כששלמה בראבא אמר למוני מושונוב: "תגיד, אתה פסיכי?"

כבר יותר מחצי מאה מוני מושונוב ושלמה בראבא אחראים לקמטוטי הצחוק שלנו ומהווים אתנחתא קומית מהחיים עצמם, שני קומיקאים מחוננים שגורמים לנו לחייך גם כשבחוץ אפור ומדכא. 

כעת, הצמד שעשה ביחד כבר הכל חוזר לשתף פעולה על הבמה ב"רביעיית מועדון התיאטרון", ההפקה החדשה של התיאטרון היהודי בישראל (ב־1 בנובמבר יעלו על הבמה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב), שבה הם, לצד עידו מוסרי ודור אלמקייס, מחזירים את הקלאסיקה הישראלית הוותיקה במופע מרגש משירי להקת הבידור פורצת הדרך, שעבור רבים הפכה לאחד מסמלי שנות ה־50 וה־60.

במסע מוזיקלי קומי שאיתו הם מופיעים בכל הארץ (כתיבה: רמי ורד, בימוי: אלון אופיר, ניהול מוזיקלי: רוני וייס), הרביעייה גרסת 2025 מצדיעה לרביעיית מועדון התיאטרון המקורית (שמעון בר, גדעון זינגר, יעקב בן־סירא וראובן שפר), שהפכה לאבן דרך בתולדות התיאטרון והזמר העברי.

לרגל המפגש המחודש, ליווינו את בראבא ומושונוב במסע בזמן בתחנות חייהם המשותפות - החל מימי השירות הצבאי, דרך תיאטרון חיפה, "זהו זה!", פסטיגלים ומופעי בידור, ועד להפיכתם למפעל חיים זוגי של קומדיה, אמנות ותרבות.

"הלהקות הצבאיות בדרך כלל היו יוצאות מבית החייל, שם היתה ההיכרות הראשונית", נזכר מושונוב בפגישתם הראשונה. "אני הייתי בצוות הווי סיני שהיה פעם להקת השריון, ובראבא כבר היה כוכב בלהקת פיקוד מרכז. הפעם הראשונה שבה דיברנו היתה בתוכנית הרדיו 'תיבת נח' שבראבא הנחה, שחגגה עשור ללהקת הפרברים. הלהקה שלנו התארחה, והוא פנה אלי ואמר לי 'אתה יודע להצחיק?'. הייתי צריך להיכנס עם עוגה, זה הכל, וזו היתה הפעם הראשונה שעשינו קטע מצחיק".

בראבא: "מוני זוכר הרבה יותר טוב ממני את העבר הרחוק. כבר אז היתה כימיה, ודי מהר נהיינו חברים".

"תיכנס, לפני שאסגור את הדלת"

זמן קצר לאחר השחרור, הם מצאו את עצמם באותה כיתת משחק באוניברסיטת תל אביב. שם למעשה החל החיבור המיתולוגי בין השניים, שהוביל לתפקידים בתיאטרון חיפה ובתוכנית הקאנונית "זהו זה!".

"עשיתי בחינה לא שגרתית ללהקה", נזכר בראבא. "אורי זוהר קלט אותי, ואחרי הצבא קרא לי להשתתף איתו בהצגה 'הקורקבן', בבימויו של יוסי בנאי. מייד פשנל קרא לי, ועשיתי כמה הצגות בידור שהיו מקובלות בשנות ה־70. הייתי עמוק בתעשייה המסחרית, אבל הרגשתי איזו ריקנות ורציתי משהו יותר משמעותי. אמרו לי שבאוניברסיטה יש מורה בשם נולה צ'לטון שמלמדת בשיטות מאוד מתקדמות, וששם אפשר להעמיק ולהתחבר למקום יותר משמעותי. שם אני ומוני נפגשנו".

