מה צריך לדעת על ההסכם הצפוי מול חמאס
הן מדברות כעת. יותר מ-20 שנה שתקו. לא קל להן, לטל ולמישל, להיפתח, להיחשף, להישיר מבט למצלמה. הן יפות ומוארות, וחום אנושי מיוחד, כזה שנושב רק מלב שבור שהתאחה עם השנים, קורן מהן. טל היא הדודה שהפכה לאם, מישל היא הבת, התינוקת בת השנתיים שאיבדה את שני הוריה בפיגוע וצמחה להיות אישה צעירה. וכמה שהן דומות זו לזו.
"מלחיץ להיחשף. במשך השנים, כדי לשרוד, די שמנו את זה במגירה סגורה, אבל אנחנו חיים את 7 באוקטובר כבר 21 שנה", אומרת טל בתחילת הראיון שמתקיים בבית משפחת לוין במודיעין. היא בת 47 אם לארבעה, שלפני שלוש שנים עשתה הסבה לאחות בתחום בריאות הנפש. "אני מפחדת מהדמעות, מפחדת שהקול שלי ירעד. אבל החלטנו לדבר, כי חשוב לנו להשמיע את הסיפור שלה אחי וגיסתי, וגם כדי שאולי הדברים שלנו יעזרו למישהו לגלות שאפשר להשתקם ממקומות כאלה, שאפשר לקום ולבנות חיים שמחים ומלאים, לצד האובדן".
"הרבה אנשים שמכירים אותי שנים, שלמדו איתי, ששירתו איתי בצבא, שעבדו איתי, לא מכירים את הסיפור שלי", מספרת מישל, בת 23, תכף סטודנטית לפסיכולוגיה. "לפעמים כי פשוט לא היה הרגע המתאים לספר, ובעיקר כי לא בא לי סתם לנחות על אנשים ולשתף. ברגע שמכירים את הסיפור שלי אז מסתכלים עלי קצת שונה. כזה 'אוי, מסכנה'. ובא לי להיות פשוט מישל".
ב־27 בפברואר 2004 יצאו בני הזוג רימה ואיתן קוקוי בשעת ערב מביתם שביישוב ליבנה בדרכם לאשדוד, למסיבת יום הולדת של חבר. את מישל הקטנה השאירו בבית, יחד עם דודיה, טל ויגאל לוין, ועם סבתה אלינה. סמוך לצומת סנסנה הישנה הותקף רכבם על ידי מחבלים שיצאו מדהריה, ירו בבני הזוג מטווח קצר וביצעו בהם וידוא הריגה. איתן היה בן 29 במותו, רימה, לבית נוביקוב, היתה בת 26.
באותה העת צפו טל ויגאל במהדורת החדשות, אשר הופרעה במבזק עם עדכון על הפיגוע. ליבה של טל החסיר פעימה. היא התקשרה לאחיה ולגיסתה, אך לא זכתה למענה. בחשש גדול התקשרה למשטרה. "השוטר שאל אותי אם התינוק גם היה ברכב. סירבתי לענות, עד שלא יאמר לי מה צבע הרכב. הוא הסביר שאסור לו".
טל התעקשה ורק כשענה לה השוטר שהרכב בצבע לבן, ענתה לו "התינוקת איתנו". מייד אחר כך יצאו יגאל וטל לזירת האירוע. לדאבון הלב הם ראו את האמבולנס מגיע לזירה ומסתובב כלעומת שבא. לא היה את מי להציל. כשניסו להתקרב לרכב, שכן שזיהה אותם עצר בעדם בכוח. טל קרסה במקום. משום מה לא צעקה, "איתן" או "רימה" או "אמא". היא צעקה "מישל". אל מול בכיה של רעייתו, הבטיח יגאל הבטחה שמאחוריה הוא עומד עד היום. "מישל תמיד תהיה איתנו".
