לנפץ את המיתוס: "פסטיבל? זו בעצם עיר במדבר"

"למה באת לכאן?", שואל איש שכפ"ץ זוהר בקצה דרך החתחתים של "כביש" המפעלים. עשן לבן וענני אבק עולים השמיימה מצידו האחד. מצידו השני עולים ענני אבק מהעיר החדשה שהוקמה כאן אך לפני שבוע. "למה אתה כאן?", אני מחזיר בשאלה. "עובד, שומר", הוא עונה ביובש. "גם אני עובד", אני מחייך, "באתי לכתוב על המידברן".  

הוא מתקרב אל חלון המכונית, מנמיך את קולו כממתיק סוד: "אתה מהעיתון? טוב שבאת. אולי תדווח עליהם? אלה משוגעים לגמרי אלה", ועושה סימן עם האצבע ליד הרקה. "אמנם באתי לראות את מתחם ההנגשה לפצועי המלחמה, אבל אני מבטיח לדווח על השיגעון", אני עונה. השומר מחייך כמרוצה ומסמן לי להיכנס.

הדרך מצומת המפעל אל המידברן מלאה שלטים מעצימים. בכל כמה עשרות מטרים עוד שלט, ויחד הם מצטרפים למגילת דרכים משונה. להלהיב ולהעסיק את היושבים בפקקים הארוכים בכניסה אל עיר הרגע: "לתת מקום למה שאני", "לפתוח את הלב", "להכות שורשים בעיר הזאת", "גם אם זה הכל זמני", "להשתתף בחלומות מופרכים", "לעבור דרך חוויות לא מדויקות", "ולדעת שיש גם בזה שלמות", "להביא אור", "וכשנצא מהחוויה לא נהיה אותו הדבר", "ומשהו ממנה יישאר איתנו". מתחת לשלט האחרון יד שובבה כתבה "ציצים".

במישור מחצבה נטושה למרגלות הר צין נפרס המידברן למולי. "רק אל תכתוב 'פסטיבל', אנחנו בעצם עיר במדבר", מדייקת איילת הדוברת בשיחה המקדימה. כשמתקרבים, ניתן להבין למה היא מתעקשת. מתוך ענני אבק עצומים צצה ועולה "עיר־רגע" ענקית: אלפי בני אדם מאכלסים עיר שקמה לשבוע אחד ונעלמת כלא היתה.

כולם יודעים משהו על המידברן. לרוב זה נע בין קצוות - "חוויה רוחנית משנת חיים" או "סקס סמים ומלא חול". כפי שגיליתי עד סוף היום, האמת הרבה יותר מורכבת ומעניינת מהקלישאות. אך עוד מועד לשריפות. מהרגע שאני בא בשערי העיר, קשה לא להתפעל מגודל המשימה והיקפה של עיר המידברן.

שעת צהריים מוקדמת, ועיר הרגע מתעוררת מהלילה שקדם. המוני אנשים נעים ברחובות כנהר צבעוני ורבגוני. מישראלי מטקות שורט וכפכפים, עד לקצה יקום הדמיון האנושי. מפלצות חושניות, אופנוענים ענוגים מהחלל החיצון. אישה דקיקה, עטויה רצועות עור שחור משובץ אבנים מוזהבות וכסופות וכיסוי פנים, מגיחה מהאבק כמו יוצאת מסט הסרט "300". כשהיא מתקרבת לגדר העיר היא מתלוננת: "היד שלי מתה מלסחוב עגלה בחולות". חברתה, "פיית הלדים", מתנדבת להחליף אותה, אבל "עד הבוטקה". כמה מחיילי גדוד האבטחה של האירוע מביטים בשתיים משועשעים. תזכורות לכך שמתחת לכל העתיק והעתיד הזה - כולם כאן חומוס סאפיינס ישראלים.

