על האמת הפשוטה אף אחד לא רוצה לחשוב. לחיים שלנו, של כולנו, יש תאריך תפוגה. לא משנה מה נעשה, איך נתנהל, מה נאכל ומה נשתה - בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר יגיע הזמן שבו גופנו יקרוס ונלך לעולמנו. בשנייה שבה נולדנו החל שעון עצר לספור לאחור עד הרגע שבו נמות.
את ההדחקה הזו עושה כל אדם באשר הוא, ומדובר בתהליך טבעי - הרי מי רוצה לזכור בכל רגע נתון שהוא הולך למות? הבעיה מתחילה כשהמדינה היא זו שמדחיקה ומתעלמת מדרך הטבע, ובמקביל מאות חברות קדישא עושות ככל העולה על רוחן, מתנהלות כמו חברות בנייה ומתרחבות על חשבון הנדל"ן של כולנו.
האב ביקש לקבור את בנו, בחברה קדישא סירבו (ארכיון)
"התשתית בארץ היא כמו בשטעטל, בזמן שהגידול אקספוננציאלי. אף אחד לא מוכן לקבל אחריות, ורק כשהאירוע הזה יתפוצץ נבין באיזה מחדל אנחנו", מגדיר זאת עו"ד אוהד ויגלר, מנהל המחלקה למדיניות ציבורית בעמותת "עתים".
הדוח של עמותת עתים, בשיתוף מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר־אילן, שמתפרסם כאן לראשונה, הוא יחיד מסוגו. מלבד מבקר המדינה שעסק בנושא באופן חלקי, לא נעשתה מעולם עבודה רחבה שבוחנת את הדרך שבה ילוו אותנו בדרכנו האחרונה. כל הנתונים שיובאו בכתבה זו מגיעים מהדוח המפורט שכתב אריאל מואב. התמונה העולה מהם אבסורדית: אין במדינת ישראל גוף שמתכלל את השירות שבסופו של דבר כולנו נזדקק לו.
"קבורה היא עניין אישי ומשפחתי, אבל יש לשירותי הקבורה היבטים ציבוריים רחבים, בהם עלויות כלכליות גבוהות ושימוש במשאב מתכלה ויקר - קרקע. על אף חשיבותם של שירותי הקבורה, אסדרתם החוקית נעשתה טלאי על גבי טלאי וכמעט שלא נעשו מחקרים או נוסחו ניירות מדיניות בנושא", נכתב בדוח.
הבעיה בנושא המוות היא, שוב, שמדובר בנושא מודחק, שלא יתגמל בכפיים או בקול בקלפי את חבר הכנסת או את השר שינסו לקדם אותו.
"מכיוון ששירותי הקבורה פוגשים את האדם לאחר מותו, ואת משפחתו וקרוביו בעת שהם מצויים במצוקה רגשית, קשה מאוד לייצר תמיכה ציבורית בניסיון לקדם סוגיות הקשורות למערך הקבורה".
אין חוק מפורש
משרד הדתות בממשלה הקודמת, בראשות השר מתן כהנא, ניסה לקדם את הנושא לראשונה אי פעם, אלא שהתקדמותו בוטלה בשבוע הראשון של הממשלה הנוכחית, אך ורק מכיוון שהיתה זו עבודה של ממשלת השינוי. לו המתים היו יכולים לדבר הם היו, אולי, מספרים עד כמה זה חשוב, אך להם אין קול ואין מי שידבר עבורם. ובינתיים מדינת ישראל קוברת את עצמה במו ידיה, וכשנבין כמה עמוק הקבר, יהיה מאוחר מדי.
"המדינה לא באירוע", אומר עו"ד ויגלר, "היא לא בסיפור בכלל, ומי שמנהלות את העניינים הן מאות חברות קבורה, שמוכרות יותר בשם 'חברה קדישא'. אנחנו שומעים סיפורים מצד בני משפחות של נפטרים, אבל הבעיה היא שבניגוד להוכחת יהדות בבית דין רבני, ברגע שאזרח צריך להתעסק עם חברה קדישא, הוא נכנס לחור שחור. בחברה אחת דרשו מאנשים 30 אלף שקל על קבר, באחרת אמרו שהעלות היא 50 אלף, ואף אחד לא אמר להם שבעצם הקבר אמור להיות בחינם".
