- מהו הזיכרון הראשון שלך?
"מביאים הביתה את אחותי הקטנה, שצעירה ממני בשנתיים, ואני מטפסת על המיטה שלה ומסתכלת פנימה לראות אותה". - דבר אחד שלקחת מהורייך?
"זכיתי בפיס עם ההורים שלי. אבא שלי היה היסטוריון בעל שם עולמי, פרופ' צבי אנקורי, איש תרבות וספר, ואמא שלי היא האישה הכי מופלאה ואופטימית בעולם."הוריי לקחו אותנו לטייל בכל העולם כשזה היה מאוד לא מקובל, ואני לקחתי מהם את האהבה לנסיעות, ואת האספנות של אמנות. הבית שלי נראה כמו התינוק של הבית שלהם, עם מלא חפצי אמנות ואוספים. מאמא לקחתי לראות תמיד את חצי הכוס המלאה ולהיות בשמחת חיים".
- דבר שלא לקחת מהם?
"את זה שהם מתעניינים בכל. אני די הגבלתי את תחומי ההתעניינות שלי למשחק ולאופנה. הייתי פחות פתוחה ללמוד על עוד דברים. הרגשתי שזה מבזבז לי את הזמן". - מיהו האדם שהכי השפיע עלייך?
"אבא שלי. אבל בכל תקופה בחיים מישהו אחר משפיע עליך. הגברים בחיי: מייקל, בעלי כבר 45 שנה, שחיכיתי לו וידעתי שזה הוא ברגע שראיתי אותו; ואוריון, הנכד שלי, שהפך אותי לסבתא - דבר שמאוד מאוד רציתי להיות, כי לי לא היה את זה."היתה לי סבתא אחת, שלא כל כך אהבה אותי ולא היינו קרובות בכלל. ולכן כשאוריון נולד הרגשתי שזה התיקון שלי, ואף שהוא חי באמריקה, בכל בוקר היינו עושים שעות סיפור בפייסטיים. הוא בפירוש שינה את חיי".
- מתי ידעת מה תעשי בחיים?
"כשהייתי ילדה ראיתי את ההצגה 'פיטר פן' בירושלים, וכשכולם רצו לעוף - אני רציתי להיות שחקנית. בכיתה ו' עברנו לארה"ב, ואמא שלי מצאה אותי בוכה כי רציתי להיות שחקנית עכשיו! הרגשתי שכל יום שבו אני לא שחקנית הוא יום מבוזבז. זה בער בי, לא יכולתי להיות מאושרת אחרת". - הרגע שבו הרגשת "הצלחתי?"
"בגיל 49 לוהקתי להצגה בתיאטרון חיפה, 'הבוגר', לתפקיד האיקוני של גברת רובינסון שמפתה בחור צעיר, בן של חברים שלה. הייתי בטוחה שזה התפקיד שיעשה אותי, עבדתי עליו, נתתי את נשמתי. בהצגה הראשונה התכוננתי לכניסה, ולפתע נפלה עלי שלווה: הבנתי שאני במקום הנכון, בזמן הנכון. זאת היתה תחושה רוחנית שהנה, הולך לקרות משהו שישנה את חיי ואת הקריירה שלי"."ראיתי את ההצגה פיטר פן בכיתה ו' - כולם רצו לעוף, ואני רציתי להיות על הבמה". גילת אנקורי, צילום: אור פגן - הכישלון שהכי השפיע על דרכך?
"'הבוגר' היתה גם הכישלון המפואר שלי בקריירה. היא לא הצליחה, קיבלה ביקורות רעות וירדה מהר מאוד, וזה שבר את ליבי. מייד אחרי זה הציעו לי לשחק ב'החולה ההודי' בבית ליסין, ואמרתי שהפעם אני לא נכנסת עם כל הנשמה לעבודה ולדמות, כי אני צריכה לשמור על השפיות. המצחיק הוא שהתפקיד מאוד הצליח ומיתג אותי כשחקנית תיאטרון רצינית. עד היום אני כן מכניסה את כל כולי לעבודה". - רגע שהיה נקודת מפנה בחייך?
"כשהתקבלתי ללימודי תיאטרון באוניברסיטת ייל היוקרתית בארה"ב, והחלטתי לחזור לארץ ולהתגייס ללהקה צבאית, להיות עם אנשים בגילי. חשבתי שאחרי הצבא אלך לייל, אבל התגייסתי באוקטובר 1973, ביום השלישי של מלחמת יום כיפור. בן דודי האהוב, מיכאל ז"ל, נפל במלחמה, ומובן שלא עזבתי אחרי זה". - מי או מה שברו לך את הלב?
"הלב שלי נשבר ב־7 באוקטובר. הרגשתי פיזית שהוא נשבר לשניים. למדתי מזה שיום אחד אתה יכול להיות במשפחה קטנה, מושלמת ואוהבת, וביום השני אין לך כלום. התחלתי לפחד על גורל הקרובים אלי. לצערי הרב, גדל כאן דור שלם שמכיר את הפחדים האלה ואת ההרגשה הזאת. כשאני הייתי צעירה יותר זה לא עלה בדעתי בכלל. חייתי בחוסר מודעות לטרגדיות שמסביב, שזה הרבה יותר טוב ובטוח". - דבר שתרצי להשאיר כמורשת?
"אני מאוד רוצה להשאיר אחריי זיכרונות למשפחה, לחברים, לילדים ולנכדים. רוצה שידברו עלי, שיזכרו ויצחקו, שיחשבו עלי הרבה בשמחה, כמו שאני חושבת על אבא שלי בכל יום ב־13 השנים מאז שהוא נפטר. ככה אני רוצה להישאר בלבבות של אנשים שאהבתי ושאוהבים אותי". - מהו התפקיד שלך בעולם הזה ובחיים האלה?
"שאלתי את הבנות שלי מהו התפקיד שלי בחיים, כי לא ידעתי להגיד. אחת מהן אמרה שהתפקיד שלי הוא להיות סבתא, והשנייה אמרה שהתפקיד הוא לפזר שמחת חיים ואווירה טובה בכל מקום שאליו אני הולכת. אני מוכנה לקבל את התשובות האלה". - ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו במיוחד על חייך?
"אפתיע אותך: הסדרה 'חברים', למרות שאני מאוד אוהבת סדרות טלוויזיה מצוינות וריאליסטיות על רמה. אומר זאת ככה - אין מצב בחיים שאני נקלעת אליו שאין לו איזה רפרנס מ'חברים', וזה מאוד מצחיק אותי". - יש אלוהים? מהו יחסך אליו?
"אבא שלי היה בן של רב, והפך לאתיאיסט גמור. גדלתי בבית אתיאיסטי. מצד שני, בגלל שגדלתי בחו"ל הלכתי לבתי ספר יהודיים פרטיים, כך שלמדתי תלמוד וגמרא ותנ"ך הרבה יותר מכל ישראלי בבית ספר בארץ, ומאוד אהבתי את זה. כשבן דודי נפל ביום כיפור התחלתי לצום. היתה לי הרגשה שאם לא אצום מישהו ימות. צמתי כל השנים עד 7 באוקטובר. אחרי זה הרגשתי כמו אלה שאמרו אחרי השואה 'איפה היה אלוהים', וכהתרסה לא צמתי ב־2024. השנה חזרתי לצום, לא יודעת למה. אני מאוד אמביוולנטית לגבי אלוהים. מצד שני, מרגע שאבא שלי נפטר, מבחינתי הוא זה שיושב שם למעלה, וכשאני צריכה לדבר או לבקש דברים - אני מבקשת ממנו והוא תמיד תמיד מקיים. אני לא מבקשת ממנו דברים פשוטים, אלא מהותיים, ועד עכשיו הוא הקשיב והגשים לי את המשאלות. אז זה הוא שיושב שם"."אמא שלי תפסה אותי בוכה כי רציתי להיות שחקנית, ועכשיו". אנקורי בסדרה החדשה "הורסת", צילום: דורון עופר, באדיבות HOT ו-NEXT TV - החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?
"שמרתי כמה פרטי לבוש יפים של הילדות שלי כשהיו קטנות. שמרתי אותם 40 שנה, ועכשיו העברתי אותם לנכדה שלי ולנכדות של האחיות שלי. זה תענוג לראות אותן לובשות את השמלות הקטנות ואת הכובעים המתוקים שהיו יקרים לי במיוחד. בסופו של דבר אפשר לשחרר הכל". - ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"יש לי עיוורון פרצופים. אני לא מזהה פרצופים, ועד שהתחלתי לדבר על זה בתקשורת בקול רם, אני יודעת שיש הרבה אנשים שנעלבו שלא זיהיתי אותם ברחוב והמשכתי ללכת. אני רוצה להתנצל בפני כל מי שאני לא מזהה, ולכן צריך לגשת אלי ולהזדהות. אני יודעת שזה נותן לאנשים הרגשה שהם לא חשובים, אבל זה לא נכון. זו בעיה נוירולוגית שלי, וסליחה מראש. בכל מקום שאליו הולכת, לפני הפקה למשל, אני תמיד אוספת את כולם ואומרת 'אני לא מזהה פרצופים, בבקשה תגידו לי מי אתם, ומראש סליחה'".
כמה קטנות
- אם לא ישראל - איפה?
"ניו יורק, שם נולדתי וגדלתי". - אם לא עברית - איזו שפה?
"אנגלית". - אם לא גילת - איזה שם?
"נולדתי בשם גילת. בארץ רציתי להיות חגית, ובאמריקה ביקשתי מהוריי שיקראו לי לורי, אבל הם לא הסכימו. היום אני מאוד אוהבת את השם שלי ואת העובדה שהוא לא נפוץ". - לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?
"טלפון ובקבוק מים. אני מחוברת לבקבוק המים שלי". - מדד האושר?
"בדרך כלל אני 8 פלוס. היום ספציפית יותר, כי השבוע חגגתי 70 וכל העולם מאוד שימח אותי".
גילת אנקורי (70) מככבת בימים אלה בקומדיית האימה החדשה "הורסת", שמשודרת ב־HOT, ב־HOTVOD וב־NEXT TV
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו