נסעתי עם הילדים לים בערב כיפור, כשהשמש עוד עמדה תלויה באמצע השמיים. ואף שרוב הזמן גם הלב שלי היה תלוי, מהפחד ומהרצון לוודא שכולם חוזרים בחתיכה נושמת אחת, היו רגעים שבהם יכולתי להתמסר לגלים. הם היו רגעים מעטים ודקים, אבל הם הזכירו לי איזה כיף לא נורמלי זה להתמסר לגל בים סוער.
במוצאי כיפור התחלנו לבנות את הסוכה שלנו בחצר הבית, מתחת לפרגולה הגדולה. אני אומרת התחלנו, אף על פי שכבר שנתיים היא עומדת מקושטת. בסוכות לפני שנתיים, כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, חגגנו בה את הולדת התינוקת הקטנה. אמנם ילדה שביעית, אבל חגגנו לה כאילו היתה הראשונה.
בסוף החג נגמרו החגיגות, והפחד החל לכרסם בדפנות. פירקנו את הסוכה בקושי. מאז, על הפרגולה תלויות אותן שרשראות צבעוניות. ולא מעצלנות. ב־7 באוקטובר הבטחתי לעצמי שלא אוריד אותן עד שתסתיים המלחמה וישובו החטופים. שנה לאחר מכן כבר הוספתי להן שרשראות בצבע שחור. בשביל ההומור, מה יש.
אבל רגע, אין שום סיכוי בעולם ששרשראות נייר יחזיקו מעמד על פרגולה מעץ! אין להן סיכוי מול הגשם, מול השמש, מול הבן שלי שמתנדנד עד הגג. זה לא יכול להיות. אבל גם להיות חטוף בעיר התחתית של עזה זה דבר לא הגיוני.
אני מביטה בשרשראות הצבעוניות כבר 730 ימים, ושואלת את עצמי איך אפשר להחזיק מעמד בסוכה שהיא בית ארעי. זמנית, רעועה, מתכלה. האם יכול להיות שזה מה שחשבו עליו חכמי היהדות, כשהם קבעו שאדם שבונה סוכה צריך לוודא שהוא מניח את הסכך באופן כזה שיהיה אפשר לראות דרכו את הכוכבים? שיהיה איזה אופק בתוך הזמניות שיזכיר שיש שמיים מעלינו, שיש תקווה, שאחרי החושך תזרח השמש?
כאבים שקופים
בשנתיים האחרונות אני כותבת סיפורים קטנים ומעוררי השראה על גיבורי המלחמה, ובשנה האחרונה את סיפורי האהבה של נשות הנופלים, שאיגדתי בספר "מה אתה יודע על געגוע". כתבה לי מישהי הודעה מרטיטה בפייסבוק: את כותבת על מי שהתפרקו להן הבתים, אבל יש כאלה שהתפרק להן הבית עוד לפני שנבנה.
אני בת 30, חיפשתי זוגיות במשך יותר מדי שנים. היה לי בן זוג בחודשים האחרונים, והיתה לנו אהבה כמו שבחיים לא היתה לי. הכל קרה. נפגשנו בדרכים־לא־דרכים, כשהוא משרת במילואים וגם אני בתפקיד רגיש. אבל אז המלחמה הכריעה אותו. הוא לא נהרג ולא נפצע, אך הוא הוצף בפוסט־טראומה ולא הצליח לחזור למי שהיה. הוא נפרד ממני, ואני נפרדת מחלום הבית שהיה לי. מה נשאר לי לעשות? אני טסה עכשיו למזרח עם כרטיס לכיוון אחד. אז רק שתדעי שיש מי שהתפרק להם עוד לפני שהתחיל.
את לא תמיד יודעת שאת מונחת במקום הנכון, אבל את יכולה לדעת שאפשר להחזיק את כל החלקים. שאת עצובה, אך גם צוחקת. שאת אוהבת איש אחד, אבל יכולה לאהוב גם איש שני
כאב לי לקרוא אותה. מתהלכים בינינו הרבה אנשים עם כאבים שקופים. אין להם הכרה, אין להם דגל של הרואיות לנופף בו, אין להם תהילה. רציתי לדבר איתה שעות, ולספר לה שמהמסע שלי עם האלמנות אני מרגישה שלמדתי משהו על איך אפשר להחזיק ארעיות. את אף פעם לא יכולה לדעת שאת מונחת במקום הנכון, שאת יציבה. את לא יכולה לדעת אם תצליחי לבנות את ביתך מחדש, ואם כן תצליחי - אם הוא יהיה בית קבע. אבל את יכולה לדעת בוודאות שאפשר להחזיק את כל החלקים. שאת עצובה, אבל גם צוחקת. שאת מתה, אבל גם חיה. שאת אוהבת איש אחד, אבל יכולה לאהוב גם את האיש השני.
אם היינו נפגשות, הייתי מספרת לה על אלמנת מלחמת יום כיפור שאיתה נפגשתי. היא ישבה עליו שבעה ביום הנישואים הראשון שלהם. לימים היא התחתנה עם החבר הכי טוב שלו. כשביקשתי לצלם אותה עם תמונת האיש הראשון שלה, היא זזה באי־נוחות. אני לא בטוחה שאני יכולה, היא אמרה, וחיפשה בחדר הסמוך את העיניים של האיש היקר שלו היא נשואה היום. ואז חשבתי לעצמי שאולי תהליכים של פירוק ובנייה יכולים להימשך גם 51 שנה. אולי גם נצח.
אחרי שהספר יצא היא שלחה לי הודעה: בשבת האחרונה שמעתי את כלתי ואת כלתה, אשתו של נכדי החייל, מנהלות שיחה על אהבה. כשהצטרפתי גם אני לשיחה, היינו שלושה דורות שמדברים על אהבה ומשמעותה, כל אחד מנקודת מבטו וגילו.
אני מהמרת שבשיחה הזאת סופר סיפור אהבה בשלושה ממדים, שבכולם יש עליות ומורדות. הרי אהבות מתגלות מתוך שיברונות קטנים וגדולים, ואנחנו חיים את החיים כשאנחנו מחזיקים את כל החלקים וגולשים בכל פעם על גל אחר.
אמרה לי פעם חברה ומורה, הרבנית ימימה מזרחי, שמי שסובל מפוסט־טראומה יכול לנצל את המנגנון הזה לכיוון השני - פוסט־רומנטיקה. אם אתה יכול להרגיש בהווה רגעים קשים וטראומטיים מהעבר, אז אולי אפשר לרכוב על אותו מנגנון ולהחיות בהווה רגעים טובים ומרגשים מהעבר, רגעים של חיות ושמחה.
אפשר להגיד שזאת סתם קלישאה, אבל משהו בתוכי מרגיש שאפשר לאמץ את המבט הזה כאסטרטגיה, להביט אחורה ולקחת את כל הרגעים הצבעוניים שהיו לנו בתשפ"ה ולהמשיך איתם קדימה לשנת תשפ"ו. וזה יהיה נפלא, כי לא רק אנשים בודדים - אלא כל החברה בישראל משוועת לקצת פוסט־רומנטיקה, ושמיים זרועי כוכבים שאפשר לראות דרך סכך זמני.
הדסה בן ארי היא סופרת, מרצה ויוצרת. לאחרונה ראה אור ספרה "מה אתה יודע על געגוע".
