גיל שוחט: "סתם עיראקי מרמת גן, אבל היצירה שלי שווה זיכרון"

1. זיכרון הילדות הראשון שלך?

"בכי מטורף שלי בתוך האוטו הבורדו של אבא, אני בן 3 בערך, וזה קורה כשאנחנו חולפים על פני הפעוטון שלי. אמא חדת-ההבחנה אומרת: אם גיל בוכה כך, כנראה משהו לא בסדר שם. בתוך כמה ימים מעבירים אותי לפעוטון אחר. בתוך כמה חודשים מגלים שהיתה שם גננת מתעללת. זה הזיכרון הראשון בחיי".

2. דבר אחד שלקחת מההורים?

"מאמא - ערכים, כנות, אינטואיציה, עוצמה, פרואקטיביות, אומץ. מאבא ז"ל  חוכמה, יושרה, נתינה, מוסר, דיוק, משפחתיות, והחשוב מכל: אהבה למוזיקה קלאסית".

3. מה אתה מרגיש שהוא רק שלך?

"היכולת לכתוב יצירות מונומנטליות: אורטוריות ענק,  אופרות גדולות מהחיים. אין לי מושג מהיכן הגיעה היכולת הזו ומדוע קיים בי הצורך הזה,אבל  אני לא מכיר עוד אף אחד שעושה את זה בסדר גודל כזה בעולם כולו, זה באמת רק שלי".

4. מי האדם שהכי השפיע עליך?

"אחד שלא זכיתי להכיר: וולפגנג אמדאוס מוצרט. השילוב של הדרך שבה הוא יצר את המוזיקה, ומנגד סיפור חייו העצוב; ואחד שזכיתי להכיר: לאונרד ברנשטיין. האינטר-דיסציפלינריות שלו, המהולה באישיותו הססגונית, היתה נר לרגליי".

5. מתי ידעת מה אתה רוצה לעשות?

"במובנים עמוקים אני מעולם לא החלטתי. המוזיקה החליטה עבורי כל מה שניתן להחליט, ככל הנראה כאשר נולדתי, ואולי אף קודם. במובנים שטחיים יותר, ההחלטה להתמקד אך ורק במוזיקה התקבלה פחות או יותר בשנות התיכון המוקדמות. בגיל 15 הייתי כבר פסנתרן ומלחין שפועל בארץ ובחו"ל, ניגנתי עם תזמורות, ואז יום אחד הזמינה ממני התזמורת הקאמרית הישראלית יצירה - 'הזמיר והשושנה', על פי אוסקר וויילד. כתבתי את היצירה, ולאחר הביצוע שלה הקשבתי להקלטה. ואז הבנתי בפעם הראשונה שהיצירה שלי גדולה ממני, שאני רק כלי, שליח. זה היה רגע ההחלטה שחיי יוקדשו לאמנות המוזיקה".

6. הרגע שבו הרגשת שהצלחת?

"הייתי בן 21, הקנטטה שלי 'שיר השירים' בוצעה בפסטיבל ישראל בירושלים. זה היה ביצוע גרנדיוזי, עם מקהלה מדהימה מגרמניה, תזמורת וסולנים. ישבתי באולם אחוז התרגשות. לא ידעתי איך הקהל יקבל את היצירה הזאת. בסופה הוא הריע 20 דקות רצופות. ואז קרה דבר שכמעט לא קורה בעולם המוזיקה: התזמורת כולה חזרה לבמה, וגם המקהלה, הם ממש חזרו מחדרי הנגנים בשל מחיאות הכפיים העקשניות, וכולם ניגנו את הפרק השלישי של היצירה שוב. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה חשתי את הנעימות החודרת מתחת לעור של הצלחה אמיתית".

7. כישלון שחווית ומה למדת ממנו?

"אחרי שנים של הצלחות מטורפות כמנהל אמנותי וכמנצח ראשי של התזמורת הקאמרית הישראלית, דבקה בי למורת רוחי פוליטיקה פנימית בתזמורת, פוליטיקה שלא הערכתי נכון את כוחה. הייתי בטוח, בעקבות הערכים שאותם למדתי בבית, שהרוח תנצח את החומר, שהמוזיקה תנצח את הפוליטיקה, שבטהובן ינצח את האינטריגות. טעיתי, ולכן גם איבדתי את התזמורת.

זה היה לפני 20 שנה פלוס. אחרי שזה קרה, למדתי את נושא שימור הכוח וההתמודדות עם בעיות בעבודה באופן מקצועי. זה היה שיעור מאוד חשוב לחיים שלי, ולמרות הכאב הגדול אז - קיבלתי כלים להתמודדות לשארית חיי המקצועיים".

8. נקודת מפנה ששינתה את חייך?

"היכן להתחיל? היו המון, אבל אני מניח שנקודת המפנה החשובה ביותר בחיי היא הגעת הילדים שלי לעולם. השנייה שבה החזקתי באצבעותיי את התינוקות התאומים אפריל ויהונתן, בידיים שלי, שינתה את חיי לנצח. זה לא היה רק השינוי בדרך החיים שלי, זה היה שינוי בכל תפיסת עולמי, בחיבור האניגמטי בין גוף ונפש. זה פלא הבריאה, לא ניתן להסבירו ללא אמונה בטרנסצנדנט".

9. מה תרצה שיזכרו ממך?

"אחרי שאלך מפה אני משאיר לעולם קורפוס רחב-ממדים של יצירות: תשע אופרות, שמונה סימפוניות, ועוד כ-300 יצירות. זה מה שהייתי רוצה שהעולם יזכור. אני, גיל, חסר חשיבות. סתם עיראקי מרמת גן. אבל היצירה שלי שווה זיכרון".

10. איך נראים יחסיך עם אלוהים?

"הכי קרובים שניתן לתאר. כל יום יותר. לא יחסים תיאורטיים, אלא דיאלוג מתמיד. תמיד הייתי ותמיד אהיה תלמיד".

11. האם חווית רגע של לב שבור?

"לשאול אמן אם הוא חווה רגע של לב שבור זה בערך כמו לשאול את האפיפיור אם ראה אי פעם צלב. הלב השבור הוא מקור האנרגיה האמיתי של כל יצירה בעלת ערך. איך שרה דיקלה, חברתי הטובה? אסור לתקן לב שבוכה. ואני אוסיף: עדיף לכתוב עליו סימפוניה.

"בחיים הפרטיים שלי חוויתי הרבה מאוד פרידות קשות. הקשה מכולן היתה רק לפני חצי שנה. אני לא מדבר על הדברים האלה ברבים, אבל הלב השבור מוליד את המנגינות, את ההרמוניה הכואבת והמכשפת, את התזמור. אמן עם לב שלם ומושלם? לא קיים בעולם".

12. אם היית צריך לבקש סליחה ממישהו - ממי?

"תשובה פשוטה: מאבי יהודה ז"ל. נכון, הוא לא עשה לי חיים קלים. נכון, הוא לא היה מושלם. נכון, כשהוא היה חי היו לי טענות מוצדקות ומנומקות נגדו. אבל יום אחד הוא מת. כפי שכתב עמיחי: 'מכל החדרים, יצא למרחקיו המוזרים'.

ורק אחרי מותו הבנתי דבר אחד שלא הבנתי לאורך כל חיי: שיכול הייתי לעשות יותר. להתקרב יותר. אבא, אני מבקש סליחה".

13. יצירה אהובה עליך במיוחד?

"שום יצירה בהיסטוריה המוזיקלית לא תשווה למיסה בסי מינור של באך. יצירה זו היא נקודת החיבור הקוסמית של שיא המורכבות עם שיא היופי. בעיניי היא לא רק היצירה הגדולה ביותר של המוזיקה, אלא של האנושות. זו דעתי. נקודת החיבור הזו היא הפסגה שאליה אני שואף".

14. החפץ שהכי יקר לליבך?

"קל לענות: פסנתר הכנף הגדול שלי, בסטודיו שלי ביפו העתיקה. יש ברשותי שמונה פסנתרי כנף. כולם נחמדים, אבל זה שביפו הוא המלך".

15. מה תאחל לעצמך?

"אינני מאחל לעצמי דבר. אבל כל יום, כל הזמן, אני מאחל דברים טובים לילדים המתוקים שלי, לאמא שלי, לאמא שלהם, לבחור שאני יוצא איתו, לקולגות - רק אלה שמפרגנים, לחברים שלי ולאנשים הקרובים אלי, שאני עובד איתם ושהם עבורי כמו משפחה. אני מתפלל הרבה לשלומם ולבריאותם. לאח שלי, אני מתפלל לאושרו. לשלום גופו של הבן של מנהלת האנסמבלים שלי, שנלחם בעזה. הם לא יוד עים, אבל אני תמיד חושב עליהם. להם אני מאחל. כל יום".

כמה קטנות

• אם לא ישראל - היכן?
  "איטליה".
• אם לא עברית - איזו שפה?
  "איטלקית".
• לא יתפסו אותך לעולם בלי?
  "מסמך עקרונות זעיר, חתום בדם, שמלווה אותי כל חיי. תמיד בארנק, תמיד בכיס. 32 שנה".
• מה התפקיד שלך בעולם?
  "פשוט: להביא את בשורת המוזיקה לבני אדם. כולם, צעירים ומבוגרים, בורים ומלומדים".
• מדד האושר האישי?
  "איני מכיר מושג כזה. אשמח אם מישהו יסביר לי מה זה".

גיל שוחט (51) יארח ב־1.19 את דרור קרן ורויטל זלצמן בערב המוזיקלי "שרים יהונתן גפן", במסגרת עונת המינויים של היכל התרבות בראשל"צ