15 שנה אנחנו ביחד, ובן הזוג שלי מעולם, אפילו פעם אחת, לא ניקה אחריו מיוזמתו את השיש. האיש אוכל שלוש ארוחות ביום, כפול 30 ימים בחודש, כפול 12 חודשים בשנה, כפול 15 שנה, של פירורי לחם, קליפות מלפפון וטפטופי רוטב. תעשו את החשבון. אבל מה לעשות שאני אוהבת אותו בכל ליבי? אם הייתי אוהבת אותו קצת פחות הייתי קמה והולכת.
באותו האופן, אם הייתי אוהבת את המקום הזה קצת פחות, ממש טיפ־טיפה פחות, הייתי קמה והולכת. אחרי השנתיים האחרונות, אני סוף־סוף יודעת בלב שלם שאני לא הולכת לשום מקום. ולא שהיו לי תכנונים, אבל העולם גדול והחיים חזקים, ומי יודע? ובכן, אני. אני עכשיו יודעת. במאות האזעקות, בעשרות השעות בממ"ד, בפיגוע המדמם מתחת לבית, בחרדה האמיתית שלא מאפשרת לי להסתובב עם הילדים ברחוב הראשי. בלב, בראש, בגוף - בכל אלה אני יודעת. זה יותר חזק מדעה פוליטית או מהיסטוריה. אני מבטיחה להישאר.
האם לנצח אני ארגיש את האיגרוף הפנימי של הבטן בכל פעם שאני עומדת כאן בתור, מחכה לעימות? התשובה היא כן. האם לנצח אני אכין סנדוויצ'ים כמו פליטה בארוחת הבוקר במלון? בהחלט כן. כי אני האישה שיש לה "רק שאלה". אני האישה שרוצה לדעת "כמה אתם משלמים פה". אני האישה המבוגרת שעומדת באמצע המארה בפריז וצועקת "משה! משההההה!!!"
אחרי שמצאתי לפני כמה שבועות מגבת של ביה"ח איכילוב שבן הזוג גנב בטעות, ועכשיו היא כנראה שלנו לנצח, אני יודעת בוודאות שזו אני. אני לא יכולה לא לאהוב אותה, את האישה שצועקת "משה", כי זו בדיוק האישה שתיתן לי מים או חיבוק, או לישון אצלה בחדר אם במקרה אני אצטרך. השנתיים האחרונות הוכיחו לי שכל הדברים הטובים והרעים שאי־פעם סיפרו לי על הישראלים - כולם נכונים, הטוב וגם הרע, ואין אף אחד אחר שאני רוצה לצידי, בטח לא בשעת צרה. אני מבינה את החבילה המטורללת הזו היום, היא סוף־סוף נהירה לי. האהבה שלי סוף־סוף מצליחה להכיל בתוכה את הטוב והרע, היפה והמכוער, כמו שרק אהבה יכולה. אני מבטיחה לאהוב.
אני זוכרת את מלחמת המפרץ. לבנון השנייה. כל המבצעים של העשור הקודם. אבל במובנים רבים, זו המלחמה הראשונה שלי. לפעמים נדמה לי שלא עברת מלחמה עד שלא עברת מלחמה כאמא: ללמוד לחבק, ותוך כדי לכסות להם את האוזניים. לקום באמצע הלילה לבדוק שהם אכן ישנים במיטות, כאילו הם שוב תינוקות, כאילו מישהו יכול להיכנס לכאן ולנסות לקחת לך אותם, עכשיו כשראית שיש כזאת אפשרות.
ובכל ביקור לילי כזה אני חוזרת בחושך אל המיטה ומבטיחה להוקיר את המתנה העצומה שנתנו לנו המשפחות השכולות. לזכור את כל האימהות והאבות, לזכור את כל הילדים, את כל מי שהיו אמורים לסיים תיכון וצבא ותואר, כל מי שלא היו אמורים לסיים בתור תמונה מחייכת. אני מבטיחה לחשוב עליהם לפחות פעם אחת בכל 7 באוקטובר, בכל יום זיכרון, ביום העצמאות, ביום כיפור, בשמחת תורה, בקלפי. אני מבטיחה לזכור אותם.
השנתיים האחרונות הוכיחו לי שכל הדברים הטובים והרעים שאי־פעם סיפרו לי על הישראלים - כולם נכונים, הטוב וגם הרע, ואין אף אחד אחר שאני רוצה לצידי, בטח לא בשעת צרה
אני לא רוצה לחשוב שאנחנו הנורמליים. זו מחשבה עצובה מדי, וקצת יהירה כנראה, אבל לאחרונה נראה שהמזרח מעניש נשים על מרפק חשוף, שהמערב יוצא מדעתו מרוב פריבילגיה ושיעמום - ואז מי נשאר, בעצם? אנחנו וטייוואן? האם אנחנו זוכרים מה חשוב בחיים רק כי כל הזמן אנשים מנסים לסיים לנו אותם? האם אנחנו נדחקים זה לזרועות זה רק כי אין לנו ממש ברירה אחרת?
לאחרונה ניסיתי לצפות בקומיקאי בריטי שפעם אהבתי מאוד. הוא בכלל לא דיבר על ישראל, אבל זה לקח בדיוק ארבע דקות עד שסגרתי את המחשב בצער. אם הבת שלי, בת 8 וחצי, מחזיקה בדעה מורכבת יותר על העולם מאשר איש בן 48 - מה עוד יש לומר? במלחמה הזו התפרקו לי כל המחנות, נלקחו ממני כל הביטחונות, כל היסודות התפוררו לאבק ונותרו עומדים רק אנשים. אם אצליח לראות את האנשים שמסביבי כמות שהם, בחמלה, בנדיבות - אולי־אולי יש לי סיכוי להינצל. אני מבטיחה להקשיב. מכל הדברים, זה הכי קשה.
אני מבטיחה לך, ילדה שלי קטנה, שזו לא המלחמה האחרונה. ולא הקושי האחרון, או האבל או הספק. העולם מסביבנו רועד, ואני מחבקת אותך. אני מבטיחה לך שלטים בעברית, שמכוונים למקום שבו סבתא שלי ייבשה ביצות וסבא שלי בנה את מגדל המים. אני מבטיחה לך להרגיש בבית, בתרבות שלך, במורשת שלך, בנימוסי השולחן. אני מבטיחה לך זעם ותסכול ועצבים וגלגול עיניים, כי אנשים פה יוציאו אותך מדעתך. אני מבטיחה לך עבודה קשה, כי המקום הזה הוא אולי הכי טוב, אבל לא מספיק טוב בהרבה מאוד תחומים. אני מבטיחה לך שמחה ועצב, כי אצלנו הם תמיד הולכים ביחד, ובעיקר - אני מבטיחה לך חבורה ענקית של משוגעים שירגישו תמיד בדיוק־בדיוק כמוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו