הדר שטרית: "ההורים אמרו לי: זה לא צנוע. ככה תמצאי גבר?"

כשהדר שטרית היתה בת 15, הוריה לקחו אותה לפסיכיאטר. לא בגלל דיכאון או חרדה. לא בגלל בעיות התנהגותיות או חברתיות. אלא לטובת מטרה אחת ברורה: לרפא אותה מחלום המשחק. במילים אחרות, כדי לעבור טיפולי המרה לשחקנית שבה. "גדלתי בטבריה למשפחה דתית. הייתי ילדה חנונית, שאומרת על הכל 'כן', כי אחרת אוי ואבוי", היא מספרת. "השתתפתי בהצגות של התיאטרון הקהילתי בטבריה, כי זה מה שהרשו לי. אבל רציתי יותר. תמיד רציתי יותר. הייתי כל הזמן מבררת על בתי ספר לאמנויות במרכז, כי כבר הבנתי שאין לי מה לעשות עם החלום הזה בטבריה.

"מבחינת ההורים שלי הייתי ילדה. הם חשבו שזה יעבור לי. הרי המקצוע הזה לא רציני. ואיך אמצא גבר ככה? מי יתמוך בי? יש בזה חוסר צניעות, יש נשיקות, יש מגע - ואני ילדה עם חצאיות ושרוולים מתחת למרפק. אמא שלי אמרה לי 'את צריכה לסיים לימודים, לעשות שירות לאומי ולהתחתן'".

מה היא עשתה כשהבינה שזה לא עובר לך?

"לקחה אותי לפסיכיאטר. ואני יושבת בחדר, לא מבינה מה רוצים ממני. אני בסך הכל ילדה שרוצה להגשים את החלום שלה. עד היום קשה לי לדבר על זה", היא מחניקה דמעות. "זה כמו שלוקחים אדם שהוא גיי לטיפול המרה ואומרים לו 'אתה חולה. זה יעבור לך'.

"הם דיברו עלי כאילו אני לא בחדר. אמא שלי אמרה 'היא רוצה לעזוב את הלימודים ולהיות שחקנית. חייבים לעשות איתה משהו. תסביר לה שהיא חיה בפנטזיה'. אני ממש זוכרת שהוא אמר לי 'הדר, את חיה בסרט שזה יקרה. זה לא יכול לקרות'. אמרתי לו שאני רוצה להיות שחקנית ואני אהיה שחקנית. הוא היה בשוק, ונתן לי כדורים פסיכיאטריים".

לדבריה, "יצאנו משם עם המרשם, אמא שלי לקחה אותי לקנות את הכדורים ואמרה לי לקחת אותם כל יום. התחלתי להסתבך עם עצמי. מה, אני לא נורמלית? זה לא בסדר שיש לי רצון? יש אנשים שגם בגיל 50 לא יודעים מה הם רוצים לעשות בחיים, ולי יש מתנה מבורא עולם".

דרך ארוכה עשתה שטרית מחדר הטיפולים של הפסיכיאטר שניסה "לרפא" אותה, דרך אודישנים שרצה אליהם עם ג'ינס אחד בתיק - כי מי עושה אודישן בחצאית ארוכה? - ועד לשטיח האדום בהוליווד שבארה"ב. שם היא צעדה בחודש שעבר, בפרמיירה נוצצת לסרט "ההימור המושלם".
"זה משהו שלא חוויתי בחיים", היא משחזרת בהתלהבות. "שום דבר לא הכין אותי לזה. אני מגיעה לשטיח אדום, מיליון אנשים, צלמים, כתבים, ראיונות מכל עבר. אני בהוליווד. כולם צועקים 'הדר, הדר' (במבטא אמריקני כבד, מ"ש), ואני, בראש שלי, עדיין הדר הקטנה מטבריה.

"נזכרתי בפסיכיאטר שאמר לי שאני חיה בסרט. נזכרתי בכל אלה שצחקו עלי, שאמרו לי שאני מדמיינת, שאף פעם לא אהיה שחקנית. ואז בא הבמאי הגדול בעולם, קוונטין טרנטינו, ומכל השחקנים המוכרים שהיו שם, ניגש אלי ואומר לי שהייתי מדהימה ושהוא הכי אהב את הדמות שלי בסרט".

בסרט החדש של המפיק הישראלי־אמריקני דני איי, שבו מככבת דניאלה פיק־טרנטינו, שטרית מגלמת תפקיד קטן, אבל מניע עלילה, של בעלת קזינו. עם תפקיד הוליוודי קטן, תפקיד ראשי בסרט ישראלי שיופץ בחו"ל ומשחזר בדיוק מצמרר את אירועי טבח 7 באוקטובר וסדרה חדשה ומבטיחה ב־yes, נראה ששטרית נמצאת בדיוק במקום שבו נאמר לה שאסור לה אפילו לחלום להיות.

משנה מקום, משנה מזל

כמה ימים אחרי שנחתה מהפרמיירה ההוליוודית, שטרית מנסה עדיין להתרגל חזרה לשעון קפריסין, שם היא מתגוררת בשנתיים וחצי האחרונות יחד עם בעלה, משה זיו (36). "הוא יזם, יש לו חברת שיווק בינלאומית. הוא קיבל הצעת עבודה לעבור לקפריסין ולפתוח שם משרד. היה לי מאוד קשה לעזוב את הארץ. אני מחוברת לשורשים, למשפחה, לחברים, למקצוע. הכי פחדתי מזה: איך אבנה קריירה משם?".

איך באמת?
"עשינו הסכם: ברגע שיש לי אודישן - אפילו לא צילומים, אודישן - הוא קונה לי כרטיס ואני טסה. אין דבר כזה לוותר על המקצוע. לא מוותרת על ליהוק או על ימי צילום בגלל מרחק. אני מוכנה לוותר על ימי הולדת משפחתיים, חתונות, אירועים - אבל לא על המקצוע. זה הדבר הכי חשוב לי בעולם".

"ההורים חשבו שזה יעבור לי. הרי המקצוע הזה לא רציני. ואיך אמצא גבר ככה? מי יתמוך בי? יש בזה חוסר צניעות, יש נשיקות, יש מגע - ואני ילדה עם חצאיות ושרוולים מתחת למרפק"

שנה אחר כך, ותראי איפה את.
"מאז שעברנו, משהו נפתח. יש שיגידו שזה 'משנה מקום - משנה מזל', אבל דווקא אחרי המעבר לקפריסין הקריירה שלי התחילה להתפוצץ. כל החיים עברתי קורסים במשחק, לימודי משחק, אודישנים, ושום דבר לא קרה. המקצוע הזה לא קל. את עושה אודישן ויכולים אפילו לא לחזור אלייך. את שומעת הרבה 'לא'. ופתאום, אחרי שעברנו, זה נפתח".

שטרית בת 31, בת אמצעית בין חמישה ילדים. היתה כבר בדרך שטוו לה הוריה, כולל השידוך המתבקש לחתן לשביעות רצונם. "אחרי השירות הלאומי אמא שלי רשמה אותי ללימודי הוראה. כל בוקר אבא שלי היה מסיע אותי ללימודים וכל הדרך הייתי בוכה. לא כי רציתי לבכות, הדמעות פשוט ירדו לבד. הרגשתי אנוסה".

איך הצלחת להיחלץ מהמקום הזה?
"פה נכנס לתמונה בן הזוג שלי", שטרית אומרת בחיוך רחב. הם הכירו כששטרית היתה תלמידה במגמת תיאטרון. "בגלל שזה בית ספר דתי, הבנות משחקות גם תפקידים של בנים. אז בת הזוג שלו שיחקה את בן הזוג שלי. הוא ראה אותי מאחורי הקלעים. לימים הוא סיפר לי שהתאהב בי מהרגע הראשון, אבל לא היה יכול לפנות אלי, כי נראיתי לו טהורה כזאת".

הקשר הזוגי נוצר שנים אחר כך. "הוא היה יחצ"ן ושלח לי הודעה שהוא רוצה אותי לקליפ של אחד הזמרים שלו. אני התלהבתי. הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי, והוא זה שבא אלי ואמר לי, 'הדר, את רוצה להיות מורה? גננת?'.

"אמרתי לו, 'לא. אני רוצה להיות שחקנית'. אז הוא אמר, 'אז למה את עושה את זה?'. אמרתי, 'בשביל ההורים שלי'. ואז הוא שאל, 'אם אני מוכיח לך שאת יכולה לקבל תפקיד, את עוזבת את הלימודים?'. אמרתי לו שברור, אני לא רוצה להיות שם, פשוט אין לי אומץ למרוד. בחיים לא מרדתי בהורים שלי. הוא העיר אותי. נתן לי גב. אמר לי, 'אני איתך. תעשי מה שאת אוהבת'".

איך הוא הוכיח לך שלא כדאי לך לוותר על חלום המשחק?
"משה בקשר טוב עם מני אסייג, שכתב את הסדרה 'שנות ה־80'. הוא אמר לו, 'רק תיקח אותה לאודישן'. ככה קיבלתי תפקיד קטן בסדרה. זאת היתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שאולי אני לא מדמיינת, אולי אני בכל זאת מוכשרת. כך עזבתי את לימודי ההוראה.

"אמא שלי לקחה את זה קשה. בהתחלה ניסיתי לדבר איתה, להסביר. בעקבות זאת לא דיברנו שנתיים. המחיר היה להפסיד את האחים, את האחיינים, את הבית. אבל הבנתי: מה שעושה לי לא טוב, אני משחררת".

בין הדמות למציאות

שטרית מעידה על עצמה: "לא הצלחתי באף עבודה שלא היתה קשורה באמנות, לכן עבדתי באותה תקופה בצוותי בידור, בהפעלות לימי הולדת ובריקוד. הייתי מקבלת תשלום בשטרות של 20 ו־50 שקלים. ואז מצאתי את בית הספר למשחק מול מצלמה של גלית רוזנשטיין. "עשיתי אודישן מולה, והיא אמרה לי שאני נכנסת ישר למתקדמים. התרגשתי מאוד. על הקורס שילמתי באותם שטרות של 20 ו־50 שקלים. לא היתה לי בכלל תמיכה מהבית".

התפקיד המשמעותי הראשון שהיא קיבלה היה בסרט של הבמאי דני רייספלד ("אמצע החיים"). "הוא ליהק אותי לצד מורן אטיאס, גיא עמיר וחנן סביון. היינו אמורים להתחיל לצלם בגבול לבנון, ב־8 באוקטובר 2023. יום קודם, בשבת בבוקר, שלחו לנו הודעה שמדובר במצב שלא ראו בחיים ושהצילומים מתבטלים. ואני שחקנית מתחילה, עד שקיבלתי תפקיד גדול בסרט, לצד שחקנים מדהימים - למה זה קורה לי?".

אבל מהר מאוד כאב הלב על ההזדמנות המקצועית שאבדה התחלפה בכאב על האימה של השבת השחורה. "התעוררתי מהאזעקות כמו כולם. הייתי בבית בתל אביב ונכנסתי להתקפי חרדה קשים. ישבתי רועדת, עם מיליון שכבות מעלי, מעיל, צעיף, סוודר. חרדה שלא מפסיקה".

זאת הפעם הראשונה שחווית דבר כזה?
"במלחמת לבנון השנייה פגע טיל בחצר הבית שלי. אני בפוסט־טראומה מהאירוע הזה, וגם מאירוע שקרה כשהייתי ילדה. היינו בבית לבד, אחי הגדול ואני, כשאדם רעול פנים פרץ הביתה. אני ישנתי, וקמתי מהרעש. למזלי אחי הגדול איש צבא, אז הוא בא עם נשק, הם התקוטטו והפורץ הצליח לברוח. לא הפסקתי לחשוב - אם אחי הגדול לא היה בבית באותו רגע, מה היה קורה לי?".
לכן, לדבריה, "לא ראיתי חדשות באותה תקופה ולא צפיתי בסרטוני זוועה".

"אני רוצה להגיד לילדות שאף אחד לא תומך ולא מאמין בהן, שזה אפשרי. אני, שעברתי חיים לא פשוטים, הצלחתי. אולי אני לא גל גדות, אבל להוליווד הגעתי. וגם מה שקורה לי בישראל די מדהים"

במצב נפשי כזה, התגובה הראשונית שלה להצעה הבאה של דני איי היתה מעט מפתיעה. "אחרי שהסתיימו הצילומים לסרט הקודם, דני ביקש להיפגש איתי לקפה. מובן שהסכמתי. בתחילת הפגישה הוא פרגן לי, אמר שהצילומים היו מדהימים, שהמשחק שלי מאוד טבעי. אמרתי תודה, ואז הוא אמר, 'אני עושה סרט על 7 באוקטובר. אני חושב שיש שם תפקיד שאת יכולה לעשות מדהים'.

"כמובן ישר אמרתי לו, 'ברור, מה זאת אומרת?'. אבל כשחזרתי הביתה התחילו ההתלבטויות. ישר חזרו אלי זיכרונות הילדות הקשים. הלב שלי חלש. הנושא הזה הפיל אנשים מאוד חזקים. אבל אמרתי לעצמי, 'הדר, זאת שליחות. אם אין לך דרך אחרת לעזור, לפחות תתרמי לכך שהעולם יראה'. דני אמר שהסרט מיועד לחו"ל ודובר אנגלית".

הבחירה להפיץ את הסרט מעבר לים מובנת. מדובר בתוכן קשה מאוד לצפייה עבור הקהל הישראלי. העלילה עוקבת אחר קורותיה של אם מקיבוץ בעוטף עזה שנעולה בממ"ד עם ילדיה כשבחוץ מחבלים צמאי דם, מבלה בפסטיבל נובה שנמלטת על חייה בדרכים רצופות זוועות, שוטר ישראלי ואפילו אחר סיפורו של מחבל נוחבה.