דיפולט

בתוך העיר הרגליים מעלות אבק. שלטים אלפביתיים מכוונים את ההולכים לרחובות השונים. כל רחוב מלא "קאמפים" שמתמחים בדבר־מה. זה יכול להיות שיחות נפש, שקשוקה או משחקי מחשב עתיקים - הכל הולך. "והכל בלי כסף", מבהירה איילת (פרט לכרטיס הכניסה, שעלותו כ־1,300 ש"ח; ד"פ). הדבר היחיד שעולה כסף בתוך המידברן הוא הקרח במתחם הקרחנה. ברחובות נעים רכבי ה"ארט קארס", מקלנועיות עם ציורים ועד לקונסטרוקציות על גלגלים שעוד לא הומצאו המילים לתאר אותן.

אמיר פותח חלון למציאות עולם ה"דיפולט" : "בישראל יש 'גטו של בית הלוחם'. זה מקום מדהים, אבל זו חממה סגורה. אתה הולך לשם, חוזר הביתה - וזהו. ברגע שאתה יוצא החוצה מהמרחב הזה, אתה נתקל במציאות"

הכל פועם באווירה קרנבלית, לצלילי מוזיקה שמגיעה מכמה מערכות שונות הפרוסות ברחבי העיר, תערובת מידברן ייחודית. הביט אלקטרוני, הסלסול מזרחי והמנטרות עתידניות - "אם תשנו את הדרך שבה אתם מסתכלים על דברים, הדברים ישנו את הדרך שבה אתם מסתכלים". הכל חי, צבעוני ובוהק אפילו יותר על רקע פודרת חול החרדל ושמי התכלת החלשה, והאמת - זה מקסים.

אני צריך משקפי שמש וכובע. אנו מגיעים לקאמפ "המלתחה". חנות אביזרים ובגדי יד שנייה או עשירית, מה שזה לא יהיה - הכל שם לשימושך. א־מסחריות היא חלק מעקרונות העולם הזה. וזה בהחלט מאתגר את חייך בעולם "הדיפולט" (העולם החיצוני כמו שהוא נקרא בעולם המידברן; ד"פ) - קח מה שתרצה, תחזיר מה שבא לך. כאן אתה יכול להיות מה שבא לך באותו הרגע.

בסוף כל הרחובות הראשיים מגיעים ל"פלאיה", חוף המדבר. עיגול ענק עם מתחמים קהילתיים, רחבות ריקודים לצד מטוס שהובא למקום, ויותר מ־300 פסלים, מיצבים, מיזזים וכל דבר שאפשר לקרוא לו אמנות. הכל שם - פרחים קטנים, פסנתרים מרחפים, סוכת מציל, טלפון לאלוהים, וכמובן הפסל הגדול שיישרף בערב - האיש הבוער, שנתן את שמו לעיר ולאירוע המרכזי בארה"ב. "למעשה אנחנו הגלריה הגדולה ביותר במזרח התיכון", צוחקת איילת.

אנו עולים למגדל, לצפות לרחוק - שלוש קומות של מדרגות עץ, מרפסות בהייה מוצלות, שטיחים וקירות מתכות נוצצות. שוב ושוב אני צריך להזכיר לעצמי שהכל הוקם לשבוע, ושבעוד שבוע כבר לא ייוותר דבר, על פי עקרון "לא להשאיר עקבות". כמה אנשים מבקשים שאצלם אותם ואשלח להם את התמונה. בהתחלה זה מוזר, הבקשות מכל עבר, ובמקביל אתה גם מקבל הצעות "גיפט" לדברים מכל עבר. הרבה פחות ממה שסיפרו לי מראש, אבל הרבה יותר ממה שהייתי צריך. אולי גם בזה יש שיעור גדול.

לאט־לאט החשדנות והציניות האפרוחית שלי כלפי האירוע הולכות ונעלמות באבק הזמן והמקום. לפתע עולה למגדל קבוצה של "מחלקי דואר", שמחפשים אם יש כאן מישהו שהם צריכים להעביר לו גלויה. אני נשאל לשמי, וכשהם לא מוצאים - אנשי הדואר מעדכנים אותי ש"אף אחד לא אוהב אותך". לא כולם משאירים את הציניות של עולם הדיפולט בחוץ, או שמא מדובר בשובבות מידברנית. מי יודע.