ב־2024 החזיקו בישראל 482 חברות קבורה ברישיון מטעם משרד הדתות, 471 מהן פעילות. בחלק מהמקרים מדובר בחברות קדישא עצומות, כדוגמת חברה קדישא ראשון לציון, חברה קדישא תל אביב וחברה קדישא קהילת ירושלים, שמספקת רוב עצום משירותי הקבורה בעיר הבירה. לצידן פועלות חברות קבורה נוספות, חלקן קטנטנות. המשותף לכל החברות הללו הוא שמדובר במונופול. להן יש רישיון, להן יש קברים, ותחרות אין.
אם ב־2001 תקציב הקבורה עמד על 9 מיליון שקלים, ב־2022 התקציב עמד על 21.5 מיליון שקלים. ב־2022 הוצאות הביטוח הלאומי על דמי קבורה היו 331 מיליון שקלים. מספרים אלו, קל להבין, יצמחו עוד ועוד בעשורים הבאים, ככל שאוכלוסיית ישראל תגדל, וממילא גם תלך לעולמה.
"במדינת ישראל אין חוק שמסדיר את תחום הקבורה ואין חוק אשר מחייב באופן מפורש לטפל בגופות המתים באמצעות קבורה או בדרך אחרת. ישנם רק חוקים המסדירים את אופני קבורת המת", מציינים כותבי הדוח.
הבעיה היא במשחק שמתנהל באזורים האפורים. על פי חוק, זכאי כל תושב לקבל קבורה בחינם, אך הוא גם מאפשר לחברה קדישא לספק שירותי פרימיום. רוצים קבורת שדה - קבורה באדמה ולא במגדל? תשלמו, והרבה
המידע לא שקוף
האנדרלמוסיה בתחום מתחילה בראש ובראשונה בשאלת האחריות עליו. עקרונית, תחום הקבורה נמצא באחריות משרד הדתות, והוא זה שצריך לספק רישיון קבורה לכל חברה, אך זאת רק כשמדובר באדם יהודי. שירותי הקבורה לעדות הלא יהודיות לא מוסדרים כלל בחקיקה. במקביל, משרד הבריאות הוא זה שאחראי להחלת כללים אחידים בבתי העלמין בכל הנוגע לסוגיות תברואתיות.
גם לביטוח הלאומי יש יד ורגל בנושא הקבורה, בשל החוק שקובע שהמוסד לביטוח לאומי הוא זה שישלם לחברות הקבורה, כלומר החברה קדישא, עבור טיפול בקבורת המת. עוד גופים שנוגעים לקבורה הם משרד הפנים, רשות מקרקעי ישראל, מנהל התכנון, הוועדות המקומיות והמחוזיות לתכנון ולבנייה, וכן הרשויות המקומיות. מבולבלים בנוגע לסוגיית האחריות בפועל? גם אנחנו.
הברדק נמשך גם בסוגיית התקצוב, וכאן אנו מגיעים לאחד המחדלים הגדולים ביותר בתחום. אגף הקבורה במשרד הדתות אחראי אמנם על מתן רישיון קבורה, ותומך בפיתוח, בשיפוץ ובתחזוקה כללית של בתי העלמין, אך לא מממן את חברות הקבורה ולא את הליכי הפיתוח וההרחבה שלהן. כלומר, חברות הקבורה צריכות לדאוג בעצמן ליצירת קברים חדשים כדי שבתי העלמין לא יתמלאו עד אפס מקום.
"חברות הקבורה הן בפועל חברות בנייה", אומר ויגלר. הוא לא מתלוצץ. בבית העלמין הר המנוחות בירושלים חצבו לתוך ההר בשנים האחרונות ויצרו מנהרות ענק שבהן ייקברו אנשים. בבית העלמין ירקון בנו מגדלי קבורה ענקיים שמטרתם לאכלס תושבי מרכז הארץ לאחר פטירתם.
מצוקת המקום בלא מעט אזורים ברחבי ישראל רלוונטית לא רק לאנשים חיים, אלא גם לכאלו שכבר אינם עימנו, ולמעשה אפילו יותר רלוונטית לאחרונים. בתי העלמין והערים התקרבו זה לזה, ולתושבים רבים במרכז הארץ יש נוף היישר למקום מנוחתם האחרון בשיבה טובה. ובניגוד לתושבי הערים, שיהיו בריאים, במקרה של קברים מדובר באכלוס לטווח ארוך. הרבה אחרי שאנחנו לא נהיה עוד בסביבה, הקבר של אלו שנטמנו לפני עשורים עוד יעמוד במקומו.
על מנת לעמוד בעומס, חברות קדישא הפכו בפועל לחברות נדל"ן של ממש. הן עוסקות באישור תוכניות באזורים השונים על מנת להרחיב את בתי העלמין ובונות קונסטרוקציות מסוגים שונים כדי ליצור יותר קברים. מנכ"ל אחת מחברות הקדישא הגדולות במרכז מרוויח יותר מ־100 אלף שקלים בחודש, בדיוק כמו מנכ"ל של חברת נדל"ן גדולה.
אך מישהו צריך לממן את כל הבנייה, ההתפתחות והמשכורות, ומכיוון שמדובר בחברות פרטיות - בסופו של דבר גם לכך צריך למצוא פתרונות יצירתיים, ואלו באים על חשבון בני משפחת הנפטר ברגע הקשה ביותר בחייהם. רגע אחרי שיקירם הלך לעולמו, אם בשיבה טובה או בנסיבות טרגיות, מישהו צריך לפנות לחברה קדישא, ובמקרים רבים מאוד המידע אינו שקוף, אפילו לא קרוב לכך, ויש לזה גם סיבה.
בית החולים דורש שגופת הנפטר תפונה, החברה קדישא מבהירה שיש לקבור אותו בהקדם האפשרי, ובין קינוח אף לניגוב הדמעות צריכים האישה שהרגע איבדה את בן זוגה או הבן ששכל את אמו לקבל החלטות
"אני מקבל לא מעט טלפונים, וכשאני עונה אני שומע את כל המשפחה בוכה, ואת זה שנבחר לטפל בבירוקרטיה מנסה לתקשר איכשהו", מספר עזריאל ברקלי־דאל, רכז פניות בכיר של תנועת עתים, העוסק בליווי ישראלים בתחום הקבורה. בכל שנה הוא מטפל באופן ישיר במאות פניות בתחום זה, רובן טלפונים מאנשים שנמצאים ברגעים הראשונים של האבל.
הבעיה, בלא מעט מהמקרים, היא במשחק שמתנהל באזורים האפורים של הנהלים שנקבעו בחוק. על פי חוק, זכאי כל תושב ישראל לקבל קבורה בחינם, אך הוא גם מאפשר לחברה קדישא לספק שירותי פרימיום, אם להגדיר זאת כך. רוצים קבורת שדה - קבורה באדמה ולא במגדל? תשלמו, והרבה. מעוניינים לקבור את בן המשפחה ליד הבית ולא בבית העלמין האזורי? צריך להכניס יד לכיס. ואם מדובר בבית עלמין סגור, שבו רק אחוז משטחי הקבורה נותר פנוי, כדוגמת בית העלמין נחלת יצחק בתל אביב או סנהדריה בירושלים, הסכומים מאמירים אפילו יותר.
מדובר בקברים שעולים עשרות אלפי שקלים, ושמוצעים לבני המשפחה האבלים ברגע הקשה ביותר בחייהם, כשהם צריכים לקבל החלטות הרות גורל בתוך שעות ספורות. בית החולים דורש שגופת הנפטר תפונה, החברה קדישא מבהירה שיש לקבור אותו בהקדם האפשרי, ובין קינוח אף לניגוב הדמעות צריכים האישה שהרגע איבדה את בן זוגה או הבן ששכל את אמו לקבל החלטות.
צריך לומר כאן שלא בהכרח מדובר ברוע לב או בניסיון "לעשות קופה" על חשבון בן משפחה אבל. אין לחברות הקבורה חובה להחזיק מוקד שירות כזה או אחר, ובמקרים רבים, בוודאי כשמדובר בחברה קדישא קטנטנה, המשא ומתן נערך מול הקברן בעצמו, שרגישותו כבר מזמן קהתה מהעבודה הקשה והוא אינו מגלה את האמפתיה שהיו בני המשפחות השכולות אמורים לקבל.
לצד זאת, מדובר בסופו של דבר בעסק, ואת העסק צריך לכלכל. הסכום שמספק המוסד לביטוח לאומי לחברה קדישא לא יממן בניית מגדל קבורה חדש, ואם חברת הקבורה לא תשאף להרוויח כסף, לא יהיו קברים בנמצא. כל כך פשוט, וכל כך עצוב.
מי שמקבל החלטות הן החברות קדישא, שמבינות שאם לא הן, לא יהיו בתי עלמין. לכן, חברה אחת בונה מגדלים מכוערים בלב הפריים לוקיישן של מרכז הארץ, וחברה אחרת חוצבת לתוך הקרקע בעלות של מיליארדים
נציג שירות וקברן
דוגמה בולטת לאבסורד ברגעים הקשים ביותר של אדם ניתן לראות באירוע שהתרחש לפני כשנה, אז הלך אדם מבוגר, חולה סרטן, לעולמו. הבעיה היתה שהוא היה תושב קריית שמונה, שהיתה אז מפונה ותחת איום טילים כבד. רעייתו, שעברה לגור בראשון לציון, ביקשה לקבור אותו בבית העלמין האזורי, אך שם דרשו ממנה עשרות אלפי שקלים, מכיוון שעל פי חוק זכאי רק תושב אזור מסוים לקבורה בחינם, ומי שמעוניין לקבור את יקירו בבית עלמין אחר - עליו לשלם על הקבר.
"זה היה סיפור די טראומטי", נזכר עזריאל. יחד עם התקשורת התגייסו בעמותת עתים לסייע לאלמנה, שרק הרגע איבדה את בן זוגה, ונאלצה להכריע בין תשלום גבוה לבין קבורה תחת אש בצפון הרחוק, לשם בכלל לא בטוח שתחזור בעתיד. "אירועים כאלו יכולים לקרות בקלות. היה אפשר למצוא פתרון לקריית שמונה מראש, אבל מובן שאף אחד לא עשה את זה. בסופו של דבר, הבעיה נפתרה די בקלות, כי הבינו שיש כאן בעיה אנושית שצריך לטפל בה. העניין הוא שהסיפור הזה הוא רק סימפטום.
"היה לי מקרה לפני שנה שמשפחה בצפון נדרשה לשלם 70 אלף שקל על קבר. התברר שהמקום שבו הנפטר ביקש להיטמן בבית העלמין מוגדר כחלקה חריגה, שעולה הרבה מאוד כסף. בבית העלמין לא טרחו לומר לו את ההשלכות של בחירת המקום הספציפי והמחיר שהוא יצטרך לשלם", מספר עזריאל. "אם היו טורחים לספק לו את המידע באופן שקוף, אולי הוא היה מקבל החלטה אחרת".
עו"ד ויגלר: "ברגע שאזרח צריך להתעסק עם חברה קדישא, הוא נכנס לחור שחור. בחברה אחת דרשו מאנשים 30 אלף שקל על קבר, באחרת אמרו שהעלות היא 50 אלף, ואף אחד לא אמר להם שבעצם הקבר אמור להיות בחינם"
עו"ד ויגלר מציין כי לא מעט מהפניות שהם מקבלים הן פניות בדיעבד, שבהן אנשים מגלים יום אחרי ההלוויה ששילמו הרבה יותר כסף מכפי שהיו אמורים לשלם, אך אז מאוחר מדי. "החוויה של האזרח מאוד מתסכלת. מבחינתו, ברגע האמת יש לו בדיוק חברה קדישא אחת שאליה הוא יכול לפנות, ומה שהם אומרים - זה מה שיקרה. וגם במקרים שבהם יש לכאורה תחרות, היא לא אמיתית. קח לדוגמה את ירושלים - יש שם 17 חברות קבורה, שנוסדו ביישוב הישן הרבה לפני קום המדינה, אבל בפועל רוב התושבים מקבלים שירותי קבורה מחברה אחת בלבד.
"כשבן אדם נקבר, גם אם בשיבה טובה, זה עדיין אירוע מטלטל לבני המשפחה. יש להם שעות בודדות לקדם את נושא הקבורה, והמידע מאוד לא נגיש. צריך להרים טלפונים, לחכות שיענו לך ואז לקבל מענה מקברן שלפני רגע ערך הלוויה ובעוד רבע שעה יערוך עוד אחת. הוא לא נציג שירות.
"כשאני קונה כיום קוטג' אני יכול להשוות מחירים, אבל כשאני מוציא 70 או 80 אלף שקל על חלקת קבר אין לי אופציה כזו - ואין לי שום אפשרות לבחור. אנחנו חושבים היום על כל היבט בחיים שלנו - ברית מילה, חתונה, וכו', אבל אז, כשמגיעים לקבורה, אנחנו נתונים לרחמיה של חברה אחת, לרוב אנשים חרדים שהם לא קבוצת הייחוס החברתית שלנו, שאומרים לך 'תעשה ככה וככה ואתה חייב למהר'".
כאן יש להבהיר - הבעיה היא גם בנו, בכולנו. אף אחד מאיתנו לא מעוניין להתעסק בדרך שבה ימות ובשאלה היכן ייקבר. ככל שהגיל עולה, אכן יש עיסוק גובר בנושא, אך פעמים רבות, אם מדובר במחלה קשה שלא מותירה פניות לטיפול בקבורה העתידית, תוך הדחקה מובנת מאליה בנוגע לעתיד הבן או הסבא, או שמדובר בתאונת דרכים - בני המשפחה צריכה לקבל החלטות קשות בתוך זמן קצר מאוד.
העניין הוא שגם הפוליטיקאים לא מרגישים צורך להתעסק בנושא הזה. מכיוון שאף אחד לא ימחא להם כפיים אם יעסקו בקבורה, רובם מעדיפים לטפל רק בחלק הבוער והנצרך ברגע אחד, ולא לקדם פתרון ארוך טווח. ומי שמקבל את ההחלטות בינתיים הן החברות קדישא, נותנות השירות, שמבינות שאם לא הן - לא יהיו בתי עלמין. לכן, חברה קדישא אחת בונה מגדלים מכוערים, לא אסתטיים, בלב הפריים לוקיישן של מרכז הארץ, וחברה קדישא אחרת חוצבת לתוך הקרקע בעלות של מיליארדים. וכפי שכבר אמרנו - מישהו צריך לשלם את העלות של הקונסטרוקציה הזו – ואלו אנחנו, כולנו.
מתנהלים בעצלתיים
ברקלי־דאל: "היה לי מקרה שמשפחה בצפון נדרשה לשלם 70 אלף שקל על קבר. התברר שהמקום שבו הנפטר ביקש להיטמן מוגדר כחלקה חריגה, שעולה הרבה מאוד כסף. בבית העלמין לא טרחו לומר לו את ההשלכות"
עשרות אלפי ישראלים עלו על מטוס בתקופת החגים. מחייכים, מרוצים, הם התכוננו לחופשה, ארזו מזוודות, הגיעו לנתב"ג והמריאו לעבר עולם שכולו טוב, סליחה על משחק המילים המקאברי. אם היו מסתכלים כלפי מטה, הם היו רואים רחוק מתחתם, מייד אחרי ההמראה, מחצבה נטושה, שמספרת ללא מילים את אחד האבסורדים הגדולים ביותר בתחום הקבורה.
במחצבה בברקת, ממש מחוץ לנתב"ג, אמור לקום בית עלמין ענק. כמה ענק? מיליון קברים. כבר בתחילת שנות ה־2000 הבינו מקבלי ההחלטות שיש צורך להקים מתחם בתי עלמין אזורי שישרתו את כל תושבי המרכז. בבתי העלמין הקיימים, הם ידעו כבר אז, לא יהיה די, בשל הגידול המשמעותי באוכלוסייה של מדינת ישראל, וצריך לגבש חלופות.
25 שנים עברו מאז, ובית עלמין אין, נתקע בדרך, מתנהל בעצלתיים, אולי בהשראת הפקקים בכבישים הסמוכים. ב־2023 נחשף כי חבר הכנסת לשעבר יגאל גואטה מונה לתפקיד יו"ר מועצת בתי העלמין בברקת חמש שנים קודם לכן, ושיקבל על כך משכורת של 4,000 שקלים בחודש. העובדה שאין בית עלמין בפועל אינה כנראה באחריותו, והסכום אינו גבוה במיוחד, אך הסיפור מלמד על מה שמתרחש.
עוד תינוקות נולדים, עוד מבוגרים נפטרים, ובתי העלמין החדשים לא מתקדמים. ומה יקרה כשבעוד עשר או עשרים שנה המצוקה בתחום הקברים תהפוך לפיצוץ? זה מעניין, אולי, את הסבתא של הפוליטיקאים, אבל בוודאי לא אותם.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צופה כי ב־2059 עשויה צפיפות האוכלוסין לעמוד על 880 איש לקילומטר מרובע, צפיפות גבוהה יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת מלבד כמה מדינות קטנות במיוחד ששוכנות על איים. אם בשנת 2019 נפטרו במדינת ישראל 46 אלף בני אדם, ב־2059 צפוי נתון זה לעלות ל־64 אלף עד 74 אלף נפטרים מדי שנה.
במרכז ובמחוזות ירושלים וחיפה הצפיפות כבר כעת גדולה פי שלושה מצפיפות האוכלוסין הכללית בישראל, וב־2019 שיעור הנפטרים בגוש דן, ירושלים ואזור חיפה והקריות עמד על 65% מכלל הנפטרים בישראל. כלומר, ככל שאוכלוסיית ישראל תתבגר יותר, כך התחרות על הנדל"ן יקר הערך באזורים אלו בין המתים לחיים תגבר.
בראשית שנות ה־2000 הובילה ועדת שרים לענייני קבורה, שהיתה קיימת אז, החלטות שיאפשרו שימוש יעיל וחסכוני יותר בקרקעות שמיועדות לקבורה. בין היתר נקבע כי 50% מהשטחים שמיועדים לקבורה בבתי עלמין עתידיים ישמשו לקבורה רוויה, וזמן מה מאוחר יותר קבעה ממשלת ישראל כי תעודד מגמה זו באמצעות תוספת תשלום לגופי קבורה שמפתחים חלקות לקבורה רוויה. זו הסיבה, אתם כבר מבינים, למגדלי הקבורה בבתי העלמין במרכז.
הבעיה של הקבורה הרוויה היא ההתנגשות עם האמונה הדתית. רבים מאמינים בכל ליבם שיש לקבור את הנפטרים בקבורת שדה, כדי לקיים את הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", שמוזכר בתחילת ספר בראשית. חברי הכנסת החרדים דוחפים בכל כוחם כדי לקדם עניין זה, ומכיוון שמשרד הדתות נתון באופן כמעט בלעדי בידיהם בעשורים האחרונים המגמה ברורה.
גורדי שחקים של מתים
"יחסה של מדינת ישראל כיום לסוגיית מצוקת הקרקעות והקבורה הרוויה אינו ברור", נכתב בדוח של תנועת עתים. מצד אחד, החלטת הממשלה בעניין הקבורה הרוויה מעולם לא בוטלה, וזו נותרה המדיניות הרשמית של מדינת ישראל. הדוגמאות הטובות ביותר לכך הן המנהרות בבית העלמין הר המנוחות והמגדלים בבית העלמין ירקון. אך מנגד, ח"כים ושרים חרדים מקדמים קבורת שדה במרכז הארץ.
כך, לדוגמה, ב־2018 הודיעו שר הפנים דאז אריה דרעי ושר הדתות דאז דוד אזולאי ז"ל על הקמת בית עלמין בשם "אפק" באזור ראש העין, שיכלול 60 אלף קברים - כולם בקבורת שדה.
דוח של מבקר המדינה שעסק במערך הקבורה בישראל פורסם ב־2020, שם נחשף כי רק 21% מהנפטרים בין השנים 2017-2015 נקברו בקבורה רוויה, ורק ב־13 מתוך 30 בתי העלמין הגדולים בישראל עסקו בקבורה רוויה. מדובר בבתי עלמין שבהם נקברו כ־64% מכלל הנקברים בקבורה יהודית ואזרחית במדינת ישראל.
