאל משרטט את קו האופק שבין "המגדלים האמיתיים" של פעם, שראו בתחביב המתמסר אורח חיים, משפחה, אחווה ומורשת, ושיתפו ידע בחינם - לבין בני הדור החדש של מגדלי היונים, ה"סוחרים".

"יש סיפור על אמירותי אחד שקנה יונה אלופה במיליון דולר. הכניס אותה לתחרות, והיונה לא חזרה בזמן סביר. הוא הפסיד בתחרות, התעצבן ושחט את היונה. אבל כשניקו אותה, גילו אצלה בקיבה אורז מטיבט! אתה מבין? היא היתה בטיבט וחזרה. ניצחה את כל התחרות - והוא הרג אותה".

השיגעון ליונים עלול להגיע עד מוות. קיימת תסמונת רפואית בשם "ריאות של מגדלי יונים", בעיקר של יוני הנוי המטופחות ליופי, שמפרישות אבקה דקיקה שנועדה לשמור על הנוצות. בתוך שובך סגור, האבקה הופכת לערפל בלתי נראה. המגדלים הוותיקים, שנושמים את האוויר הזה עשרות שנים, מפתחים תגובה אלרגית כרונית שיוצרת צלקות בריאות. רופאים מזהירים לרוב את מגדלי היונים שבשלב מסוים הם יצטרכו לבחור - היונים או החיים שלהם. ברוב המקרים המדווחים, מגדלי היונים מעדיפים את היונים. אהבה חונקת, גרסת בעלי הכנף.

"זה עולם של אסתטיקה"

ב"בלה" רואים שהמציאות של מגדלי היונים בישראל היא לא רק רומנטיקה עד מוות, אלא גם תחרויות יופי וכסף גדול ממכירת יונים. כמעט כל מגדל מספר על "אקזיט" היונה שנמכרה לאחרונה במיליון וחצי דולר למדינות המפרץ, כדי להשביח את הגזע. ולא פלא שהעלילה בסרט כוללת גם קונה מסתורי מהמפרציות. אבל עד כמה מציאותי אירוע שכזה כיום בישראל? ובכן...

זהר שחר, מיוצרי "בלה": "בתחילת הדרך, אף מפיק לא כל כך רצה לשמוע מאיתנו או לקרוא את התסריט. קיבלתי תגובות כמו 'עזבו, אנחנו עסוקים', 'למה לך להסתבך? תשאירי את זה רק בצחוקים', 'מה את כותבת עם ערבים? תכתבי בעברית לבד'"

עירא פלד מקיבוץ ברעם, מזכיר איגוד מגדלי היונים בישראל, מתאר את קהילת מגדלי היונים לטיפוח כמגוונת להפליא. "באיגוד בישראל רשומים כ־50 מגדלים מכל המגזרים: דרוזים, נוצרים, מוסלמים, יהודים מהכפר ומהקיבוץ", הוא מספר.

האיגוד, שהוקם ב־1977, מקיים תערוכה שנתית בחג החנוכה, שבמסגרתה חברי האיגוד מציגים את היונים שהם טיפחו בשנה האחרונה. הן נשפטות שם על פי סטנדרטים בינלאומיים נוקשים: גובה, אורך נוצות, עמידה נכונה.

"זה עולם של אסתטיקה", אומר פלד. "אנחנו לא עוסקים במרוצים, בשביל זה יש איגוד אחר. שם הכסף הגדול. אצלנו זה 'תהיי מלכת יופי, תהיי דוגמנית'. לכן אצלנו לרוב מדובר בתחביב, ולא בעסק".

במרכז עלילת "בלה" מככב יקי (אלישע בנאי), מוזיקאי ישראלי שחי בבריסל, ששב ארצה אחרי שאביו, מגדל יהודי ותיק ונחשב, נפטר ומוריש לו יונה מסולסלת. מולו עומד בילאל (חנא ביראך), צעיר פלסטיני שמתמסר לגידול יונים, כמעין בן חורג של המגדל הוותיק. הדבר מעורר מתחים פנים־משפחתיים בין השניים, אך מעבר להם - גם המון מחשבות תקווה. הרבה בזכות המרחב המיוחד שנוצר בקרב מגדלים היונים, שמתמסרים לתחביב באהבה או אובססיביות חוצת מחסומים, גבולות וזהויות פוליטיות.

