עמרי מירן התאחד עם בנותיו בבית החולים // צילום: ברק מאיר - לע"מ
"הנה עמרי! הנה עמרי! הנה עמרי!!!" פורצת ההתרגשות האדירה מריאותיה של לישי מירן בשנייה שהיא קולטת על המסך את בעלה, עמרילי שלה, 738 ימים אחרי שנחטף למול עיניה המבועתות.
738 ימים אחרי שעמרי, לישי ושתי בנותיהם, רוני, אז פעוטה בת שנתיים, ועלמא, אז תינוקת בת חצי שנה, הוחזקו שעות כבני ערובה, כשהרובים של מחבלי חמאס מכוונים אל ראשיהן.
738 ימים אחרי שראו את אבא עמרי מתחנן על חייו מול הפולשים צמאי הדם.
738 ימים אחרי שרוני נתלשה מידי אביה באכזריות, ניסתה להיצמד, ולישי החזיקה בה בכוח, שלא תלך אחרי המחבלים שגזלו ממנה את האב למשך שנתיים ימים.
עד לרגע המאושר הזה, שבו נראה שוב על רגליו בתחומי ישראל, נאבקה לצד לישי כל קהילת קיבוץ נחל עוז, בתפילה להצלתו ולהשבתו של עמרי מירן, בן 48, בשר מבשרה ובן מבניה. עד ששודרה תמונתו הראשונה כאדם חופשי, התקשו חברי הקהילה להאמין שזה באמת יקרה. זו אותה קהילה שאסון 7 באוקטובר פיצל לחלקים שפוזרו בכל רחבי הארץ, ושגם שנתיים אחרי - עדיין מחפשת את הדרך לחזור להיות מאוחדת ושלמה.
ב־6 באוקטובר 2023, יום הושענא רבה, יממה לפני השבת השחורה, קהילת נחל עוז היתה עדיין מלוכדת ומלאה שמחה והתרגשות. באותה שבת אחר הצהריים התכוננו החברים והחברות בקיבוץ לציין בבריכה את חג המשק - לרגל מלאת 70 שנים להקמתו. לאירוע היו אמורים להגיע כ־1,000 אורחים.
כמעט כל חברי הקיבוץ וחברותיו השתתפו בחזרה הגנרלית. הפעוטות והילדים בגיל הרך התאמנו במשך חצי שנה על צעדי הריקודים. בני הנוער ובנות הנוער למדו טקסטים של הצגות והתאמנו על שירים. והחברים והחברות, ובהם גם עמרי מירן, עלו לבמה לבצע את חלקם במופע, לצד ותיקי המשק והמייסדים, שהשתתפו במערכונים ובנאומים.
זו היתה חזרה גנרלית מעולה. אף דובר לא התבלבל ואף ילד לא התעכב בעלייה לבמה. בסוף החזרה עלו כל המשתתפים והמשתתפות ושרו את שיר הסיום: "מה שיהיה יהיה" של התקווה 6.
"מה שיהיה יהיה, אין לנו יד בזה - הגורל יסתדר עם עצמו. אנחנו כאן כדי לחיות עם זה, ועם כל מה שבא ויבוא", הם שרו, בלי לדעת מה טומן בחובו הגורל, ועם מה ייאלצו להתמודד ולחיות כשיתעוררו ב־6:29 בשבת שלמחרת.
"שרנו מכל הלב. היינו באופוריה מטורפת. כל המופע סימל את רוח נחל עוז", סיפר חבר הקיבוץ דני רחמים בעדותו בפרויקט "עדות 710".
בבוקר הנורא התעוררו בני הקהילה במקום לזיקוקי השמחה שתוכננו לחג המשק - לפיצוצי המתקפה הרצחנית של 7 באוקטובר. מנחל עוז שידרו המחבלים בשידור חי את הזוועות שביצעו כשפרצו לבית משפחת עידן, שאליו העבירו גם את עמרי מירן, לישי והבנות.
אחרי שרצחו את הבת הגדולה במשפחת עידן, מעין ז"ל, איימו המחבלים ברובים שלופים על ההורים ועל שני הילדים הצעירים במשפחה. לעיני כולם הם חטפו את צחי ואת עמרי. צחי ז"ל נרצח בהמשך בשבי, וגופתו הושבה לישראל בפברואר השנה. הוא נטמן לצד בתו.
מאז התפזרה הקהילה המלוכדת והמיוחדת של נחל עוז ברחבי הארץ. כבר בלילה שבין 7 ל־8 באוקטובר הם פונו, כמדי "סבב" או "מבצע", לקיבוץ משמר העמק בעמק יזרעאל - שתמיד קלט אותם בזרועות פתוחות. בהמשך הדרימו חלק מהחברים לנתיבות, כדי שיוכלו לחזור לעבודתם בעוטף. לדור המבוגר נמצא פתרון מגורים בבת ים. אחרים, ובהם לישי מירן ובנותיה, עברו לקיבוץ כרמים שבצפון הנגב.
אוהל שהוא עוגן
אלה הן שנתיים שבמהלכן אנשי נחל עוז מנסים לשמר את חיי הקהילה ורוחה בתנאים לא תנאים - נאבקים ביחד על השבת החטופים כולם. שנתיים שבהן חיכה הקיבוץ בקוצר רוח לשובו המיוחל של עמרי.
שבוע אחרי 7 באוקטובר, ומאז מדי שישי, קיימה הקהילה, בסיוע מתנדבים, את קבלת השבת המסורתית של נחל עוז במאהל שהקימו בכיכר החטופים בתל אביב. בכל קבלת שבת התפללו וייחלו לשובם. בשישי האחרון, ובפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, הצליחה הקהילה לקיים קבלת שבת שהיו בה שמחה והתרגשות ותקווה מציאותית.
האווירה בקבלת השבת הזו היתה מחממת לב ומרוממת נפש. על שולחן ארוך עטוי מפה צהבהבה ועליה חלות שבת עטופות, פרחים צהובים ונרות, ניצבו גם שני בקבוקי יין. אחד אדום ועליו מדבקה עם תמונתו של צחי עידן ז"ל והכיתוב "מרימים כוסית לזכרך", השני לבן, עם תמונת עמרי מירן והכיתוב "מרימים כוסית לשובך".
מול השולחן ישב דני מירן, קרוב לאחותו. לצידם ומאחוריהם עשרות רבות של חברי הקיבוץ וחברות הקיבוץ שהגיעו מכל רחבי הארץ - לקבל יחד את השבת האחרונה בלי עמרי. הזמרת ירדנה ארזי, עם חברותיה לשלישיית שוקולד מנטה מסטיק, הרעידה את הלב וסחפה אחריה את כל הקהל בשירה "הביתה".
מיכל מגן, שמנהלת מאז אוקטובר 2023 את קהילת נחל עוז יחד עם ברי מאירוביץ', אמרה-שאלה: "בשבת שעברה התכנסנו בנחל עוז לציון שנתיים למתקפה האכזרית שחווה הקיבוץ. איך מנהלים קהילה שמפוזרת בכל רחבי הארץ? איך מנהלים קהילה בטראומה, כשהאדמה שלנו מלאה בזיכרונות של אהבה וכאב? איך מנהלים קהילה שאבלה על 15 חברים וחברות, עולמות שלמים, פנים שלא נפגוש יותר במדרכה ובכלבו?
"בפברואר השנה הבאנו למנוחות את צחי, שהוצא מביתו בחיים ונרצח בשבי. הוא החלל ה־16 של הקיבוץ. איך מנהלים קהילה שבמשך שנתיים יש לה חטוף, ושהפחד מבשורות קשות מלווה אותה יום־יום? קהילה שרוצה להשתקם, להצמיח את ביתה, שרוצה לשמוח ולא מצליחה להתקדם באמת כי אחד מחבריה בגיהינום?"
דני האזין למילותיה, ובעיניו נצצו דמעות שלא זלגו.
"מאז, בכל שבוע, בחום ובקור, בשמש ובגשם, עברנו יחד את חזרתן של אלמה (אברהם, שנחטפה בגיל 84), אלה אליקים (שנחטפה בגיל 8) ואחותה הגדולה דפנה (שנחטפה בגיל 15)", המשיכה מגן. "עברנו את תקופות החגים פעמיים. את ימי ההולדת של צחי ועמרי פעמיים. כעסנו, בכינו, התרגשנו. התפרקנו עם חזרתו של צחי. הפכנו למשפחה, וגם בימים קשים, והיו כאלה לא מעט, לא איבדנו את התקווה. להפך, המאבק התחזק. הקשיים הפכו לאהבה, וקבלת השבת באוהל הפכה לשעות של השפיות, התקווה והאמונה שבסוף זה יקרה".
דני מירן, אביו של עמרי, בקבלת השבת: "השמיים הורידו גשמי ברכה על באי כיכר החטופים, שרקדו בשמחה ובתחושה של הכרזת המדינה. באביב נצפה לפריחת הכלניות שיצבעו שוב את הדרום באדום, והיום הגיעה העת לסלק את העצבות ולהזמין את השמחה"
שלא כמו הקהילות האחרות מהמועצה האזורית שער הנגב, קהילת נחל עוז התפצלה אחרי 7 באוקטובר פעמיים. "הפינוי למשמר העמק, שרחוק כל כך מנחל עוז, עם כל היתרונות שלו, היה מאוד מאתגר", אומרת מגן ל"שישבת", "רוב הקהילות התקבצו במרכזים, אבל אנחנו לא הצלחנו לעשות את זה. אמנם היינו במקום שהוא טוב לריפוי ולאיכות החיים, אבל רחוק מדי פיזית מנחל עוז, וקשה לשמור על הבית מכזה מרחק. זה גרם לפיצול מאוד מאתגר, כשהרבה־הרבה אנשים רצו לשוב לחייהם, והילדים לבית הספר - ולכן חזרו לדרום".
באוגוסט 2024 התרחש בקהילה פיצול נוסף. "הרבה משפחות ירדו לדרום, רובן לנתיבות. היו משפחות שעברו ליישובים במעגלים של שער הנגב. זה הפך מאוד מפוצל ומאוד מורכב, כי משפחות שחזרו לנחל עוז במהלך המלחמה נתקלו בוואקום", מסביר ברי מאירוביץ'. "לא היו פה שירותי קהילה, אפילו לא דברים בסיסיים כמו מרפאה או כלבו, והם צרכו את השירותים הללו בחוץ. גם המדינה אמרה שאפשר לחזור ושיש מגורים, אבל בפועל, אם לא היינו מתארגנים ופועלים, לא היו למשפחות מגורים, ואז בעצם היה נוצר מצב שאנחנו עוד יותר מפוזרים".
אז איך באמת מנהלים קהילה כל כך מפוצלת?
מגן: "זה מורכב ומאוד מאתגר. יש בתוך הקהילה עצמה חילוקי דעות, שקיימים גם בכל אחד ואחת מאיתנו. יש קולות שאומרים שצריך לחזור ולשקם, לבנות ולשפץ, ושרק זה יהיה גם הריפוי וגם היכולת להתאושש מ־7 באוקטובר. ויש קול שני שאומר, 'רגע, כל עוד יש חטופים ויש מלחמה אסור לנו לחזור, כי בעצם החזרה שלנו אנחנו מנרמלים את זה'. אלה שני קולות שקשה מאוד להחזיק יחד, וזה יוצר מתח מובנה כי את הזמן אי אפשר לעצור, ובסוף אי אפשר לא לשפץ את הקיבוץ, אי אפשר לא לשקם אותו, ואי אפשר למנוע מאנשים שכבר שנתיים נודדים בכל מיני מקומות, לחזור הביתה".
האובדן והחוסר נוכחים
מגן ומאירוביץ', שהיה ב־7 באוקטובר מפקד כיתת הכוננות והשתתף בלחימה העקובה מדם מול המחבלים, מדגישים שקבלת השבת בכיכר היתה עוגן לקהילה לאורך כל השנתיים האלה. "זה היה קצת כמו חדר אוכל של פעם, שאנשים באים ונפגשים. היו כאלה שבאו יותר וכאלה שבאו פחות, אבל מי שבא, באמת הרגיש את הקהילה", אומרת מגן. "אני, למשל, כמעט בכל שישי הגעתי לכיכר, עם כל הקושי והעומס, כי זה היה לי חשוב, וזאת גם היתה הזדמנות לראות את החברים ממשמר העמק, מבת ים ומכל הארץ - וגם להיות עם משפחות מירן ועידן. להחזיק את הנוכחות שלנו במאבק למען החטופים.
"בסוף, במציאות שלנו זה לא היה קל. כשכל הקהילה נמצאת יחד, אפשר לקבוע 'בואו ניפגש בחדר האוכל, נכין שלטים, נצא לצמתים, נשים את הילדים בבתי הילדים ונעשה מיצג כזה או אחר'. כשהקהילה מפוזרת, וכשאנשים עדיין עוסקים בריפוי העצמי שלהם, בטראומה, בכאבים המשפחתיים הפרטיים - זה קשה מאוד להניע".
קהילת נחל עוז ספגה פגיעה אכזרית וקטלנית במתקפת חמאס. "יש הרבה משפחות שנפגעו, אבל זה לא רק המשפחה המסוימת - בסוף אנחנו קהילה מאוד קטנה. כולם מכירים את כולם. כולם מרגישים את צבר האנשים שאיבדנו, ולכל אחד ואחת יש קשר אישי עם מישהו מהנופלים ומהנרצחים. אחד שכל את החבר הכי טוב שלו, אחר איבד את בן זוגו לעבודה, וילדיו של השלישי למדו ביחד בגן עם ילדיהם. הממשקים הם אינסופיים, והאובדן והחוסר נוכחים, במיוחד כשאנחנו בקיבוץ והם לא נמצאים. זה הופך את האובדן למאוד סופי".
ברי מאירוביץ': "אנחנו ממש מרגישים שדברים קורים. פתאום יש ימים של שקט. החזרה של עמרי ושל שאר החטופים תעשה שינוי מאוד משמעותי. ייקח עוד זמן עד שעוד משפחות יחזרו לקיבוץ, אבל אני מאמין שבהדרגה אנשים יחזרו. אנחנו צריכים לבנות את החיים מחדש"
לפני שנה, ב־7 באוקטובר 2024, מגן ומשפחתה שילמו מחיר אישי כבד במלחמה, כשרס"ב (מיל') אביב מגן ז"ל, אחי בעלה, נהרג מפגיעת פצמ"ר על גבול לבנון. בן 43 היה בנופלו.
"אביב היה מקצוען ברמות אחרות, ומעבר לכל היה בן אדם", מספרת מגן. "הוא השתתף בין היתר במבצע לחילוץ החטופים לואיס הר ופרננדו מרמן מרפיח. עזב באמצע אירוע משפחתי כדי לצאת לשם. הוא מאוד חסר לנו ואנחנו מתגעגעים אליו. כשמדברים על מחירים - זה מחיר מאוד כואב".
כשהגיע תורו של דני מירן לשאת דברים מול הקהל הרב שהתקבץ באוהל לקבלת השבת, הוא התרומם מכיסא הפלסטיק הצהוב וניגש למיקרופון. אחרי שהתבדח על העצות שקיבל לגילוח הזקן, אמר לנוכחים: "התקווה מציפה, הרגשות סוערים, ואנחנו ממתינים עוד יום ועוד יום כדי לחבק את יקירנו. כבר היום אני מזמין את כל עם ישראל לבוא לכיכר ביום שבו חוזרים החטופים".
דני התייחס גם להצעה לשנות את שם הכיכר ל"כיכר השבים", אחרי שובם של כלל החטופים מעזה. "אני לא יודע אם באמת כדאי להחליף את השם, או דווקא להנציח את השם 'כיכר החטופים', למען יידעו אלה ממול (כשכוונתו לבסיס הקריה הסמוך, נ"ב) שעדיין לא תמה עבודתם במדינה הזאת. ביום שבו כולם ישובו נדע לשמוח ולהתפרק כפי שרק עם ישראל יודע. אבל עד אז, עד שאחרון החטופים לא בארץ - זה לא נגמר. אני ממתין לרגע שבו אוכל לזעוק 'שהחיינו, וקיימנו והגענו לזמן הזה'..." ולשמע קריאת "אמן" משותפת מצד הקהל הרב, השלים את דבריו: "בהתרגשות גדולה ובלב מלא תודה".
דני הודה לכל המתנדבים ולכל מי שהגיע לעצרות ולקבלות השבת בשנתיים שחלפו. "רק בזכות ההתמדה, האחדות, האהבה והחיבוקים נחתם הסכם להפסקת הלחימה, וכל החטופים שבים הביתה במהרה. אצלי השמחה אדירה. הלב מתמלא אור. הדמעות מתחלפות לחיוך גדול והתקווה הופכת סוף־סוף למציאות מתוקה".
אחר כך חייך בתקווה והוסיף: "אתמול הרגשתי שגם השמיים הצטרפו אלינו והורידו לרגע קט גשמי ברכה. אין יותר חזק מסמליות של גשם שיורד מהשמיים. גשמי ברכה ירדו על באי הכיכר, אשר רקדו בשמחה ברחבה במין תחושה של הכרזת המדינה. המשפט 'ושבו בנים לגבולם' מקבל אצלי משמעות חדשה: את הגשם קיבלנו בעיתו, באביב נצפה לפריחת הכלניות שיצבעו שוב את הדרום באדום, והיום הגיעה העת לסלק את העצבות ולהזמין את השמחה. עם ישראל חי!"
אחרי מירן אחזה דבורה עידן, אמו של צחי ז"ל וסבתה של מעין ז"ל, במיקרופון. סיפרה על התחושות מרגע ששמעה שנחתם הסכם להשבת חטופים ולסיום המלחמה: "הדמעות זלגו מעצמן. לדמעות האלה, אתם יודעים, אין צבע. דמעות הן דמעות. מצד אחד של כאב, ומצד שני של שמחה. ובעיקר הן מבטאות את מה שאנחנו צועקים במשך שנתיים - תחזירו את כולם בהסכם אחד. והנה, הצלחנו. אנחנו העם".
דבורה שיתפה מתוך הכאב הפרטי שלה: "את עמרי (בנו של דני, נ"ב) לא הכרתי. הוא אמנם יצא מהבית של צחי כששניהם על רגליהם, אבל לצערי הרב, בגלל שלא התקבלה החלטה אמיצה לסיים את ההסכם, יש לנו 42 חטופים שנרצחו בשבי. היום אני ממש שמחה ומאושרת ומחכה לרגע שבו אראה את דני מחבק את הבן שלו שחזר. שאראה את כל ההורים מחבקים את הילדים שלהם. הם המשפחה שלי, ואני איתם, למרות שצחי חזר כחלל. אנחנו לא סגרנו את המעגל. קבר לא סוגר חלל, עד שכולם־כולם־כולם חוזרים".
"מצפה עוד דרך קשה"
שלושה ימים אחרי קבלת השבת הנרגשת, כל החטופים החיים כבר נמצאים בישראל.
"עמרי! אוהבים אותך!" צעקו בני נחל עוז, מחאו כפיים והניפו דגלי ישראל ודגלים צהובים - בזמן שהמסוק שהעביר את מירן מבסיס רעים לביה"ח איכילוב חלף מעל המדשאות, השבילים, חדר האוכל ונופי הקיבוץ היפה שממנו נחטף. אלה היו הרגעים שכל חברי הקהילה, בכל מקום שבו הם שוהים ברחבי הארץ - ציפו וייחלו לו.
"מבחינת קהילת נחל עוז, העובדה שנגמרה המלחמה היא סופר־משמעותית - בתקווה שזה באמת יחזיק מעמד", אומרת מגן. "השאלה היא איך אנחנו חוזרים לחיות פה עכשיו? מה יהיו הסדרי הביטחון? האם אנחנו באמת יכולים לסמוך שוב על הצבא ועל המדינה, שיהיו עם אוזניים ועיניים ויד על הכוונת ברגע שצריך? אנחנו עדיין לא בטוחים שזה באמת מה שיקרה, אנחנו עוד כל כך מפחדים שמשהו יתפוצץ".
מיכל מגן: "השאלה היא איך אנחנו חוזרים לחיות פה עכשיו? מה יהיו הסדרי הביטחון? האם אנחנו באמת יכולים לסמוך שוב על הצבא ועל המדינה, שיהיו עם אוזניים ועיניים ויד על הכוונת ברגע שצריך? אנחנו עדיין לא בטוחים, ומפחדים שמשהו יתפוצץ"
לצד כל הכאב ומערבולת הרגשות, תמונותיו של עמרי בזרועותיה של אשתו לישי, והסרטונים שלו מתקרב לשתי בנותיו הקטנות שכל כך זקוקות לו - מעוררים בחברי הקהילה תקווה מחודשת. "חמאס יישאר חמאס, אבל המציאות משתנה", אומר מאירוביץ'. "אנחנו ממש מרגישים שדברים קורים. פתאום יש ימים של שקט. לדעתי, החזרה של עמרי ושל כל החטופים תעשה שינוי מאוד משמעותי. זה ייקח עוד זמן עד שעוד ועוד משפחות יחזרו לקיבוץ, אבל אני מאמין שבהדרגה אנשים יחזרו. אנחנו צריכים לבנות את החיים מחדש".
מגן: "אנחנו כל הזמן שואלים מתי נעבור לפרק הבא של הסיפור, כי מבחינתנו, הפרק של 7 באוקטובר עוד לא הסתיים. אולי עכשיו יש סיכוי שנוכל להתחיל להרגיש שאנחנו עוברים לפרק הבא. גם בפרק הזה מצפה לנו עוד דרך ארוכה מאוד וקשה".
יש גם משפחות שבהן יש מי שרוצה לחזור, לצד מי שלא מסוגל לדמיין את עצמו חוזר לחיות בסמוך לגבול הנפיץ. מאירוביץ': "אני חושב שעד לסוף שנת הלימודים למשפחות יהיו כמה חודשים לבחון את המציאות החדשה. זה משהו שלא יכולנו לדבר עליו בכלל עד עכשיו, עד שראינו את כל החטופים חוצים את הגדר לישראל".
מגן: "ראש המועצה שלנו אמר שאנחנו באמצע אירוע היסטורי, איך שלא מסתכלים עליו. גם אם נרצה להיות אנשים פשוטים ואנונימיים, כאלה שאף אחד לא מכיר, אנשים שקמים בבוקר לעבודה וחוזרים - אנחנו חלק ממהלך הרבה יותר גדול מאיתנו. אנחנו הסיפור, וזה מטורף".
מאירוביץ': "אנחנו רוצים להיות אחרי הסיפור הזה. כבר עכשיו יש בנייה, יש פיתוח ויש קליטה של אנשים חדשים לקיבוץ, ואנחנו צריכים לצאת מחוזקים ככל האפשר. לחזק את הקהילה, לחזור להאמין בעצמנו, במדינה ובצבא. אנחנו מאמינים שקהילת נחל עוז עוד תחזור הביתה".
בצאת שמחת תורה, אחרי שעמרי הספיק לשחק עם בנותיו, לצחוק איתן ולחבק - ביקשה לישי להודות בהצהרת המשפחות לתקשורת מביה"ח איכילוב: "בשם משפחתי אני מבקשת למסור את אהבתי ואת תודתי העמוקה לקהילת נחל עוז, לקהילת כרמים ולקהילת שער הנגב כולה. נחל עוז, עברנו את הנורא מכל - אבל התחזקנו וקמנו ביחד.
"אני גאה להיות ישראלית, גאה שזהו עמי, עם שבחר באחיו ובאחיותיו ולא הפקיר אותם. אתמול החל מסע השיקום שלנו, אבל עדיין לא כעם, כי עד שכולם יהיו כאן, עד שישוב החטוף האחרון ועד שתוקם ועדת חקירה ממלכתית - המעגל לא יוכל להסתיים. אנחנו נהיה חלק מהמאבק הזה, כי רק כך נייצר מדינה ראויה למי ששילם בחייו, וראויה לילדים שלנו".
noam.barkan@gmail.com
