בימים שבהם הכוכבים שלנו היו בשחור ולבן, אורי זוהר היה הטאלנט הראשון של הטלוויזיה הישראלית. לאורך שנות ה־70, העשור הראשון של השידורים בעברית, הוא הוביל לצד חבריו הארטיסטים את התוכניות המיתולוגיות של "לול" ברשות השידור, והנחה משחקי שידוכים ("חפש אותי"), שעשועונים ("תשע בריבוע" ו"זה הסוד שלי") וטקסים.
פעם בשבוע, בשעה 20:00, בערוץ היחיד במדינה, אורי זוהר שעשע את העם - עד שבערב קיצי אחד, ב־1977, נפלו השמיים. זוהר הופיע בתוכניתו "זה הסוד שלי" כשכיפה גדולה על ראשו וציציות מציצות מתחת לחולצתו. הסוד שלו נחשף והמדינה סערה. התגובות היו מעורבות - חלק גיחכו עליו, חלק חשבו שהקומדיאנט מתבדח על חשבון דתיים, אחרים כעסו, והיו שהימרו כי מדובר בשיגעון חולף.
כעבור חודש הודה זוהר בראיון כי במשך תקופה הוא חש רצון לקיים מצוות, אך הרגיש כי הוא דוחה לבישת כיפה וציציות "מתוך אי־נוחות שקשורה בהופעתי בטלוויזיה, כאילו אני מתבייש בכך". בדיעבד, ניתן לקבוע כי הרגע שבו אורי זוהר החל לחבוש כיפה בטלוויזיה סימן את תחילת סופו על המסך, ובטח את תום עידן הכוכבנות שלו. שנים רבות לאחר מכן, הרב זוהר - שהפך לחרדי הארדקור - שב למרקע בכל מיני וריאציות, אך לא הותיר חותם.
ינון מגל הוא כנראה האדם הכי משפיע כיום בחברה החרדית. בחוגים מסוימים הוא פופולרי יותר מרבנים ומאדמו"רים. מה זה אומר על הטלוויזיה? מה זה אומר על החברה החרדית?
פאסט פורוורד לתקופתנו. להיות דתי היום בטלוויזיה הישראלית זה יתרון. כוכבי מסך כמו צבי יחזקאלי או סיון רהב־מאיר, שעברו תהליך דומה לזה של אורי זוהר, נשארו בטלוויזיה ומצאו את מקומם. בערוץ 13 משדרים בימים אלה ריאליטי על שידוכי חרדים ("ווארט"), חובשי הכיפות וכיסויי הראש הם ליהוק חובה לכל פאנל ולכל תוכנית, ודיירים ב"האח הגדול" מתפלפלים על שיעורי תורה בפריים־טיים.
כידוע, כוכב הטלוויזיה הכי גדול של התקופה הוא ינון מגל, ולא מוגזם לכתוב שהוא כנראה האדם הכי משפיע והכי נערץ כיום בחברה החרדית - בוודאי בקרב הדור הצעיר. בחוגים מסוימים הוא פופולרי יותר מרבנים ומאדמו"רים. מה זה אומר על הטלוויזיה? ומה זה אומר על החברה החרדית?
רוקדים עם דתיים
מימי קדם ועד ימינו, הטלוויזיה היתה ונותרה סמל של שיקוץ בחברה החרדית. מכשיר שלא ייכנס לסלונה של משפחה חרדית טיפוסית. סמל היסטורי שמייצג תועבה, פתיחות, חילון, תרבות רעה, עבודה זרה וכדומה. ובכל זאת, הטלוויזיה חדרה למעמקי המגזר המסוגר.
זה התאפשר הודות לכך שהשוליים של "המגזר החרדי" התרחבו מאוד, והיום הם בלתי ניתנים להגדרה. יש דור חדש ודיגיטלי בהרבה מקודמיו, ערבוב מגזרים, פתיחות, הכלה וסקרנות. יש רבנים שלא רק מאשרים שימוש במסכים, אלא אף מעודדים הופעות בטלוויזיה כאמצעי להעברת מסרים וקידוש השם. ובעיקר, יש טלפונים חכמים בכיס שיספקו את כל מה שמשודר בטלוויזיה.
התכנים זורמים בכל מיני צינורות - נייעס, טוויטר, אינסטגרם, קבוצות ווטסאפ וטלגרם - וכתוצאה מכך עוד ועוד חרדים מצטרפים למעגל צופי הטלוויזיה ומקבלים תכנים שנוגעים באופן ישיר בחייהם. ריאליטי כמו "ווארט", דמויות ב"בואו לאכול איתי", סדרות על העולם החרדי ("שבאבניקים", "שטיסל", "קוגל" ו"ריקוד האש"), רצועות דוקו ("חרדים ברשת" של לינור אברג׳יל והסדרה התיעודית "משי זהב" בכאן), וכמובן - מארג המשדרים של ערוץ 14, שבמרכזו "הפטריוטים", אחת התוכניות החזקות במגזר.
הטלוויזיה מתחזקת. זה מורגש בכל ערוץ ובכל שעה. יותר דברי תורה, יותר תפילות בלייב, יותר שידורי לילה מהכותל, יותר משדרי תרומות לעמותות חסד, ושפע ראיונות עם רבנים. לפעמים זה מגיע לרגעים שצריך לשפשף עיניים כדי להאמין ששודרו - למשל, זמר הומו חוזר בתשובה, שחר טבוך, מפזז בכיסוי ראש ובציציות ב"רוקדים עם כוכבים" לצלילי "השם יתברך תמיד אוהב אותי", או דמויות טראש כמו טילטיל ומיכל הקטנה מנשקים ספר תורה ושרים פזמוני הלל לאבא שבשמיים.
ברכת הרייטינג
המגמה הזו פוסעת יד ביד עם התחזקות הגוש האמוני בעם, כתוצאה מהטראומה הלאומית והפרטית שהותירה המלחמה. בשבוע שעבר שודרה בתוכנית של נוה דרומי בערוץ i24NEWS כתבה על התופעה, שנפתחה במילים: "השנתיים האחרונות לא היטיבו עם שיעור האתיאיסטים בארץ. לא רק שאין אתיאיסטים בשוחות ובמנהרות (בעזה) - נראה שבקרוב גם לא יהיו ברחובות. מאז טבח 7 באוקטובר אנו עדים לרנסנס אמוני חסר תקדים. אלוהים נמצא בכל מקום".
לפעמים זה מגיע לרגעים שצריך לשפשף עיניים כדי להאמין ששודרו - למשל, זמר הומו חוזר בתשובה, שחר טבוך, מפזז בכיסוי ראש ובציציות ב"רוקדים עם כוכבים" לצלילי "השם יתברך תמיד אוהב אותי"
אל ההכרזה הדרמטית צורף ראיון עם יובל המבולבל, שהסביר שהוא כבר לא מבולבל כי יש אלוהים, וכמוהו עוד מרואיינים שתיארו אוטופיה אמונית. כל הטוהר הנ"ל שודר בשישי בערב בטלוויזיה המסחרית. תקופה של נסים.
אישית, קשה לי לזרום עם המגמה. יש בדיחה אתיאיסטית על שורד שואה שמת מזקנה, עלה לגן עדן, פגש שם את אלוהים ומייד סיפר לבורא בדיחת שואה. אלוהים לא השתעשע מההומור, והגיב: "זה לא מצחיק". האדם השיב לו: "כנראה היית צריך להיות שם".
מצחיק? תלוי את מי. אבל בפאנץ׳ על איפה היה אלוהים בשואה גם חבויה תהייה פילוסופית: או שאלוהים לא קיים - או שהוא נוכח, אך לא מנע זוועות שנעשו בשם הדת לעמו היהודי, או שאולי מתוקף היותו חורץ גורלות הוא בעצם יוזם הטבח. אני לא יודע איזה מכיווני המחשבה האלו אמור להטריד יותר אנשים מאמינים. הרי נסתרות דרכי האל, לא?
הואיל וכך, בראייתי האתיאיסטית, 7 באוקטובר רק חיזק אותי בדעה הנחרצת שאין אלוהים. לעומתי, רוב מדינת ישראל דווקא התחזקה בדעה ההפוכה. הכל זה מלמעלה, אין לנו על מי לסמוך אלא על ההוא שבשמיים. וכרגיל, השיקוף הכי מדויק לתהליכים שחווה המדינה מתבטא בתוכן שמשדרים בטלוויזיה המסחרית.
כשבפריים־טיים נותנים ראש בראש "ווארט" מול "הפטריוטים", ושתיהן מביאות 9%-7% צפייה בממוצע (שזה אומר 300-200 אלף צופים כל אחת), ועוד כמות לא ידועה של צופים פיראטיים - ברור שטלוויזיה לדתיים מושכת רייטינג.
הטלוויזיה של 2025 - או שצריך לומר הטלוויזיה של תשפ"ו - מכילה בתוכה אינספור דמויות של יהודים מאמינים מכל הסוגים. בימינו, לא רק שאורי זוהר לא היה נמלט מהפריים־טיים ברגע שהכיפה נחתה על ראשו - הוא כנראה היה צועד בדרכו של ינון מגל וממקסם את השינוי.
אם חושבים על זה, אז ינון מגל הוא האורי זוהר של הסבנטיז, או הדודו טופז של הניינטיז - כוכב סוחף של תוכניות בידור. בדרשות היומיות שלו בערוץ 14 צופים מאות אלפי אנשים, רובם שומרי מצוות, שומרי כשרות וחובשי שטריימלים. אין רבנים עם במה כזאת ועם כוח והשפעה כמו שלו. אין בית כנסת במדינה שמכניס לתוכו מדי יום כל כך הרבה מאמינים כמו הטלוויזיה. מכשיר השיקוץ חזר בתשובה.
כן בשבת
בנובמבר 1969 הטלוויזיה הישראלית חיללה שבת בפעם הראשונה. את ההחלטה לשדר בשישי בערב קיבלו ברשות השידור למרות התנגדות של ראשת הממשלה גולדה מאיר. חצי שנה קודם לכך מאיר עדיין תמכה במהלך, אך שיקולים פוליטיים וחשש ליציבות ממשלתה מנעו את ביצועו. "זהו ניצחון הדמוקרטיה במלחמת התרבות", כתבו בעיתונים.
היא אחלה
נועה קולר שייכת לדור שגדל על חנוך לוין. תיקי דיין, לעומתה, הכירה את המחזאי המוערך מקרוב, ואפילו שיחקה בהצגה המקורית של "מלכת אמבטיה". כשקולר ניסתה לדלות מדיין מידע על לוין המנוח, דיין רק ענתה לה: "הוא אחלה". נשמע כמו מערכון של חנוך לוין, לא?
גם הכתיבה של קולר בקומדיה הקודרת שלה "מקום שמח" (כאן 11) טבולה בהשפעות לויניות. למשל, בסצנה המצמררת שבה דמותה של דיין מתחננת למות ופותחת במונולוג:
"שום דבר בחיים שלי לא קרה כמו שרציתי. התחתנתי עם גבר שלא רציתי. עבדתי בעבודה שלא אהבתי. לא נעשיתי עשירה. כשהייתי יפה לא ידעתי שאני יפה. וכשנעשיתי חכמה לא היה לי אומץ לעשות עם זה כלום. מגיע לי לפחות למות כמו שאני רוצה".
אחרי חיים שלמים שבהם תיקי דיין היתה אנדרייטד, שחקנית שבכל פרויקט עמדה בצל של אחרים, קרובה־קרובה לתהילה - היא הגיעה לגיל שבו אפשר לעדכן את מעמדה התרבותי בתור אחת השחקניות הגדולות שחיות כאן.
להתמכר/לוותר
להתמכר: גברת פליימן (נטפליקס)
דרמה איטלקית תקופתית על פי חייה של אדלינה טטילו - האישה שעמדה מאחורי המגזין הארוטי "פליימן", ה"פלייבוי" של האיטלקים. קצת עירום, הרבה שערוריות שקרו באמת, והבזקים של מאבק בפשיזם ובשמרנות, לצד ניצוצות של פמיניזם וג׳ורנליזם. וגם אם העלילה של הסדרה מחוררת - יש משהו בווייב שלה ובדיאלוגים באיטלקית שמושכים את הצופים לחוויה חושנית בניחוח מיושן.
לוותר: ילדחרא (Sting TV, פרטנר ו־yes)
לא ממש נעים לומר את זה על סדרה שעוסקת בבריונות, אבל מתחשק לתת כאפה ל"ילדחרא", הקומדיה החדשה והמדוברת של אריאל ויסמן וניב מג׳ר. לאורך שבעה פרקים היא תמיד נמצאת ליד, עם עלילה על ילד דחוי שמגלה שאביו בוגד באמו וסוחט אותו.
זו סדרה מצחיקה אבל לא קורעת, חתרנית אבל שמרנית, מיוחדת אך צפויה וגנרית. המורה בבית הספר היתה אומרת עליה: פוטנציאל לא ממומש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו