כולנו כמהים לריפוי החברה הישראלית, ויש כל כך הרבה מה לרפא, אבל אחרי שהחטופים החיים איתנו, אני מרגיש צורך לומר משהו שלא אמרתי בכל ימי השבי - ריפוי אמיתי יהיה חייב לעבור גם בתחנת ניסוח מחודש של החוזה בין המדינה לאזרחיה.
כל השנתיים אמרו לנו - מדינת ישראל מחויבת קודם כל להשיב את החטופים. כל השאר - בעדיפות שנייה. בכל מחיר. ועכשיו, בדיוק עכשיו, כששעון החול על חייהם של המוחזקים במנהרות התופת פסק מלהגיר גרגיריו, ולפני הפעם הבאה שתבוא בוודאות מוחלטת בעתיד, אולי הלא רחוק, צריך לומר דברים לא נעימים.
המלחמה הזאת לא הוכרעה. לא ניצחנו. החזרת החטופים אינה ניצחון. זה דבר נפלא, כמובן, ומשמח מאוד, ולמשפחות זהו עולם ומלואו, אך כחברה הנאבקת על חייה הפסדנו. האויב שלנו לא רק לא הרים דגל לבן - הוא הצליח להרים את דגלו המכוער בכל העולם ולבודד אותנו לגמרי, תוך שהוא שומר על גרעין הכוח שלו ברצועה ומתחיל להשתקם במהירות אדירה ממש הרגע. והחמור מכל - עצרנו את המלחמה באמצע. נסוגונו לפני סיום המשימה והבאנו על עצמנו את הסיבוב הבא.
חמאס זיהה נכון את הסנטימנט הישראלי, שמעדיף תמיד רגשנות על פני חישוב קר, מעדיף את הפרט על פני הכלל. כך היה בגלעד שליט - 1,027 מחבלים תמורת חייל אחד - וכך היה הפעם. הלחץ של המשפחות רתם את הציבור ברחובות והביא אותנו כמדינה לעשות עסקה, שמסכנת את עתידנו כאן ברמה גבוהה מאוד. חלק מהמחבלים ששוחררו בעסקת שליט, השתתפו ב־7 באוקטובר. חלק מהמחבלים ששוחררו עכשיו, ישתתפו במתקפה הבאה. זה לא ניחוש, זו ודאות.
בעיניי, חייב להיכתב חוזה חדש בינינו האזרחים לבין המדינה. החוזה הזה אומר בפשטות שמדינת ישראל תעשה הכל כדי למנוע חטיפות, אבל משעה שחס וחלילה נחטף מישהו מאיתנו, המחיר יהיה קבוע מראש. כך קבעה בעבר ועדת שמגר אחרי עסקת ג'יבריל הנוראית, שהציעה יחס של חטוף אחד תמורת שניים־שלושה מחבלים. זהו. לא 1,000 מחבלים. לא עצירת מלחמה. לא נסיגה מלאה לפני תום המשימה. מסקנותיה נזרקו לפח.
אמנם שם דובר על חיילים ולא על אזרחים שנתלשו ממיטותיהם, אבל בעיניי כולם שווים, כולם בני ישראל ובנות ישראל. ודווקא משום כך - אם נקבע שאזרחים "שווים יותר" מחיילים, אנחנו פשוט אומרים לחמאס: חטפו אזרחים. פרצו לבתים. קחו ילדים וקשישים. כי זה מה שמניב את התוצאות הטובות ביותר. אסור לנו ליצור את ההבחנה הזאת.
יידע כל אזרח, תדע כל אזרחית: המחיר על חיים במדינה יהודית מוקפת מפלצות אדם הוא שאמנם יש לנו הגנת עדר, אבל מעת לעת מישהו מאיתנו נטרף, כמו בסוואנה, כמו במעמקי הים. ואם בכל פעם שמישהו נחטף אנחנו יוצרים את התשתית לחטיפה הבאה, אזי אנחנו פועלים נגד עצמנו, תוך שכנוע עצמי שעשינו את הכי טוב. לא נוכל להרשות לעצמנו עוד סיבוב כזה שבו האויב מצליח לחטוף אזרחים והמדינה כולה נעצרת לשנים, מתלקחות מהומות בין אזרחים, ובסוף משולם מחיר שלא צריך מגיד עתידות כדי לנבא מה תהיה אחריתו.
כן, המדינה כשלה ב־7 באוקטובר. כשלה בצורה מחרידה. אנשים שישבו בבתיהם, שסמכו על המדינה שתגן עליהם, נחטפו בגלל כישלון המנהיגות, מערכת הביטחון, הצבא. אבל דווקא בגלל הכישלון הזה אנחנו חייבים לוודא שהוא לא יחזור - ושהמחיר שלו לא יוכפל שוב ושוב. כשאנחנו משחררים מאות מחבלים ועוצרים מלחמה באמצע, אנחנו לא מתקנים את הכישלון, אנחנו מזמינים את הבא.
"הריפוי הוא גם התאמת ציפיות. הכלל לפני הפרט. טובת הכלל מגינה על הפרט, טובת הפרט עשויה לפגוע בכלל. כשהאויב יידע שאנחנו מסכימים על זה, גם הרצון שלו לחטוף יפחת"
זה אכזרי, אבל הקיום של עמנו תמיד היה קשה. הריפוי הוא גם התאמת ציפיות של כולם. הכלל לפני הפרט. טובת הכלל מגינה על הפרט, טובת הפרט עשויה לפגוע בכלל, ואז בפרטים רבים אחרים שזהותם טרם ידועה. וכשהאויב יידע שאנחנו מסכימים על זה, גם הרצון שלו לחטוף יפחת, ולא נקבל פעם אחרי פעם את הפרקטיקה הזאת שמסרסת את יכולתנו לומר - ניצחנו בגדול, יש לנו שקט 40 שנה.
אגב, בעיניי, רוב תומכי העסקה בכל מחיר הם אנשים טובים ורגישים וערכיים, רק שבעיניי סט הערכים שלהם לא ישים במזרח התיכון. לא שונא אותם ולא מזלזל. מעריך, אך חלוק. ולכן הקטע הבא:
הלוואי שחזרתם הביתה בשלום יחסי תאפשר אתחול מחדש והפסקת השיח הרעיל. לא כי אין ביקורת נוראית, מפה ומשם, אלא רק כי זה לא מוביל לשום מקום. כשכואב הראש לא כורתים אותו, כשיש דלקת בעין לא מנקרים אותה. הריפוי מתחיל בהכרה שיש צדק, ולו קטן, ולו זעיר, בעמדת האחר. לא כל אחר, יש מקרים אבודים, אבל הם מיעוט. משכך, אפשר להתווכח, אפשר להיאבק, מותר לריב, אבל מתוך ידיעה שעכשיו, יותר מתמיד, אין לנו לאן ללכת, ואנחנו פה ביחד.
הצורך לנצח מוביל להתנצחות שמנציחה את התיעוב הדדי. עכשיו, כשהפכו אותנו למתועבת באומות, חייבים למצוא חן זה בעיני זה, ולו קצת. כך אני מנסה בעבודה שלי, למצוא נקודת זכות גם במי שאני מזועזע מעמדותיו. זה עובד לי עם 90 אחוז מהאנשים, ועשרת האחוזים הנותרים הם כבר נסבלים. זה לא חצי עם. רק מושחתים מוחלטים ואלימים לא מקבלים חנינה, ואין המון כאלה.
שיעורי בית: קחו מישהו שממש מקפיץ אתכם ומצאו בו משהו מעורר השראה. כן, גם בו. ואם לא הצלחתם, הבעיה היא בכם.
