כשאבא הופך למפלצת: פרשת האונס שהסתיימה בעונש חסר תקדים

הקירות בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד ראו כבר הכל, אבל בצהרי יום שלישי לפני שבוע וחצי משהו באוויר היה שונה. בחוץ, ברחבת הכניסה, עמדה אישה חרדית צעירה, נשואה ואם לילדים, והתפרקה. אלו לא היו רק דמעות של הקלה. אלו היו דמעות של מי שנלחמה כל חייה ברוחות רפאים. 

"אני לא הוזה, אני לא המצאתי את זה", היא חזרה ואמרה שוב ושוב, זועקת את מה שאיש לא רצה לשמוע במשך שני עשורים. רגע לפני כן, בתוך האולם, הרכב של שלושה שופטים הסתכל לה ולחבורת הפרקליטות שליוו אותה בעיניים, ואמר את המילים ששינו את חייהן: "אנחנו מאמינים לכן".

"אחרי כל כך הרבה שנים של ניכור, חוסר אמון ומאבק, כשהבנות האמיצות והגיבורות הללו שמעו את ההרכב של שלושת השופטים אומרים את זה, הן פשוט התפרקו", משחזרת עו"ד ספיר ארד־טנא, אחת משלוש הפרקליטות שניצחו על התיק המורכב.

זה היה יום של עשיית צדק, יום שבו הוטל עונש חסר תקדים של 31 שנות מאסר על אדם שהיה אמור להיות המגן שלהן - והפך לסיוט הכי גדול שלהן. מדובר בעונש הכבד ביותר על עבירת אונס שגזר בית משפט ישראלי בעשרות השנים האחרונות - כבד אף יותר מזה שהוטל על גואל רצון.

"היא חולת נפש"

הסיפור הזה מתחיל לפני קצת יותר מ־20 שנה. חלק ממי שמכירים את הנפשות אשר בהן מדובר לא מסוגלים להאמין עד היום לפרטים שנחשפו. ​על פניו, מדובר היה במשפחה חרדית למופת. האב רופא משפחה מוערך, האם רעיה ואם מסורה, והילדים מחונכים ומטופחים.

בתוך הקהילה האב נחשב לעמוד תווך. איש מקצוע שכולם סומכים על דעתו. אלא שמאחורי הדלת הסגורה, מעבר לתריסים המוגפים, התחולל סיוט מתמשך שהחל כשבנותיו היו בגיל רך. רחלי (שם בדוי, כמו כל שמות בני המשפחה בכתבה זו, כדי להגן על פרטיותן של הקורבנות) היתה בת 5 בלבד כשאביה החל לפגוע בה.

עו"ד זליג־אבגי: "חקרתי את האמא שבע פעמים. נתקלנו באישה שלא היתה מוכנה בשום אופן שלא להאמין לו, למרות עדות מפורשת של רחלי בפניה על הזוועות שאביה מבצע בה. חיכיתי שהיא תגיד 'אולי טעיתי'. היא פשוט לא היתה אמא שלהן"

הוא ניצל את סמכותו הכפולה כאב וכרופא. היתה לו שליטה מוחלטת על גופן ועל המידע הרפואי שלהן. הוא רשם להן כדורי הרגעה ותרופות פסיכיאטריות בסתר, תוך שהוא מסתיר זאת מהאם, ובנה סביב רחלי נרטיב שקרי של "חולת נפש" שאינה מחוברת למציאות. הוא בחר עבורה מטפלים, ניסה לשבש את הטיפולים, ואף גדע אותם כשחשש שמעשיו ייחשפו.

קשר השתיקה יכול היה להימשך לנצח. איש בקהילה לא שיער שהרופא המכובד הוא מפלצת. הסיוט נקטע רק כשתהילה, האחות הקטנה, ברחה מהבית בגיל 18 עקב ההתעללות המינית של אביה, שבוצעה גם בה. היא הגישה צו הגנה לבית המשפט, וכך נפתחה תיבת פנדורה שזעזעה אפילו את אנשי המקצוע הוותיקים והמנוסים ביותר. רופאה פסיכיאטרית, עובדות סוציאליות וחוקרת משטרה העידו שזהו אחד המקרים הקשים ביותר, אם לא הקשה ביותר, שבו נתקלו מאז ומעולם.

הכרעת הדין חושפת סדיזם קיצוני, ומפרטת סדרה בלתי נתפסת ובלתי ניתנת להכלה של פגיעות מיניות והתעללות רגשית. ​עוצמת הפגיעה תועדה גם ביומנה האישי של רחלי, שנכתב שנים מאוחר יותר:

"...אני רוצה להתכסות, אני מרגישה שזה לא עוזר להתכסות, בחיים זה לא ייגמר, הוא חקוק בתוכי, הוא לא יוצא... איזו מגעילה אני, הוא מגעיל, גם אני מגעילה. הגוף שלי מרגיש את הכל כל כך חזק! זה מרגיש שזה קורה עכשיו... כאב שלא נגמר, אין מילים לתאר אותו... התנתקתי. עייפה, מותשת, כואבת, רוצה לברוח ואין לי כוח, אין לי לאן".​

הנאשם פעל במעין "תחושת אלוהות". גם כשהיה מאחורי סורג ובריח במהלך מעצרו, הוא ניסה להכריח את בעלה של רחלי לחתום על התחייבות שלא להעלות את טענות הפגיעה, בתמורה ל"קירובן חזרה למשפחה" והזמנה לחתונה של אחות נוספת.

כעת, כשבית המשפט שלח את האב לבלות את שארית חייו בכלא, הן מרגישות מעט יותר ביטחון לשתף. לא בעצמן, לא בקולן, אלא דרך עורכות הדין שניהלו את המאבק המשפטי שלהן. שלוש פרקליטות ממחוז מרכז שעמדו לצידן במשך שש שנים - עו"ד יעל זליג־אבגי, עו"ד ארד־טנא ועו"ד הילה גולדמן. בשיחה עם "ישראל שישבת" הן מתארות את מה שהתרחש מאחורי הקלעים, עד לתוצאה הדרמטית.

"כמו עיר תחתית"

הנאשם הורשע ב־22 אישומים, בעבירות רבות של אינוס קטינה בת משפחה, ניסיון אינוס, מעשים מגונים, וכן עבירת תקיפה. רחלי, כיום בשנות ה־30 לחייה, נשואה ואם לארבעה, ותהילה, כיום בשנות ה־20 לחייה, נשואה ואם לשניים, העידו על מעשים מפלצתיים וסדיסטיים - כולל שימוש בנשק לאיום ותקיפה - תוך שהוא מנצל את שמו הטוב בקהילה.

עדי האופי שהגיעו לבית המשפט כדי להעיד לטובת הנאשם, היו מרשימים במיוחד. רופא בכיר שממלא תפקיד משמעותי במוסד לביטוח לאומי ציין שהנאשם הוא "אחד האנשים הכי טובים שעבדתי איתו". איש חינוך מוערך שהתנדב בקו הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בגברים בחברה הדתית הגדיר את האנס כ"איש נתינה וחסד, חריף ואנושי". ואדם נוסף, מתמטיקאי שעוסק בבינה מלאכותית ושימש מפקחו במעצר, תיאר את הנאשם כ"עדין נפש, ואחד האנשים הכי אינטליגנטיים שאני מכיר".

השופטים לא התרשמו. להפך. במידה רבה, עדויות האופי רק חיזקו את גרסת הבנות, כפי שהיטיבה לתאר רחלי אותו "פיצול" מדובר. "זה כמו עיר עליונה ועיר תחתית", אמרה בעדותה. בעיר העליונה יש לכאורה אבא נורמטיבי ומתפקד. בעיר התחתית נעשים במשך שנים מעשי התעללות מפלצתיים.

"ראינו בנאשם את 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד'", כתבו השופטים בגזר הדין. "עדי האופי הכירו רק את 'ד"ר ג'קיל'. ניתן אף לומר שדווקא הפנים ה'חיצוניות' היפות והטובות של הנאשם, שעליהן העידו גם עדי ההגנה וגם הנפגעות, לרבות תפקודו כאבא מסור והיותו רופא מוכר ומיומן, העצימו את הפגיעה והבלבול של הנפגעות".