בסרט, "12 שעות באוקטובר", מופיעים, בין היתר, הרצל טובי, מארינה מקסימיליאן ועדי הימלבלוי. שטרית מגלמת תפקיד מורכב ואינטנסיבי מאוד, של אישה צעירה שנמצאת בחרדה בלתי נתפסת. היא משתתפת באחת הסצנות הנוראיות ביותר בסרט, או בכלל.

איך התכוננת לסצנה כל כך קשה?
"צפיתי בסרטונים מהטבח. לא הקשים ביותר, כמה שיכולתי. דיברתי עם שורדי נובה וביקשתי להבין איך זה היה מנקודת מבטם. להיות האדם הזה שהיה שם. בצילומים עצמם יש פסיכולוג על הסט. יש גם נערות מים, ובגלל שהסרט מאוד רגיש, הן כל הזמן דאגו לי ואמרו 'תשתי משהו, תאכלי'.

"אבל אני החלטתי עוד קודם שאני לא אוכלת ולא שותה. רציתי להרגיש כמה שאפשר את מה שהם הרגישו. רציתי את הרעב מבפנים, את היובש בגרון. אני לא מאמינה בלשחק דמות - אני מאמינה בלהיות הדמות.

"היו סצנות שממש חפרו לי בור, נכנסתי פנימה ושמו עלי מלא צמחייה. אני הכי מפונקת בעולם, אבל באותו רגע לא עניין אותי שיש חרקים וג'וקים. הייתי בתוך הבור חמש-שש שעות בלי לצאת. אחרי הצילומים ראיתי שכל הרגליים שלי עם סימנים כחולים, כי משכו אותי וסחבו אותי".

מה עבר עלייך?
"זה מאוד מטרגר. אבל בתור שחקנית, שם אני רוצה להיות. יש סצנה שבה הרצל טובי (שמגלם מחבל, מ"ש) היה צריך להרביץ לי. אמרתי, 'בבקשה, תעיף לי כאפה'. בהתחלה הוא אמר, 'לא, נעשה בכאילו'. אבל אני התעקשתי, 'תעיף לי כאפה, בבקשה'. אנחנו חברים מאוד טובים, אבל הייתי חייבת לתת מעצמי הכל ויותר".

"מודה לקב"ה"

בהקרנת הסרט החגיגית שנערכה בלוס אנג'לס, שטרית צפתה בעצמה על המסך הגדול ובכתה. "היה לי לא קל לראות את עצמי במצב כזה. ישבו לידי בני זוג מבוגרים, לא ישראלים. הם בכו בסצנה שלי, שבה אני שולחת לאמא שלי הודעה. הסתכלתי עליהם והתמוגגתי. רוב הקהל היה לא ישראלי. הישראלים שהיו שם יצאו באמצע".

בימים אלו שטרית גם מופיעה על המסך הקטן, בסדרת הקומדיה השחורה "ילדחרא" ב־yes. "לקחו נושא מאוד קשה - חרם - למקום משעשע, מצחיק, עם הרבה מוסר השכל על ילד שרוצה שיראו אותו. אני מכירה את זה מהבית. הייתי ילדה לא הכי מקובלת. אחי הקטן עבר תקופה קשה בבית הספר. גם בטבריה היו מקרים".

ההצלחה והתקופה הטובה שעוברת עליה הביאו גם לשיפור ביחסים עם אמה. לדבריה, "גם בזה מגיע לבן הזוג שלי קרדיט. הוא הזמין אותם אלינו הביתה כמה פעמים, וזה חוזר לאט־לאט. היום אני לא דתייה, אבל אני חושבת שאמונה היא דבר עמוק יותר.

"אני עושה מה שאני יכולה. מתפללת בבוקר, משתדלת לשמור שבת, אומרת תודה לקב"ה. אני משתדלת לעשות מה שטוב לי, מה שאני מסוגלת. לא לעשות בכוח בשביל מישהו אחר. כל החיים ניסיתי לרצות אחרים. אפילו את הארוס החרדי שהיה לי".

סיפרת לאמא שלך על המפגש עם טרנטינו?
"בטח, והיא התרגשה מאוד. בכל זאת, היא אמא. מבחינתה, היא תמיד פרגנה לי. בכלל, עכשיו כולם מתעוררים. קרובי משפחה שניתקו קשר, חברים שהתרחקו. עכשיו כולם אומרים 'וואו, תמיד האמנו בך'. אבל אני זוכרת שישבנו פעם בשולחן השבת, כל המשפחה, ואני, כשהייתי ילדה, אמרתי 'אני אהיה גל גדות'. כל המשפחה צחקה עלי. אני לא אשכח את זה.

"אז אני רוצה להגיד לילדות שאף אחד לא תומך ולא מאמין בהן, שזה אפשרי. אני, שעברתי חיים לא פשוטים, הצלחתי. אולי אני לא גל גדות, אבל להוליווד הגעתי. וגם מה שקורה לי בישראל די מדהים".