המידברן הראשון התקיים בישראל בשנת 2012. באירוע הראשון השתתפו 600 אנשים, ומאז הוא הלך וגדל עד ל־12 אלף איש בשיאו. כיום הוא האירוע השלישי בגודלו בעולם. השנה, אחרי שבשנה שעברה התקיים אירוע צנוע יותר בשיטים שבערבה, המידברן חזר לגדולתו מהדממת המלחמה.

ניב, פצוע מהמלחמה: "בפעם הראשונה והשנייה שלי במידברן לא הייתי פצוע. ידעתי שזו יכולה להיות סערת רגשות. אבל באתי - אז זה אומר שאני מוכן. אין שום דבר בעולם שדומה לחוויה הזו"

ב־7 באוקטובר אנשי צוות ההקמה היו בהכנות למידברן 23', שהיה אמור להתקיים במקום חדש ומבטיח - העוטף. כשהטילים החלו לעוף ב־6:29, אנשי המידברן נמלטו על נפשם. לא כולם הצליחו. "כל ההבדל הוא שחגית לקחה ימינה ואני לקחתי שמאלה בצומת היציאה", נזכרת איילת בד"ר חגית רפאלי־מישקין, חברתה לקהילת המידברן שנרצחה.

המלחמה תבעה את קורבנותיה גם בקרב קהילת המידברן. בין ההמונים שהולכים לאורך החוף ובין הפסלים, אני מבחין בכמות מרשימה של מוגבלי תנועה שנעים בחולות ברכבים מיוחדים שיצרו אנשי מחלקת ההנגשה, ושרמן בראשם. השנה כמות מוגבלי התנועה שרצו להשתתף באירוע גדלה פי שלושה. עשרות מהם הם חיילי צה"ל שנפצעו במלחמת חרבות ברזל, ושכעת מתניידים עם פרוטזות, בכיסאות גלגלים וברכבים משונים.

איש ללא רגליים עם מסכת אף של כלב מציע לי "בייגלה פושר", שהופך להיות שמו - אמיר "בייגלה פושר". 30 שנה הוא בכיסא הגלגלים, ושלו נראה אקסטרימי במיוחד. זה לא היה המצב כשהוא הגיע למידברן בפעם הראשונה, ב־2014, מבלי להבין באמת לאן הוא מגיע.
"לא היתה אז הנגשה בכלל", הוא נזכר, מופתע מעצמו. "באתי לבד, בלי לחשוב, לא יכולתי לזוז מהמחנה. ועדיין, במידברן אתה אף פעם לא נשאר לבד. האירוע עצמו היה כל כך מגניב, שאמרתי: טוב, אני חייב להבין איך משתפרים פה".

אמיר פותח חלון למציאות עולם ה"דיפולט" עבור מוגבלי התנועה: "בישראל יש 'גטו של בית הלוחם'. זה מקום מדהים, באמת, אבל זו חממה סגורה. אתה הולך לשם, חוזר הביתה - וזהו. ברגע שאתה יוצא החוצה מהמרחב הזה, אתה נתקל במציאות".

לאורך השנה קהילת המידברן מקיימת כמה אירועים קטנים יותר. התנועה של אמיר בין עולמות הדיפולט והמידברן הביאה אותו לחיות מחוץ לגריד, בין קווי ההפרדה - באוטו. "זה התחיל ברגע משבר של חודש-חודשיים. אמרתי לעצמי 'אעזוב את הבית, אעבור לגור באוטו והדברים יתייצבו'. האמת - זה לא ייצב את העניינים, אבל התאהבתי בלגור באוטו".
החיבור עם קהילת המידברן הביא אותו לבקש מנגריית הקהילה לבנות לו שירותי נסורת ברכב - ומזה נולד בית על גלגלים. "אני אוהב להסתובב, לנדוד. האוטו שלי הוא הבית שלי. זה חופש שלא הכרתי".

אז איך אתה, כאדם חופשי־מוגבל, מרגיש במידברן?
"סוף־סוף כל העולם מיישר איתי קו", אמיר צוחק ומסביר לי את פרדוקס המידברן. "מאחר שזו העיר היחידה בעולם שבה לכאורה אין גבולות, זה בדיוק המקום שצריך יותר מסגרת מכל מקום אחר". הוא מביט מסביב. "הדבר הזה יכול לבנות אותך מחדש. לא רק מהנכות שלך, אלא מהתפיסות שלך את עצמך".

ניב, פצוע מהמלחמה, מגיע למתחם ההנגשה, מחייך חיוך רחוק ומעט מבויש, כמי שמנסה להתרגל לגוף חדש בעולם ישן. "בפעם הראשונה והשנייה במידברן הגעתי לא פצוע", הוא אומר ומביט על השפע האנושי שחולף בחול, "פעם שלישית פצוע". ניב אומר את הדברים כדיווח, אבל העיניים שלו מתכווצות קצת על סף העצב. "כן, קצת קשה לי. אני נזכר איך היה להיות כאן לפני כן". אחר כך הוא מחייך: "ידעתי שזו יכולה להיות סערת רגשות. אבל באתי - אז זה אומר שאני מוכן. אין שום דבר בעולם שדומה לחוויה הזו".

ניב מתייצב לצילום בכיסא הגלגלים ליד פסלי מטוסים שקועים בחול. תוך כדי הצילום, השמש בוקעת מבעד לעננים ומאירה את פניו באור יקרות. משהו בתוכו ניצת מהשמש, ניב שוכח מהצילום, גל שמחה גואה בו ושוטף אותו. הוא נע עם המוזיקה, מעיף את ידיו באוויר. מתוך כיסא גלגלים תקוע נפשו מזנקת אל החיים, צוהלת.

מוזר בין מוזרים

בעולם המידברן הזמן זז אחרת. עדיין, לחכות לגודו זה כלום לעומת לחכות לשרמן. שעות ארוכות אני ממתין במתחם ההנגשה למאסטר מייקר, שבונה, מתחזק ומשפצר צי של רכבי מדבר ייחודיים עבור כל הנזקקים להנגשה במידברן. שרמן לא זמין, כי מתחם ההנגשה לא נח לרגע. כמו במרוץ מכוניות, בכל כמה דקות נכנסים לכאן אנשי הגלגלים המסתובבים בין פלאות המידברן. לתדלק את הרכב, להחליף מצבר, לפתור איזו בעיה טכנית, או להיכנס לשירותים המונגשים שהוקמו כאן.

המלחמה תבעה את קורבנותיה גם בקרב קהילת המידברן. בין ההמונים, אני מבחין בכמות מרשימה של מוגבלי תנועה שנעים בחולות ברכבים מיוחדים שיצרו אנשי מחלקת ההנגשה, ושרמן בראשם. השנה כמות מוגבלי התנועה שרצו להשתתף באירוע גדלה פי שלושה

שרמן הוא קאובוי של חצות, גם בצהרי היום, ומפרפר את כולם ביעילות מפתיעה. כשמכשיר הקשר קורא בשמו - הוא נעלם, כדי להכניס לעיר עוד זקוקים להנגשה מהשער הראשי. בין אנשי הגלגלים מגיעים גם אנשי הפרוטזות. רבים מהם נפצעו במלחמה האחרונה. השילוב של שרירים, תסרוקות מעוצבות, בגדי אוונגרד ופרוטזות מבהיקות בחול המדבר גורם להם להיראות כאנשים מהעתיד.

"במקום הזה אני מרגיש הרבה יותר מיוחד מאשר מוגבל", מבחין אחד מהם. אחר מספר שבדיפולט אנשים מסתכלים עליו, ולא רק לילדים יש שאלות חטטניות. "לפעמים זה פותח טריגרים", הוא מודה, "אבל אני לא כועס. אנשים סקרנים, זה טבעי. אבל יש דרך לשאול". בעולם המידברן הוא מרגיש בנוח. "רק עוד מוזר אחד בין אלפי מוזרים", הוא צוחק, מקבל משרמן את מה שהיה צריך תיקון, ואץ על הפרוטזות אל החופש הגדול של המידברן.

לבסוף אני מצליח לתפוס את שרמן. הוא עייף ונלהב באותה המידה. "תסלח לי? אתמול הלכתי לישון ב־3:00, וב־4:30 בבוקר שמעתי דפיקות בדלת הטריילר. בפתח עמד בחור מתוק, קטוע רגליים, שצריך להחזיר אותו לשער לאמבולנס, בדיקות. זה היה הבוקר טוב שלי", צוחק שרמן.

"אני בכלל פליט ריאליטי שאף אחד לא זוכר", הוא נזכר בימים שבהם הופיע בריאליטי בשם "The Makers", שבו הוא התבלט כבעל יכולות טכניות ואלתוריות. משם התחיל גלגול על גלגלים: האקתונים, פתרונות יצירתיים לשיקום, עבודה עם עמותות כמו "ריסטארט" וגופים כמו "גרוטראלי", שמגשימים חלומות לילדים עם מוגבלויות שונות, בונים להם רכבי ראלי מותאמים שמאפשרים להם להשתתף במרוץ מכוניות.

"מהר מאוד גיליתי שזה עושה שינוי אמיתי בחיים של בן אדם. אתה נותן פתרון קטן - וזה פותח לו עולם". הילד שלו קורא לו מתוך הטריילר. כשהוא חוזר, הוא מחייך בביישנות: "איפה היינו? תראה, בסוף זו מחצבה נטושה, לא כביש. כל צעד בחול יכול לשבור בן אדם, אבל כשאתה נותן למישהו את האפשרות לזוז, להשתתף, לחייך - זה עושה טוב. לא רק לו, גם לי".

הלו, אלוהים?
אני מנצל את הזמן הנותר לסיור בגלריית האמנות של המידברן. רוכב אופניים מוקף באוהל רחצה מדווש בזיגזגים בין גבעות החול. הוא נעצר ליד פסנתר מנגן. אנשים נקבצים מסביב, והצהלה גדולה כמו של ילדים בארגז חול. אחד מהעקרונות הוא מיידיות, וכאן הוא מיושם במלואו: מהר מאוד הכל הופך לתהלוכת דוגמנות לתלבושות המוזרות של המקום.

ואם עסקינן בתהלוכות משונות בחולות - כדאי לפרק עוד מיתוס מידברן: למרבה השמחה או הצער, השמועות על עירום בכל מקום היו מופרזות ביותר מיותר ביותר. פרט לקאמפים של 18+, הפלאיה באמת מרגיש כמו חוף, עם בגדי ים והכל. בין כובעי קסדה ככדור דיסקו לתסרוקות ספריי משנות ה־80, אפשר לראות גם מרקידי כיפות, מניפי פאות ומניחי תפילין עם פרוטזות רוקדים על גג המגדל. הכל מיישם את אחד מעשרת העקרונות של המידברן - הכללה מוחלטת.

בין כל הפסלים עומד טלפון מקשים אדום, ובשלט כתוב "דבר עם אלוהים". הרמתי את השפופרת, חייגתי והקשבתי לרחש. לפעמים זה נשמע כמו צדף, לפעמים הד של עצמך. "שלום, אלוהים?". התשובה הגיעה לאט מעבר לקו: "כן", ענה לי קול נשי. אולי זו אותה "אלה" שפגשתי קודם, שעמדה בתלבושת נזירה עם שוט הצלפות ליד תא הווידויים. אולי מישהי אקראית שחלפה ליד הטלפון וענתה, ואולי זו התודעה הקולקטיבית של המקום שמדברת אלי.

"אז אפשר לשאול הכל?", שאלתי. "בוודאי", היא ענתה. שאלתי את השאלה היחידה שנותרה לשאול בתוך החופש הזה: "למה בראת גם סבל בעולם?". שתיקה השתררה על הקו, כבדה מענני האבק. "זה עדיין סוד", אמרה אלוהים לבסוף, "אני לא יכולה לגלות". "ממש חבל", אמרתי לה. "חבל מאוד", ענתה אלוהים, והשיחה התנתקה. במידברן הכל אפשרי.

"היפים עם אקסלים"

הערב שוקע על המידברן כשענני אבק מתחילים להיתמר מעלה. כולם הולכים או מתגלגלים אל ה"דיפ פלאיה", החוף שמעבר לחוף. מסיבות בין־הערביים מתחילות להרעים. המוזיקה, עתירת הבזקים ותדרים נמוכים, מרטיטים את האיברים הרוקדים. הצעירים שועטים פנימה אל מול הפירמידה, אחד מהם מניף גבוה מעל החול דגל של צפון קוריאה. משל או מחאה? למי אכפת.

המחול מתעצם כמו מלחמה. הלייזרים מפלחים את האוויר, והמוזיקה כמו התנועה נמשכת מעלה אל קצה הר צין. הגוף רק רוצה לנוע עמוק יותר לתוך האיחוד של האנושי והמדברי, הקדום והעתידני, הביולוגי והדיגיטלי

המחול, כמו מלחמה, מתעצם. אישה בתלבושת תמנון רוקדת עם מכשפת העין השלישית, זוגות מבוגרים מניפים ידיים באיטיות, תפילות תימניות מרחפות מעל כנפי מטוס שקוע בחולות, אישה עם נזמים מתנשקת בלהט עם גבר פרוטזה. הלייזרים מפלחים את האוויר, והמוזיקה כמו התנועה נמשכת מעלה אל קצה הר צין. הגוף רק רוצה לנוע עמוק יותר לתוך האיחוד של האנושי והמדברי, הקדום והעתידני, הביולוגי והדיגיטלי. מעולם הדיפולט אפשר בקלות ללעוג לאנשי המידברן. כת של סטלנות, שבה מיליארדרי הייטק מתבחבשים בחולות לשבוע כדי לחוות מציאות כפכפים.

בתוך המסיבה, אני חושב על דבריו של חוקר הספרות בכטין, שתיאר את קרנבל ימי הביניים כזמן ומרחב שבהם מתרחשת חציית הקווים המוכרים של האסור והמותר, הפיכת הסימנים על פיהם עד שהשולי הופך למרכזי, הגוף מחליף את המוח כמוקד העניין. וכל זה נועד כדי לשחרר את קיטור הלחצים שבו היו שרויים המעמדות הנמוכים תחת עריצות הכנסייה ורודנות האצולה. הקרנבל של בכטין מגדיר את עצמו כמקום וזמן שמנוגדים למציאות היומיומית המשמימה ומאתגרים את עולם ברירת המחדל של המציאות היומיומית.

אין לי שמץ של ספק שיש פה לא מעט טרמפיסטים של אגו חמדני, או סתם כאלו שבאו לעשות את כל מה שצריך כדי לשכוח. אבל אפשר להשאיר את הציניות והאגו בעולם הדיפולט, ולראות שכל המתפתלות, שומעי האורות, רואות הקולות ואנשי עשרת העקרונות מצטרפים יחדיו במופע המחווה הטוב ביותר למתן תורה על הר סיני. מסיבה טוטאלית של התכת גוף בהוויה, רגע של הולדת דת חדשה, והכל - תחת אחריות עצמית וקהילתית להשתתפות ומאמץ קהילתי ליצור עולם טוב יותר לכולם.

לאחר שריפת הפסל, אני צריך לעזוב את המידברן. העקרונות קובעים שמי שנכנס ללא כרטיס כדי לבקר לא יכול להישאר. "גם מנכ"ל המידברן קונה כרטיס השתתפות", מסבירה לי איילת הדוברת בשיחה המקדימה. "אנחנו ללא ספק קצת היפים, אבל עם אקסלים", היא צוחקת. אני משוטט במגרש המכוניות, מחפש את שלי בין כל המאובקות. המדבר עושה את כולם דומים יותר.

"בעוד כמה שנים כבר לא נצטרך לעבוד ולא נשתמש בכסף", אמר לאחרונה אילון מאסק, לפרקים האיש העשיר ביותר בעולם. אני מתחיל לנסוע אל עולם הדיפולט מלא הרהורים על האפשרויות של המידברן להיות מודל לחיים ערכיים, גם במספרים הגדולים. בסוף דרך החתחתים, עשן המפעל עולה באורות הלילה ושומר הכביש עוצר אותי במחסום. "איך אתה עדיין כאן?", אני תוהה. "עבודה... צריך כסף", הוא אומר ומושך בכתפיו. רגע לפני שאני נוסע, הוא מתקרב לחלון המכונית ומבקש: "אחי, אתה יכול להשאיר לי את הצמיד? אני רוצה לראות את המשוגעים האלה גם מבפנים".