ויש בתחום הזה עוד דבר שישראל יכולה להתגאות בו ביחס לעולם: הגיל הצעיר באופן יחסי של המגדלים. כמו בסרט, מתברר שדווקא אצלנו יש מגדלים צעירים שנכנסים לתחום ומחדשים את חדוות הטיפוח. "בעבר, גידול יונים היה חזק מאוד באירופה, בארה"ב ובאזור המפרציות", מתפעם פלד. "אלא שבעולם המערבי גיל המגדלים הולך ועולה. כשהייתי לאחרונה בתערוכה באירופה הייתי בין הצעירים שהיו שם - ואני בן 48!"

אבל יש גם קשיים. אחת מהבעיות העיקריות שעימן מתמודדים האיגוד והמגדלים היא רגולציית "אי בודד", שמדינת ישראל מתנהלת לפיו. זו מדיניות שמקשה מאוד את יצוא היונים מישראל, וחמור מכך - כמעט לא מאפשרת לייבא יונים ארצה.

פלד: "כבר חמש או שש שנים היבוא של יונים לארץ פחת, מה שמוביל ל'נישואים בתוך המשפחה' ומקשה מאוד את השבחת קו הדם והגזע של היונה. ואז הן נהיות קטנות וחלשות, ומתקשות לעמוד בסטנדרטים המקובלים ולהתחרות בתחרויות".

כוכבת הסרט "בלה" היא יונה סופרסטאר, אחות הוליוודית של יונה זוכת תחרויות יופי בינלאומיות, שכולם רודפים אחריה. דווקא במקום ובחברה שבהן מדברים בטבעיות על "טהרת הגזע" ועל "השבחת קו הדם", הסרט מיטיב להציג את האנושי שמכרכר סביב היונה, עם כל המשובות והמשוגות של ניהול הסכסוך - בין הלוויה בקיבוץ לחתונה פלסטינית, מציאות המחסומים ותחמנות ים־תיכונית. והוא שב ומראה עד כמה מתחת לכל הנוצות - הכל אנושי.

החלום? שיקרינו לילדים

אחרי שזהר וג'מאל פיתחו ביחד את גרעין הסרט, השניים הגיעו למחסום ממש לא יצירתי. "בשלב ההוא אף אחד לא רצה לשמוע מאיתנו, לא רצו לקרוא את התסריט", נזכרת זהר. "קיבלתי תגובות כמו 'עזבו, אנחנו עסוקים', 'למה לך להסתבך? תשאירי את זה רק בצחוקים', 'מה את כותבת עם ערבים? תכתבי בעברית לבד'".

אבל הרגע שבו הסרט התחיל להתממש נרשם כשג'מאל וזהר פגשו את המפיק תומא אלפנדרי, שעלה לארץ מצרפת. "הוא איש טוב, שבניגוד לכל המפיקים האחרים פשוט אמר 'זה רעיון מצוין לסרט, בואו ניפגש ונראה איך זה קורה".

עירא פלד, מזכיר איגוד מגדלי היונים בישראל: "בעבר, גידול היונים היה חזק באירופה, בארה"ב ובאזור המפרציות. בניגוד למצב בישראל, בעולם המערבי גיל המגדלים הולך ועולה. כשהייתי לאחרונה בתערוכה באירופה הייתי מהצעירים שם - ואני כבר בן 48!"

המהלך המשמעותי ביותר של אלפנדרי בהפיכת הסרט למציאות היה גיוס האחים דארדן, מבכירי במאי הקולנוע האירופאים, כשותפים להפקה. האחים ידועים בסרטים החברתיים שהם יוצרים, ובתוך הקופרודוקציה הזו הצליחו זהר וג'מאל למצוא את הדרך למינון הנכון בין מצחיק ועצוב, כדי ליצור תקווה.

כמו היונה שלא מכירה בגבולות 1967 ולא מתרשמת ממחסומים, כך גם הדמויות בסרט מנסות לנווט אל החופש במציאות בלתי אפשרית. היונה היא ה"אמת" היחידה בסיפור שבו כולם משקרים קצת כדי לשרוד, אבל שקרים עם הרבה קסם וצחוק - וזה דבר מוזר בישראל של אחרי 7 באוקטובר.

"סיימנו את הצילומים באמצע ספטמבר 2023", מספר ג'מאל, והקול שלו משתהה לרגע, כמו רוצה להישאר בזמן החסד שלפני. "העריכה היתה אמורה להתחיל ב־8 באוקטובר". יניב סרודי ז"ל, מנהל ההפקה של הסרט והאיש שדאג שהכל יעבוד, נרצח כשעבד כמנהל ההפקה בנובה.

"אני זוכר את יניב עולה על המשאית בסוף יום הצילומים האחרון - בחור צעיר ממוצא דתי, מתנחל לשעבר - ואומר כמה הסרט הזה משמעותי לזמן ולמקום שבהם אנחנו חיים". אומר ג'מאל בעצב. ופתאום, הקומדיה המטורפת על יונה ושני עמים ניצים מקבלת משמעות מצמררת נוצות.

בהקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, כשהקהל צחק ומחא כפיים, ג'מאל חש מועקה. "כתוב על המסך 'לזכרו של יניב סרודי', ולמרות שראיתי את הסרט מיליון פעם - זה עדיין מעיק עלי", הוא אומר בשקט.

זה לא עניין שכיח שיצירה מנווטת בידי שני יוצרים ביחד. לאורך כל השיחה עם זהר וג'מאל אני מחפש להבין את התפקידים הפנימיים, ומתקשה למצוא את קווי ההפרדה ביניהם. הדבר ניכר גם על המסך. "בלה" הוא סרט נדיר שרואה את שני הצדדים מבפנים, ולא מבחוץ. הוא לא מציג את הפלסטיני או את היהודי כ"קורבן אולטימטיבי ונצחי", אלא כאנשים מורכבים, בשר ודם.

משפחה פלסטינית עם צרות של חתונה, כסף, אגו ויחסים בין־דוריים, ומשפחה יהודית עם אותן הצרות בדיוק. ואם צריך הוכחה עד כמה הסרט מדבר באותנטיות עם שני הקהלים - בהקרנת הבכורה אפשר היה לשמוע מאילו בדיחות היהודים צוחקים, מאילו צוחקים הערבים, ומתי כולם צוחקים ביחד.

האותנטיות במבט הכפול שהסרט מציג מאתגרת את כל הקהל. ג'מאל מספר על מבקרת קולנוע פלסטינית שביקשה לצפות בסרט שוב, כי היא לא ידעה מה לחשוב עליו אחרי צפייה אחת, וגם על הביקורת הטובה שהסרט קיבל דווקא מעיתון שמזוהה עם הימין הדתי.

אתם לא חוששים ממה שעלול לקרות לסרט שלכם, על רקע הסערה בעולם התרבות שעורר הסרט "הים"?

זהר: "קצת מוזר לראות שר תרבות שמאוד מפחד מתרבות ומיצירות אמנות. ואני חושבת שהוא צודק שהוא מפחד. אמנות ותרבות משפיעות מאוד על הנפש".

ג'מאל: "בהינתן שכל מערכות החינוך שלנו נפרדות, ושהנרטיבים ההיסטוריים שמלמדים אותנו נפרדים - איך תרצה שיהיה שינוי? אנחנו מוסללים למרחב שבו לעולם לא ניפגש".

זהר: "אם חלק מהתרבות שלנו הוא יצירה משותפת, אז אנחנו יכולים לדמיין חיים משותפים".
ג'מאל: "החלום שלנו זה שיקרינו את 'בלה' לילדים".

זהר: "במרחב שבו הצופים מתקבלים באהבה ומתפנקים בהומור - יש מצב שמשהו ישתנה. לצחוק בתוך הקיום בישראל זו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת".