דור הררי: "אמרתי לבמאי שאני עומד להתעלף"

גם המקום הראשון ב"רוקדים עם כוכבים" והשבחים שלהם זכה על הרחבה לא הכינו את דור הררי לאתגר הבא שמחכה לו: "סיפור הפרברים", המחזמר הנודע שעלה על במת תיאטרון בית ליסין בשבוע שעבר.

במחזמר (בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן, (מוזיקה: לאונרד ברנשטיין, פזמונים: סטיבן סונדהיים, תרגום: אלי ביז'אווי, ניהול מוזיקלי ליאור רונן), שמוכר כמעין גרסה מודרנית ל"רומיאו ויוליה", הררי יגלם את ריף, מנהיג כנופיית ה"ג'טס". אבל הוא לא זקוק לעימות בין כנופיות כדי להרגיש מלחמה מהי: מאז 7 באוקטובר הוא הספיק לקפוץ למילואים, לחזור לתיאטרון, להתאהב - וגם להתמסר לטיפול הפסיכולוגי, שממנו סלד כל חייו.

זה רק נראה קל

בראיון חשוף ל"ישראל שישבת", שיתפרסם בסוף השבוע, מספר הררי על התהליך שמלווה אותו על הבמות וגם בחיים עצמם. "רוקדים' זה ללא ספק הדבר הפיזי הכי קשה שעשיתי ואעשה, נקודה. אני לא אעביר את הגוף שלי את החוויה הזו פעם נוספת. אבל כאן אני צריך לשיר תוך כדי הריקוד, לתמוך מהסרעפת. רגע אתה בספרינט, רגע לא, יש 20 דקות שאני עובר בהן מריקוד לריצות. זה טירוף, עם דופק 200. אני מתנשף כמו חמור, ומייד אני צריך לעבור לסצינה, להסדיר נשימה כמה שיותר מהר, כי יש לי עוד מיני-סצינה ושיר שאני מחזיק לבד, ואני מסיים את זה עם כוכבים בעיניים".

באחת החזרות אמר לו הבמאי: דור, אתה בלי אוויר, אתה נראה כאילו אתה עומד להתעלף. "ואני אומר לו: כן, אני עומד להתעלף", הוא נזכר, "ההתמודדות שלי בהצגה הזו היא להצליח לגרום לזה להיראות קל. אני חושב שאין מישהו, גם בשורה האחרונה של הקהל, שלא יראה שאני מזיע. לא אוכל להסתיר את המאמץ הזה. בכנות, זו ללא ספק הפקת התיאטרון הכי קשה שעשיתי". 

 בראיון מספר הררי עוד איך נקע את הרגל ארבעה ימים לפני הבכורה, ובכל זאת עשה הכל כדי לעלות על הבמה; על השירות הקרבי והמשקעים שהותיר בו; ועל הזוגיות החדשה שנולדה, במידה רבה, בזכות הריקודים על המסך. 

הראיון המלא - בסוף השבוע ב"ישראל שישבת"