מושונוב: "היינו באותה הכיתה. הגעתי לאוניברסיטה כי כמו בולגרי טוב, אם אתה רוצה להיות שחקן - אתה צריך לעבור באקדמיה", הוא צוחק. "נולה היתה המורה שלנו למשחק, ואני זוכר שבראבא לא היה בטוח שהוא רוצה להיכנס. זה היה בשיעור הראשון עם נולה, הדלת היתה פתוחה, ובראבא הביט מבחוץ ואמר לה 'אני תלמיד שלא מן המניין'. היא אמרה לו 'אתה נכנס? כי אני סוגרת את הדלת'. הוא עוד התחבט ככה, ובשנייה האחרונה נכנס לכיתה".

בראבא, אתה זוכר את זה?

"כן, בתקופה הזאת הייתי מין טווס יהיר כזה, אבל זה בעצם היה להחביא את חוסר הביטחון. בכלל, כל התחפושת של המשוגע היתה כדי לכסות על איזה חוסר ביטחון שאני לא מספיק מעניין, לא מספיר עמוק, שטחי, זה בעצם היה להחביא בהלה של ילד".

העבר עוד לפניהם

אחרי האוניברסיטה המשכתם עם נולה.

מושונוב: "בסוף השנה הודיעו לנו בסוד שנולה ועודד קוטלר מחפשים שחקנים צעירים לקבוצה בתיאטרון חיפה שתלמד בעין הוד, ושיעבדו איתה על כל הנושאים ששייכים לאמנות התיאטרון. נולה הציעה לבראבא ולי, ואני כמובן לא רציתי. רציתי תואר, לא ידעתי אז אם אהיה שחקן בכלל, ולא הלכתי לבחינות האישיות.

"בלילה שלפני הבחינה הקבוצתית ישבתי אצל בראבא, והוא אמר לי 'תגיד לי, אתה פסיכי? איך אתה לא בא לדבר כזה? אל תעשה את הטעות הזאת, צלצל לעודד קוטלר'. לזכותו של בראבא ייאמר שאם הוא לא היה לוחץ עלי - המסלול שלי היה אחר לגמרי. באתי לבחינה, ונולה, שנפגעה ממני, הופתעה לראות אותי. שם בעצם התחיל עולם של חוויות גדולות, שקטעה אותן מלחמת יום כיפור".

התחנה הבאה אחרי אוניברסיטת תל אביב היתה תיאטרון חיפה, באמצע שנות ה־70.

מושונוב: "התחלנו כסטטיסטים ב'גן הדובדנים', אלה שמכניסים ומוציאים מזוודה, בלי טקסט, ואז הציעו לנו לשחק ב'הקוף', מחזה של הלל מיטלפונקט שביים אמנון מסקין. בראבא היה בתפקיד המרכזי, ואני זוכר שביום הראשון לחזרות התעוררנו בדירה שלנו. היינו שותפים יחד עם עזרא כפרי בדירה בהדר העליון, ומובן שהתעוררנו ב־9:45 כשהחזרה מתחילה ב־10:00. רצנו את כל המדרגות מהדר עליון והגענו בכמה דקות איחור - וככה התחלנו".

בראבא: "התפקידים הראשונים שעשינו בתיאטרון היו כישלון חרוץ. הביאו במאי מחו"ל לביים את 'רומיאו ויוליה'. מוני היה רומיאו, אני הייתי מרקוציו, החבר שלו. כדי להתכונן לזה, נסענו לאיטליה. עלינו למרפסת הידועה לתיירים ועשינו שם את המונולוגים. כל אריה שמשפריץ מים במזרקה - עליתי עליו ועשיתי את המונולוג".

זו בדיחה?

מושונוב: "לא, לא. זה נכון, אני מאשר".

בראבא: "ואז באנו לפה, והאובר־הזדהות הזאת הפכה לפארודיה מרוב שרצינו להיות טובים".

הראיון המלא - בסוף השבוע ב"ישראל שישבת"