"הבנתי באותו רגע שהפקידו את מישל אצלנו, שביקשו מאיתנו שנשמור עליה ערב אחד, אבל מעכשיו אנחנו נשמור עליה כל החיים", משחזרת טל וקולה נשנק מול גלי ההדף של פתיחת המגירה החתומה.
מלחמה על התינוקת
היחסים בין האח איתן והאחות טל היו קרובים וטובים. את אחיהם הבכור איבדו בתאונה עוד כשחיו ברוסיה, וארצה עלו בראשית שנות ה-90. "היינו משפחה קטנה. אבא שלנו היה פסיכיאטר שהצליח, הודות לדחיפה של אמא, לעבור בגיל 50 את מבחני הרישוי בארץ ועבד כרופא. בגיל 64 הוא חזר ממשמרת בבית החולים ומת באופן פתאומי. כדי להקל על אמא שלי שהתאבלה על מות בעלה, החליט אחי לעזוב את באר שבע ולעבור לגור עם משפחתו בבית ההורים בליבנה".
איתן, שהיה בוגר הנדסה תעשיה וניהול, המשיך לעבוד בנירלט בבאר שבע, ורימה אישתו המשיכה ללמוד ממשל ומדיניות ציבורית בבאר שבע, ו"התינוקת הקטנה והחמודה תמיד היתה בבית ואני הייתי מתענגת כל פעם שהיא רצתה לבוא אלי. באותה תקופה יגאל ואני עוד היינו חברים וגם אני גרתי בבית.
"כשיגאל ואני התחתנו, חצי שנה לפני הפיגוע, החלטנו גם להישאר לגור יחד בבית הגדול של ההורים בליבנה. רימה גיסתי היתה כמו אחותי. חלקנו את אותם הבגדים. היינו עושים תורנות עם הקניות לשבתות. פעם איתן קונה ופעם אני. אמא תמיד היתה מתפלאת, איך זה שאף פעם אנחנו לא מתחשבנים למי עלה יותר. מה פתאום שאתחשבן עם אחי?".
באותו לילה נורא, אחרי שהבינו את שקרה, יגאל וטל עזבו את זירת הפיגוע ושבו הביתה לבשר לאם על הבן הנוסף שאבד לה. "אני לא יודעת מה היה לי יותר קשה בתקופה הזו, להבין שאחי וגיסתי נרצחו, או לראות את האבל של אמא שלי. היא התפרקה. התפרקות זו מילה קטנה מדי כדי לתאר את מה שעברה. עד היום אין לה חוש ריח וטעם, כי הטעם לחייה אבד".
למישל הקטנה היה קשה יותר להסביר שאיבדה את הוריה לנצח. "מישל היתה תינוקת מהממת עם תלתלים על הראש. היא היתה מתעוררת באמצע הלילה ואומרת: 'אמא אין. אבא אין. חפש. חפש'. הייתי לוקחת אותה לסיבוב בבית. זה הפך לטקס. היינו בודקות במקרר - אין. במגירה - אין. בארון - אין. ואז בסוף הייתי אומרת לה: 'אמא ואבא בשמיים והם ביקשו שאני ויגאל נשמור עלייך, בסדר? ועכשיו נלך לישון'.
"היתה תקופה שביקשנו מכל מי שנכנס לבית לא לומר 'אבא ואמא', כי מישל היתה מתחילה שוב לחפש. אני חושבת שזה לקח חצי שנה, אולי יותר, עד שהיא התחילה לקרוא לנו אמא ואבא. אין איזה רגע מסוים שאני זוכרת שזה קרה. יש לי, לצערי, מחיקות בזיכרון, מה שמאפיין אנשים ששורדים אירועים כאלה".
תהליך האימוץ של מישל לא היה קל כלל וכלל. רימה היתה בת יחידה כך שלא היו אחים מהצד שלה שביקשו לאמץ את התינוקת היתומה. אמה של רימה, גלינה, הביעה תחילה רצון לאמץ את נכדתה. "היא אמרה 'אני רוצה את מישל כי אין לי יותר ילדה, אז אני רוצה לפחות את הילדה של הילדה'. היא לא הכירה אותנו אז כל כך טוב, אז ביקשנו להיפגש איתה. הסברנו לנו שלא פשוט לילדה לגדול עם סבתא לא צעירה, שלא מבינה את התרבות במדינה חדשה, ושלא כל כך דוברת את השפה.
"היא תבוא לאספת הורים עם סבתא? כל הזמן ישאלו אותה - מה קרה לך - והיא תצטרך לספר? למה שהיא תמיד תסתובב עם כתובת על המצח 'אני מסכנה'. אמרנו לסבתא: 'את תראי שלא תצטערי ותמיד תהי איתנו. אנחנו משפחה ותמיד נהיה ביחד'. עשינו ממש חוזה, ובו כתבנו כמה היא תראה את מישל, כדי שהיא תהיה רגועה. ילדה היא לא אנדרטה.
כשהגיעו לזירת הפיגוע שכן עצר אותם מלהתקרב לרכב הירוי. טל לא צעקה "איתן" או "רימה", היא צעקה – "מישל". "הבנתי באותו רגע שהפקידו את מישל אצלנו, שביקשו מאיתנו שנשמור עליה ערב אחד, אבל מעכשיו אנחנו נשמור עליה כל החיים"
"גלינה היא אישה טובה והיא הסכימה. היום היא אומרת שזו ההחלטה הכי טובה שהיא עשתה, שהיא גאה בנו ושאנחנו הילדים שלה", מחייכת טל והעיניים שלה שוב לחות. "היום אני קוראת לגלינה 'אמא' והיא קוראת לי 'בת'. יש לי היום שתי אימהות. בכל החגים היא איתנו. אנחנו תמיד יחד".
"היא לא רק הסבתא שלי, היא גם הסבתא של כל האחים שלי", מסבירה בפשטות מישל את הקרבה שנוצרה בין הסבתא הביולוגית שלה לאחים המאמצים שלה, שהפכו לאחים לכל דבר.
רק לא בת
לשכנע את סבתא גלינה היה רק השלב הראשון בדרך לאימוץ. יגאל וטל עברו מבחנים מנטליים ופסיכולוגים על מנת להוכיח שהם יוכלו להעניק למישל בית חם וברמה סוציו־אקונומית זהה לבית שבו נולדה. יגאל שהיה עתודאי ולמד הנדסה היה אז בשירות סדיר בצה"ל שנמשך לשירות קבע ארוך. טל למדה כלכלה וניהול ועבדה בתחום השיווק. העובדה שלזוג הצעיר עוד לא היו ילדים משלהם, הקשתה על תהליך האימוץ. עד אז רוב הילדים היתומים אומצו על ידי הסבים, והם היו דודים צעירים חסרי ניסיון בגידול ילדים.
"העבירו אותנו שבעה מדורי גיהינום. בדיון הראשון שהתקיים בבית המשפט על האימוץ, לא רצו לתת לנו את מישל. הייתי אז בהריון עם סימון האח שלה, הבן הבכור שלנו. הבנתי שכדי להקים את אמא שלי מהאבל אני חייבת לתת לה נכד. התפרקתי בבית המשפט כשלא רצו לתת לנו את מישל. אבל היה לנו עורך דין נחוש והיה לנו שופט נחוש. חזרנו לדיון נוסף אחרי שבועיים. השופט אמר לנו שהוא לא ישן בלילות, כדי למצוא פתרון איך כן נוכל לאמץ. בסופו של דבר נמצאה הדרך, אבל אז זה היה תקדימי".
בתהליך אימוץ מנתקים את הילד מהעבר שלו, מחליפים לו שם משפחה ומספר תעודת זהות. לטל ויגאל היה חשוב לא לנתק את מישל מעברה. הם הגישו בקשה מיוחדת להשאיר לה את אותו מספר תעודת זהות ובתיק בביטוח הלאומי השאירו את שם המשפחה הקודם. במשרד הפנים רשמו אותה כמישל לוין.
לאחרונה היתה צריכה מישל לחדש את תעודת הזהות. "אבא אמר לי, שאם אני רוצה, זו ההזדמנות להוסיף בתעודת הזהות את השם קוקוי", מספרת מישל. "הרגשתי שאני לוין וכך אני אשאר. לא ראיתי סיבה לשנות. כי הם ההורים שלי והאחים שלי לכל דבר ועניין".
לטל היה טבעי ללדת אחים למישל, אבל הרעיון של ללדת בת, אחות למישל, היה לה מורכב יותר. "היה לי נוח שסימון הוא בן. כשהייתי בהריון עם יונתן, אמרו לנו בהתחלה שזה בת, והיה לי מאוד קשה. לא רציתי שתיוולד לי בת. הרגשתי שיש לי בת אחת שמוניתי לשמור עליה, ולא רציתי להיות במבחן הזה של בת מהרחם ובת מאומצת. אני יודעת שקשה להבין את זה, אבל רציתי לעשות הפלה.
"יגאל אמר לי לחכות. ובאמת בהמשך אמרו שזה בן. עברו הרבה שנים, ורציתי בת. עברתי שלבים עם עצמי. הבנתי עד כמה אני ומישל מושרשות אחת בשנייה. כבר לא היה לי פחד שבת אחרת תשפיע על הקשר שלנו. ואז בדיוק בבת מצווה של מישל נכנסתי להריון ונולדה לנו, אמילי, אחות למישל".
סמוך לפיגוע עקרה המשפחה המוכה מליבנה לבאר שבע. אחרי כחצי שנה החליטו לעזוב גם את העיר הדרומית שבה כולם הכירו אותם, ולהתחיל חיים חדשים לגמרי במודיעין.
"במקביל החלטתי גם לעזוב את העבודה. היה לי קשה לעבוד במקום שכולם ידעו. 'נו, מה שלומכם? עבר לכם?', היו שואלים אותי. בטח. בטח. היתה לנו שפעת ועבר לנו", היא אומרת בציניות. "אחרי כמה זמן הבנו שאנחנו צריכים לקחת את עצמנו גם מבאר שבע. לאנשים לפעמים אין גבולות. הם סקרנים והם לא יודעים מה נכון לשאול ומה לא. הייתי שוב ושוב צריכה, מול שאלות חסרות טאקט, לקחת את הילדה מגן המשחקים וללכת.
"מצד שני היו כל כך הרבה אנשים שבאו ועטפו והציעו עזרה. כל אחד עשה מה שהוא יכול. לא הייתי קלה. ניתקתי את הקשר עם כל החברים שלי. הודעתי שאני לא רוצה עכשיו קשרים חברתיים, שאני לא מעוניינת כרגע לדבר עם אף אחד. אנשים היו מתקשרים ואני לא הייתי עונה או שהייתי אומרת שאני לא מעוניינת לדבר, שאני כעת בן אדם אחר וביקשתי שלא יכעסו עליי. החברים התחלקו לשתי קבוצות, אלה שאחרי כמה חודשים התייאשו ונשרו, ואלה שהמשיכו להתקשר ולא וויתרו.
"החברים האלה נשארו והם הפכו לחברים הקרובים. התברכנו בהרבה מאוד חברים. כשעשינו בר מצוה לסימון היו 240 מוזמנים שמתוכם רק שולחן אחד היה של המשפחה, השאר היו חברים. אגב, אני לא מאשימה אף אחד שהמשיך בחיים שלו. אני אף פעם לא מדברת עם אנשים שלא עברו משהו דומה, על הכאב שלי, כי אי אפשר להבין את החור הזה שנוצר בלב. כשעברנו למודיעין החלטנו שאנחנו נחליט למי נחשוף וכמה נחשוף".
מצב חירום בבית ספר
את מישל גידלו מצד אחד, בלי להסתיר ממנה את עברה, ומצד שני, כילדתם, שווה בין שווים יחד עם אחיה, סימון 20, יונתן 18 ואמילי 11. "בגלל שהייתי רק בת שנתיים, אין לי שום זיכרון מההורים שלי. תמיד ידעתי שהם מתו. לא היה רגע ספציפי שסיפרו לי, זה תמיד היה נוכח. מגיל צעיר היינו הולכים כל שנה לבית הקברות בבאר שבע וביום הזיכרון להר הרצל. אי אפשר להגיד שדבר כזה עובר לידך. זה מלווה אותך כל החיים.
"בהתחלה היה לי מאוד קשה להתחבר לעלייה לקבר. הייתי מגיעה לבית קברות, והייתי מרגישה שייכת, אבל זה לא ממש נגע בי. הרגשתי קצת לא קשורה לסיפור, כי יש לי היום הורים ויש לי אחים. לאט לאט רציתי לשמוע עליהם דברים. על הקשר שלהם איתי. אספתי סיפורים קטנים מהיום יום. עם השנים והסיפורים כל פעם שהלכנו לבית קברות, הייתי יותר ויותר מתחברת. ואז זה דווקא נהיה יותר קשה. בהתחלה, כשהיו מספרים לי עליהם, אף פעם לא הייתי מצליחה לבכות. עכשיו כן", היא אומרת בקול רועד.
כילדה מצאה את עצמה לא פעם בסיטואציות שבהן היתה צריכה לספר את הסיפור שלה, בלי שבחרה בכך. "זה לא היה בשליטתי. נניח כל פעם ביום הזיכרון הייתי צריכה להודיע שאני לא מגיעה לבית הספר, ואז היו שואלים למה וזה היה מתגלגל. או שהיו מתקשרים לאמא והיא היתה צריכה לספר".
טל: "לא תמיד סיפרנו מראש לכל מורה. קודם היינו בודקים איזה בן אדם הוא, כמה הוא רגיש, ואז היינו מחליטים אם לשתף או לא".
עו"ד ד"ר גדעון פישר: "הרשות הפלשתינית מממנת את המחבלים בבתי הסוהר ולכן היא נחשבת שותפה שלהם. לפי הסכמי אוסלו אנחנו שומרים אצלנו במשרד האוצר כספי מיסים של הרש"פ, ואפשר לקזז את כספי הפיצויים למישל משם"
מישל: "היתה פעם שסיפרתי לחברה אחת והיא ישר רצה וסיפרה לכל השכבה, ואז באו והתחילו לדבר איתי על זה משום מקום ולשאול מלא שאלות. אז חשבתי, רגע, אולי לא הייתי צריכה לספר לאותה הילדה? לא הבנתי איך סיפרתי למישהי אחת ופתאום כל השכבה יודעת. זה תפס אותי לא מוכנה ונורא נפגעתי. היה לי קשה. בסוף עמדתי מול הכיתה וסיפרתי לכולם".
טל: "פעם אחת בכיתה ה' המורה התקשרה ואמרה לנו, שיש מצב חירום, שמישל נסגרה בשירותים. אחת הבנות אמרה לה: 'בעצם אין לך אמא'. אז מישל ענתה לה: 'יש לי אמא'. אז אותה בת אמרה: 'זו לא אמא שלך, זו דודה שלך. אין לך אמא'. הגעתי לבית הספר כדי לקחת את מישל ולהרגיע אותה".
"אמא, את זוכרת מה היה עם יהודית?", מצחקקת מישל.
טל: "מישל הלכה לשחק אצל חברה, ואז יהודית, האמא של החברה, שהיתה חברה טובה שלי, התקשרה אליי: 'טל, יש משהו מאוד מוזר, מישל חושבת שהיא מאומצת. לפעמים ילדים מדמיינים כל מיני דברים'. אמרתי לה: 'יהודית, מישל באמת מאומצת'. בצד השני היתה שתיקה. ואז נסעתי אליה וספרתי לה הכל. זה חיים מורכבים. זה תופס אותך בכל מיני סיטואציות".
מישל: "כשהייתי בת 12 בחרו בי להניח זר ביום הזיכרון בהר הרצל. מאוד התרגשתי מהמעמד ולא חשבתי על החשיפה, על זה שייראו אותי בטלוויזיה. אחרי הטקס כשפתחי את הנייד קבלתי מלא הודעות. נבהלתי. לא רציתי שכולם ידעו, שלא יתחילו לדבר איתי. יש ימים שמתחילים כיום רגיל לחלוטין ופתאום מישהו, שכן מכיר את הסיפור שלנו, זורק משהו על זה, וזהו, הלך היום. את פתאום מוצפת במחשבות ודמעות".
טל: "זה פותח מגירה שלא רציתי לפתוח ברגע הזה, שפתאום מעלה עצב וכאב. אני מאוד מתחברת למה שמישל מתארת, גם אני כל הזמן מתמודדת עם זה. לכן יש לנו שכנים וחברים שלא סיפרנו להם, כדי להימנע משאלות. אפילו לרופא המשפחה שמטפל בנו עשרים שנים, לא סיפרנו. אנחנו מגיעות לטיפול והוא קורא לנו 'מה יש לך גב' לוין' לפי השיר".
מישל, לבן הזוג סיפרת?
"כן. סיפרתי לו אחרי חודש. לוקח לי זמן לסמוך על אנשים ולהיפתח. היתה שיחה טובה. הוא נפתח ואני נפתחתי. היה בכי משני הצדדים. אבל לא הרגשתי שזה שינה את היחס שלו כלפיי. זה משהו שצריכים לספר לבן הזוג, כי בסוף זה חלק גדול מהחיים שלי וממי שאני".
ואז הגיע 7 באוקטובר
מישל שירתה בצה"ל כחובשת קרבית ביחידה מסווגת. לאחרונה סיימה שנת מכינה באוניברסיטת בן גוריון והצליחה להתקבל ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה. "השירות בצבא היה משמעותי. הרגשתי שאני תורמת. התחום הרפואי מעניין אותי. יש בי את המקום הזה שאומר אולי אהיה רופאה. סבא שלי היה פסיכיאטר, אז תחום הנפש מעניין אותי. אולי אחרי התואר בפסיכולוגיה אעשה הסבה לרפואה".
הקבלה ללימודי פסיכולוגיה לא עברה חלק. הפסיכומטרי של מישל לא היה מספיק גבוה, והיא קיבלה תשובה שלילית. היא לא אמרה נואש. עקשנות היא שם הקוד של משפחת לוין. טל: "אמרתי לה: 'מישל, בואי נכתוב מכתב, נספר את הסיפור שלך ונבקש הקלות'. מישל לא הסכימה. היא אמרה שהיא תהיה כמו כולם. אז היא עשתה שנה של מכינה ועשתה את כל הפסיכומטרי מהתחלה והתקבלה בכוחות עצמה בלי שום הקלות".
מישל: "אני חוזרת לבאר שבע, לעיר של ההורים. זו סגירת מעגל. מצד שני, עבורי, זו עיר חדשה אבל בגלל הכתבה יכירו את הסיפור שלי. אני יודעת שזה יהיה קשה, אבל החלטתי בכל זאת להתראיין, כי אולי זה יעזור לאנשים או שאנשים יתחברו לסיפור שלי, וזה יזיז בהם משהו. זה שווה את זה".
העקשנות של משפחת לוין באה לידי ביטוי גם במאבק על הנצחתם של איתן ורימה. "אני משתדלת לצאת לטיולים עם אמא שלי שגרה איתנו פה ביחידה צמודה. פעם אחת הגעתי איתה לפארק במודיעין שלידו יש אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אמא שלי ראתה את זה וביקשה שגם איתן ורימה יונצחו שם. בסוף הבת שלהם גרה 21 שנה במודיעין, התחנכה וגדלה פה. פנינו לעירייה וסיפרתי להם את הסיפור שלנו. הם סירבו. שלושה ימים בכיתי. קיבלתי כאפה, התרסקתי וקמתי.
טל: "מישל היא היתה מתעוררת באמצע הלילה ואומרת: 'אמא אין. אבא אין. חפש. חפש'. הייתי לוקחת אותה לסיבוב בבית. היינו בודקות במקרר - אין. במגירה - אין. בארון - אין. בסוף הייתי אומרת לה: 'אמא ואבא בשמיים והם ביקשו שאני ויגאל נשמור עלייך, ועכשיו נלך לישון'"
החלטתי שאני לא מוותרת. פנינו לרועי כהן, מנכ"ל ארגון נפגעי פעולות האיבה. הוא גם חבר בעיריית חולון, אז הוא יודע ששם כל תושב שמבקש להנציח קרוב משפחה, מקבלים את בקשתו, כי אם יש משהו קטן שאפשר לעשות למען משפחות השכול, אז למה לא לעשות?
"אז הגשנו עוד מכתב וביקשנו עוד ישיבה", מספרת טל, "פנינו גם ישירות לראש העיר שהגיע לישיבה וביקש שגם מישל תהיה. בסוף אישרו לנו. היום איתן ורימה מונצחים במקום הפיגוע, בהר הרצל ובמודיעין. לצערנו הרב מאז 7 באוקטובר מספר הנופלים בעיר מודיעין הכפיל את עצמו. זו עיר שיש בה המון חיילים ויש הרבה נופלים".
ב־7 באוקטובר היתה משפחת לוין אצל חברים בארה"ב. "כשפתחנו אחרי סעודת החג את הנייד וראינו מה קורה, לא ישנו כמה ימים", מספרת מישל. "היה המון בכי והתלבטות מתי ואיך לחזור לארץ. זה היה מזעזע. זה החזיר אותנו אחורה, וגם יצר טראומות חדשות. אנשים שאנחנו מכירים נרצחו".
כשחזרו ארצה קיבלו צילום של המצבות בבית הקברות בבאר שבע. המצבות של איתן ורימה נפגעו מרסיסים ממטח שנורה לכיוון חצרים. בישראל גם המתים לא יכולים לנוח על משכבם בשלום. יגאל מיהר לשפץ ולהחליף את התמונות על המצבות, לפני שהסבתות יגלו מה קרה.
במהלך השנים לצד תמיכה אינסופית בטל ובמישל, (טל: "בלעדיו לא הייתי שורדת דקה") היה זה יגאל שעקב אחרי תפיסת המחבלים, משפטם, מאסרם ושחרורם. "באוקטובר 2005 קבלתי טלפון שעצרו את החוליה", מספר יגאל. "זה היה שנה וקצת אחרי הפיגוע. בראש החוליה עמד המחבל שכונה 'המסגר מדהרייה'. הוא קיבל חמישה מאסרי עולם ועדיין יושב בכלא הישראלי. שני הרוצחים, אלה שירו בפועל באיתן וברימה, שוחררו ב-27 בפברואר 2025, בדיוק 21 שנה לאחר הפיגוע.
"אף אחד לא עדכן אותנו שהם עומדים להשתחרר. שמעתי שיש עסקה, אז נכנסתי לאתר של משרד המשפטים שבו מפרסמים את השמות ועבדתי קשה מאוד, עם תוכנת חיפוש מיוחדת, כדי למצוא את השמות שלהם בתוך רשימה של 720 שמות. מצאתי. הם גורשו לטורקיה".
טל: "לא שאלו אותנו. אבל אם היו שואלים, לא היינו מתנגדים, כי זה הציל חיים של חטופים".
ילדים זה שמחה
המפגש שלנו, בשיאם של החגים, לא עושה את החיים קלים יותר לטל. עבורה החגים, כל שנה מחדש, הם טריגר לאובדן. "ברוסיה לא שמרנו כיפור ופסח. רק אמא של אבא היתה שומרת וצמה. כשעלינו לארץ אחי ואני החלטנו לשמור יחד את פסח ואת כיפור וכך היה. עם השנים גם אמא הצטרפה. אחרי שאחי נרצח החלטתי שאני לא שומרת יותר כיפור. איפה אתה?", היא מצביעה למעלה.
"ואז לקראת יום כיפור הראשון בלי איתן גיליתי שאני בהריון. באותה שנה באמת לא צמתי בגלל ההיריון, אבל אחרי שסימון נולד חזרתי לצום. אבל כל שנה השאלה עולה מחדש, איך אפשר לחגוג חגים בלי איתן. אנחנו גם משפחה קטנטנה. 21 שנה שאנחנו חוגגים חגים פסח וראש השנה בבית ותמיד אני מכינה הכל לבד, כי אין עם מי לחלוק. אנחנו משתדלים להזמין חברים טובים כל שנה, אבל זה לא ממלא את החוסר של איתן ורימה".
מישל, מה החלומות שלך?
"לסיים את התואר, להמשיך ולטייל בעולם ובעיקר להקים משפחה. אני רוצה הרבה ילדים. החלטנו כל האחים שהמשימה שלנו היא להביא הרבה ילדים כדי שתהיה לנו משפחה גדולה, שלא נוכל להיכנס בשולחן אחד, אלא רק בכמה שולחנות. זה החלום של כולם. שיהיה לאמא הרבה לבשל לחגים, ושההורים יוכלו להתארח אצלנו. שכל אח ייקח חג אחד ויארח בו. שיהיה נחת להורים שיהיו להם הרבה נכדים. שיהיה מאתגר לצלם תמונת סלפי של כל המשפחה יחד".
בעקבות 7 באוקטובר ובעידודו של רועי כהן, החליטה המשפחה לתבוע אזרחית את המחבלים ואת חמאס. יגאל הוא זה שדחף את ההליך. "זה לא יחזיר אף אחד, אבל זה חלק מהצדק שצריך להיעשות וזה דרך להרתיע את הטרור מלהמשיך ולפגוע בנו", הוא מסביר.
הוא פנה למשרד עו"ד ד"ר גדעון פישר, שהגיש את התביעה. בשל ההתיישנות, היחידה שעדיין יכולה היתה לתבוע היא מישל. הסבתות כבר פספסו את האפשרות. ההחלטה של משפחת לוין להתראיין היא בין השאר כדי שנפגעי טרור, שטרם תבעו, ידעו שאפשרות זו קיימת וימהרו לממשה טרם כניסת ההתיישנות לתוקף.
ביולי האחרון פסק בית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק דין תקדימי, כי מחבלי החמאס וארגון הטרור חמאס ישלמו כ-24 מיליון ש"ח למישל. בינתיים המשפחה עוד לא קיבלה את הפיצוי שנפסק לה, אך משרד עורכי הדין פועל כדי שזה יקרה בקרוב.
"אפשר לתבוע את כספי הפיצוי, לפי הדין הבינלאומי ולפי הדין הישראלי, מגורמים שתומכים ומסייעים למחבלים, למשל הרשות הפלשתינית", מסביר עו"ד ד"ר פישר. "הרשות הפלשתינית מממנת את המחבלים בבתי הסוהר ואת המשפחות של המחבלים, ולכן היא נחשבת שותפה שלהם. לפי הסכמי אוסלו אנחנו שומרים אצלנו במשרד האוצר כספי מיסים של הרשות הפלשתינית, ואפשר לקזז את כספי הפיצויים למישל משם.
"אנחנו מאמינים שאנחנו נהיה אלה שניצור פה תקדים. אנחנו עובדים עם מומחים מהשורה הראשונה בארץ ובעולם, כדי להוכיח את תרשים הזרימה הזה, את המעורבות של הרשות הפלשתינית בתמיכה במחבלים הספציפיים האלה. זה לא תלוי רק בנו, אבל אנחנו מקווים שהפיצוי הכספי יעבור למישל בשנה הבאה עלינו לטובה".