"יש לי ניסיון גם בליווי תיקים במגזר החרדי", מתארת עו"ד זליג־אבגי את המורכבות הייחודית שיש בתיק המתרחש בחברה החרדית. ולא, הכוונה היא לא רק להסתרה או לקושי לחשוף. הבעיה מתחילה במודעות של הקורבנות עצמן. "יש קטינות שאפילו לא יודעות כיצד לכנות בשמות את האיברים השונים, ולתמלל את פגיעתן. חלק מהטיעון שלנו לעונש היה שהדברים האלה התבצעו במגזר שבו אין חשיפה לדברים הללו בכלל. אין צפייה בטלוויזיה, לא רואים סרטים או קוראים מגזינים שבהם ניתן לראות ביטוי של מגע ומיניות. הוא ניצל את חוסר הידע וחוסר ההבנה כדי לספק את יצריו המפלצתיים".

מתוך יומנה של רחלי: ​"הוא חקוק בתוכי, הוא לא יוצא... איזו מגעילה אני, הוא מגעיל, גם אני מגעילה. הגוף שלי מרגיש את הכל כל כך חזק! כאב שלא נגמר, אין מילים לתאר אותו... עייפה, מותשת, כואבת, רוצה לברוח ואין לי כוח, אין לי לאן"

"הן מספרות שרק בגיל מאוחר הן סוף־סוף הבינו שלא כך הדברים אמורים להיות", מוסיפה עו"ד ארד־טנא. "ההבנה שלהן על כך הגיעה בשלב של בגירות. רק אז הן הבינו שלא כל הבתים מתנהלים כך, שיש מציאות אחרת, שמה שנעשה בהן הוא חמור ומסוכן. עד אז זו היתה המציאות היחידה שהכירו".

ארד־טנא מחדדת שהשאיפה המתמדת של מי שמלווים את נפגעי העבירה במאבקם המשפטי היא להכיר את שלל הרבדים הנלווים לפגיעה. "אנחנו שמים את הדגש בהכשרות של צוותים על כל הנושא של הבנת העולם של נפגעי עבירה, כיצד לדבר עם קטינים, לא רק הידע המשפטי. אנחנו מגיעים לא רק ממקום של עורכי דין, אלא מהמקום האישי שמבין את המשמעות של להיות נפגעת עבירה. מה זה אומר נפגעת שמתמודדת עם פוסט־טראומה מורכבת".

"בגידת המשפחה"

למעשה, "אף אחד לא הגיש תלונה בתיק הזה", מפתיעה עו"ד זליג־אבגי. "תהילה הגיעה לגיל 18, ברחה מהבית, אנשי חינוך וחברים מצאו עבורה מקום מגורים, ואז היא הגישה צו הגנה. היא לא רצתה לגשת למשטרה, רק ביקשה להיות במקום מוגן ולהפסיק את הפגיעות בה.

"בית המשפט ראה את התצהיר החמור והמטלטל שלה, שבו מגוללות עבירות המין האחרונות שחוותה בסמוך לבריחתה מהבית, והעביר את התיק למשטרה. החוקרת בתחנה יצרה קשר עם הנפגעת, ולאחר תהליך ארוך ומורכב, שכלל גם הרבה פחד והתנגדות, היא הבינה שכדי להציל את שאר אחיה ואחיותיה עליה לעשות זאת - כלומר, להגיש תלונה. בהמשך הצטרפה לתלונה גם אחותה הגדולה ממנה בעשור, רחלי".

"לקח לי הרבה זמן לאפשר לעצמי לקרוא את כתב האישום מהתחלה עד הסוף", מוסיפה זליג־ אבגי. "המוח לא יכול להכיל את הסדיזם המפלצתי. בסוף אנחנו נשים, אימהות, בנות. אנחנו יודעות מה קורה בשטח".

בשל אופיה של הסביבה החברתית ומעמדו של האב, אפשר איכשהו להבין איך דבר כזה קורה מבלי שהקהילה תבחין בכך, ומבלי שייקלטו הסימנים - אבל האם גם בתוך הבית פנימה, בתוך התא המשפחתי, לא הבחינו בסימנים?

"חקרתי את האמא שבע פעמים", מספרת זליג־ אבגי. "נתקלנו באישה שלא היתה מוכנה בשום אופן שלא להאמין לו. למרות עדות מפורשת של רחלי בפניה, שנים קודם לכן, על הזוועות שאביה מבצע בה, היא בחרה שלא להאמין לה. חיכיתי שהיא תגיד 'אולי טעיתי'. היא פשוט לא היתה אמא שלהן".

יש גם אחים בסיפור?
"כן. כמעט כל האחים הבגירים העידו לטובתו, אבל חלק מהאחים שהובאו כעדי הגנה עשו זאת רק כי הוא אב המשפחה. זה היה מאוד מורכב בשבילם, וחלק מהדברים שהם אמרו דווקא חיזקו את טענת הנפגעות.

"לצד הבגידה מצד המשפחה היו גורמים מסוימים בקהילה ששמרו עליהן וניסו לסייע, אבל לא תמיד זה הספיק. מורה אחת התריעה בזמן אמת על שינוי בהתנהגות והיתה ערה למצוקה של הנפגעת, ויועצת בית הספר היתה לצידה. נשים חרדיות חזקות ומקסימות, שאף הגיעו להעיד בבית המשפט - דבר שהוא זר להן ולא קל עבורן. ניסו להניא אותן מזה. אמרו להן 'יפגעו בכן', 'למה אתן צריכות את זה?', 'יש לו שם בקהילה' - ובכל זאת הן עשו זאת עבור הבנות".

המחיר הנפשי והמשפחתי עולה שוב ושוב גם מתוך תסקירי הקורבן. בגזר הדין מתואר הסבל של הבנות כך: "תהילה מתמודדת עם ניתוק ותחושת ריקנות, חשה רגשות אשם על כך שיציאתה מהבית גרמה לפירוק המשפחה. היא ביקשה למסור לבית המשפט: 'שום עונש לא יפצה אותי, לא רוצה פיצוי כספי ולא מעוניינת שהוא יישב בכלא, רק רוצה הגנה לי ולאחיותיי'. רחלי תיארה 'יתמות רגשית' ומחיר כבד על כך שערערה את חוקי היסוד של הבית, שכללו חובה להסתיר.

"אם יש משהו שרחלי ניסתה לעשות, זה להשיג בכל מחיר את הקשר המשפחתי. שמישהו יעמוד לצידה", אומרת זליג־אבגי.

חקירה נגדית

שאלתי את הפרקליטות כיצד הצליחו להוכיח את המעשים שנעשו במחשכים. "ליבת התיק היא כמובן עדויות המתלוננות", אומרת ארד־טנא. "יש שתי מתלוננות אמינות, חכמות, אמיצות, אחיות. הראינו לבית המשפט מעטפת של דברים שהתרחשו בביתן וסביבן מקטנות ועד בגרות, שתמכו בעדויות שלהן באופן מובהק".

מה למשל?
"ההתנהלות של האמא, ששמעה מרחלי לפני שנים על ההתעללות המינית, אבל דחתה את דבריה וסירבה להאמין. הפסקת הטיפולים של הבנות על ידי האבא, כשחשש שקלונו עומד להתגלות. גם בהתנהגות של הנפגעות היו הרבה סימנים לאורך הדרך, זעקה לעזרה, ניסיון לחשוף את ההתעללות.

"תהילה ביקשה מאמא שלה כבר מגיל צעיר לצאת מהבית לפנימייה - דבר שלא מקובל בבית חרדי. היו איתותים רבים ואינדיקציות מצד הצוות החינוכי לגבי השינוי ההתנהגותי שחל אצל תהילה, כולל העובדה שהיא שיתפה את המורה ואת היועצת בבית ספר במתרחש. היו גם סימפטומים של פוסט־טראומה מורכבת מגיל צעיר, שלא נתנו להן את ההגדרה המדויקת. חרדה, הקאות, ועוד".

זליג־אבגי מוסיפה כי עדותן של הנפגעות בלטה באמינות ובדיוק הפרטים, שהוכחו בראיות תומכות ונלוות, מול אסטרטגיית ההגנה של הפוגע, שקרסה. "חקרתי אותו תשע פעמים, והוא ענה תשובות לא קשורות לשאלות הנשאלות, ארוכות ומתחמקות. מלאכת האריגה של הראיות, של סיפור שמתמשך על פני עשרים וכמה שנים, הביאה להן את הצדק".

איך מתמודדים מול כל כך הרבה עדויות אופי חיוביות?
"23 עדי הגנה הגיעו לטובת המתעלל, אבל בחקירות הנגדיות חלקם הפכו את עורם, וחלקם ענו תשובות מבלי שהם יודעים שהם נותנים לנו את המידע המדויק שתומך בעדות הנפגעות.

"אחד מעדי ההגנה לטובת האב היה מטפל נפש שטיפל ברחלי. הביאו אותו כדי שיגיד שהוא לא ראה שהיא עם פוסט־טראומה, שהיא הוזה ומשקרת. בחקירה הוא אישר, מבלי שידע את הדברים שהיא סיפרה בעדותה, כל מיני דברים שהיה ניסיון לטעון שהם הזויים, מומצאים ומנותקים".

לא אחת ניסה הנאשם לשכנע בטענות שווא שבנותיו מדמיינות. זליג־אבגי וארד־טנא מספרות שחלק מאסטרטגיית ההגנה של רופא המשפחה החרדי הנערץ היה דווקא להביא לדוכן עדי הגנה מתחום הרפואה ולא מהתחום התורני, כדי שיעידו על אופיו הטוב מחד, ויציגו את בנותיו כמשוגעות, הוזות ולא נורמליות מהצד השני.

"הוא נאחז באנשי רפואה ועטף את עצמו באנשי מקצוע כדי לבסס טענות שהן חולות נפש", אומרת ארד־טנא. "הוא יצר קשר עם פסיכיאטרים כדי לבסס את הטענות שלו, שהן מדמיינות, שהן חולות נפש. היו ניסיונות מצידו לטעת בהן את המחשבה שהכל הזיה וזיכרונות שווא. הוא ניסה לשלוח אותן לתהליכים טיפוליים לא מותאמים, מתוך ניסיון להכניס את הפגיעה המינית המפלצתית והאכזרית, שכללה אלמנטים סדיסטיים חולניים, לכותרות אחרות, של חרדות וקושי בוויסות רגשי.

"לאורך השנים הוא שלח את רחלי לאנשי טיפול בעולמות הנפש, אבל כשהוא הריח וחשש שהיא מתחילה 'לזמר' בחוץ, הוא קטע את ההליך הטיפולי באמתלות שונות, כי הוא פחד שהיא תחשוף שם את מעלליו".

בבית המשפט ההגנה הטיחה בבנות שאלות אכזריות שתועדו בגזר הדין. "הנתבע בחר לנהל את הגנתו ללא רחמים", נכתב בגזר הדין. ברחלי הוטחו אמירות קשות על ידי באת כוחו של הנאשם, עו"ד יפית וייסבוך: "את טוענת שיצא משהו לפה, זה היה משהו טעים או מגעיל?" (בהתייחס לאחד ממעשי האינוס שעשה הנאשם בפה של א.א), הטיחה ברחלי פעם אחת. "בית המשפחה נמכר בגלל מה שאת עושה לאבא שלך", אמרה לה בפעם אחרת. "או שאת חולת נפש או שאת שקרנית".

במקרים אחרים, שלא נוכל לחזור על פרטיהם כאן, הוצגו בפני הנאשמות שאלות המרמזות לאשמתן או לתיאור מוגזם מצידן. "היה לך קל להתקפל ולעשות הצגה", הוטח באחת מהן. "זה חלק מהאישיות שלך, מהפרעת האישיות שלך, שאת עושה את זה כדי שנרחם עלייך, וזה יסב את תשומת הלב". "קלפטומנית, גונבת מחנויות", נאמר לרחלי. ובתהילה הוטח: "את במרכז תשומת הלב, כמו שאת אוהבת", "את לא מתנגדת? את לא צועקת! זו פעם ראשונה שמישהו חודר אלייך - את לא צורחת מכאבים? כלום? כמו כבשה, שותקת?"

הפרקליטות סירבו להתייחס להתנהגותה של הסנגורית יפית וייסבוך, אך ציינו כי הגנו "כלביאות על הנפגעות ועל כבודן".

"ללמוד לנשום מחדש"

בפסקת הסיום של הכרעת הדין פנה ההרכב למתלוננות באופן אישי: "התרשמנו עמוקות משתיכן. אתן נשים חכמות, טובות לב, אצילות נפש, חזקות ורגישות. התרשמנו מהאומץ שלכן להעיד לפנינו, חרף הקושי העצום לעשות כן. אנו יודעים שפעלתן אך ורק מתוך רצון להגן על אחיותיכן, למרות הידיעה שתשלמנה מחיר כבד מנשוא, כפי שאתן אכן משלמות.

"אם לא די בפגיעה האיומה שפגע בכן אביכן, הן בגוף והן בנפש, הוא הצליח, לפחות עד כה, לגרום גם למשפחתכן להאמין לו ולהדיר אתכן. אנו מקווים בכל לב שעתה לפחות חלק ממשפחתכן, ובעיקר אימכן שכשלה בשמירה עליכן בצעירותכן, יכפרו על היחס שנתנו לכן, יאמינו לכן ויבינו אתכן".

המסר המזוקק ביותר הגיע בלילה שלאחר גזר הדין, בהודעה ששלחה תהילה לעו"ד רבקה שוורץ, מייסדת ארגון "מן המיצר", המלווה נפגעות תקיפה מינית במגזר החרדי, שליוותה גם היא את הבנות בתהליך המורכב והמתיש, בהתנדבות.

"אני מרגישה כ'תינוקת שנשבתה' בידי אביה־מולידה, כזו שגם למדה לחיות כמו חיה מבועתת ופצועה בצילה של מפלצת בדמות אב", כתבה לה תהילה. "לאחר גזר הדין אני לומדת לנשום מחדש אוויר נקי מהנוכחות שלו, ומרגישה שהעולם נעשה מקום בטוח יותר, מסוכן פחות עבורי ועבור כל יושבי המדינה הזאת.

"ומכאן צעקתי עולה, תהדהד מקצה העולם ועד קצהו: 'לא עוד!'. כולנו, כחברה, חייבים להוקיע מתוכנו את אותן מפלצות, ולחבק בחום את הנפגעות, להאמין להן, לתת להן מקום. את נפגעת? יש לך כוח לעצור את הפגיעה ולפנות לעזרה! את ראויה לחיים מלאים בטוב ובביטחון. מבטיחה לך, יש חיים אחרי המוות. את עדה לפגיעה? אל תשתקי, תשברי את מעגל השתיקה ותצילי נפשות!

"אתה פוגע? גם לך יש לאן לפנות, יש טיפולים ותרופות שיעזרו לך למצוא מרפא גם לנפש שלך, לשלוט בעצמך ולהיות טוב לאחרים. היום, יותר מתמיד, נעשה סדר. כן, זאת לא טעות. צדק לעולם לא ייעשה, אין עונש בנמצא שיהווה משקל נגד למעשים כה איומים שנעשו. סדר, פירושו הרמוניה. כל דבר מונח במקום הנכון לו".

"זה תיק שנכנס לוורידים של כולנו", מסכמת עו"ד זליג־אבגי. "אנחנו נישאר איתן בקשר גם אחר כך, נשמור עליהן ונעטוף אותן. יש פה מסר מחבק שמיועד לציבור הרחב. בית המשפט גזר 31 שנה על אדם בן 70. המסר הוא שלמרות הקשיים הרבים והידועים שמלווים כל נפגעת, למרות שתיקים רבים נסגרים ואחוז הראיות הגבוה שנדרש - עדיין בית המשפט הוא המקום לפתוח את הדברים".