עו"ד ויגלר: "תחרות תאפשר לספק שירות טוב יותר, החל מהטלפון לאחר פטירת בן המשפחה ועד קבורתו על פי ההלכה - בהתאם למנהגים השונים. אין לחברות הקבורה אינטרס להשתפר. נכון, השירות מופרט, אבל יש לבצע הפרטה יותר יעילה"
ב־2022, תחת ממשלת השינוי, הוקם צוות בין־משרדי על ידי משרד הדתות, אז בהובלת השר מתן כהנא, שנועד לגבש פתרון למשבר הקבורה בישראל. מסקנות הצוות היו ברורות - להקים בתי עלמין חדשים, להגדיל את דמי הקבורה עבור "קבורת רבים" ולעודד שיטות קבורה יעילות.
שבוע בלבד לאחר מכן הושבעה הממשלה הנוכחית, ובהסכמים הקואליציוניים נקבע כי ממשלת ישראל תקדם קבורת שדה בחינם לכל ושתוקם ועדת שרים לענייני קבורה שמטרתה למצוא פתרונות מעשיים לקבורת שדה. ועדת שרים זו לא התכנסה עד היום. בעמותת עתים אומרים כי הסיבה למסמוס ההחלטות של הצוות הבין־משרדי שהקים כהנא, ושסיפק לראשונה פתרונות למשבר הקבורה, היא משום שזו היתה החלטה של ממשלת השינוי, ואחת דינה - להיגרס ולהימחק.
השורה התחתונה של הדוח שהכינו בעמותת עתים ארוכה וכוללת כשלים רבים, שקצרה היריעה מלפרטם כאן. ישנם ליקויים מבניים שנובעים מחוקים, תקנות, נורמות והסדרים שנקבעו לאורך השנים, וכן בעיות וליקויים תפקודיים שמביאים לפגיעה בנפטרים ובמשפחותיהם.
הבעיה האקוטית ביותר היא, כנראה, חוסר הסתכלות קדימה אל העתיד, והבנה שאם לא נטפל בבעיה כעת היא תתפוצץ בפנינו. מתחם בתי העלמין בברקת תקוע כבר 20 שנה, ובינתיים גורדי שחקים של מתים הולכים וקמים בפריים לוקיישן מול פנינו.
"יש צורך בתחרות"
בעתים סוברים כי יש לבצע שני תהליכים בטווח הזמן המיידי, כדי לפתור אתגרים בהווה ובעתיד: הראשון הוא מתן אפשרות להקים חברות קבורה חדשות. "נכון, יש כיום מאות חברות קדישא בישראל, אבל את רובן מנהלים חרדים, שלא בהכרח יודעים לענות לרצון הלקוחות שלהם בצורה הטובה ביותר".
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא תקרית שהתרחשה בהלוויה של יהב וינר, בן זוגה של הזמרת שי־לי עטרי. בהלוויה שהתקיימה ביוני האחרון, שנה וחצי לאחר שנרצח בכפר עזה ב־7 באוקטובר, ביקשה עטרי לשיר, אך נבלמה על ידי איש החברה קדישא. רק לאחר שהתווכחה איתו קיבלה את מבוקשה.
"אתה נותן לחברה קדישא אחת את הסמכות ההלכתית לכפות את תפיסת עולמה, וזו התוצאה. ההתנהלות הזו בזויה, אף שהיא נעשית על פי חוק", אומר עו"ד ויגלר.
"כרגע חברות קבורה מתחרות לא מסוגלות להיכנס לשוק זה, מכיוון שיש צורך בקברים שיהיו בבעלותן כדי לספק שירותי קבורה. באמצעות יצירת תחרות ניתן יהיה לספק שירות טוב ונהיר יותר, החל מהטלפון הראשון לאחר פטירת בן המשפחה ועד קבורתו על פי ההלכה - בהתאם למנהגים השונים. אין לחברות הקבורה אינטרס להשתפר. נכון, השירות מופרט, אבל יש לבצע הפרטה יותר יעילה".
בעתים סוברים כי יש צורך שמדינת ישראל תיקח אחריות על הפיתוח של בתי עלמין, ותהפוך את חברות הקבורה למעין ספקיות, שמהן ניתן יהיה לבחור כמו באינטרנט מי יקבור את הנפטר.
השיטה שחברות קדישא הן חברות בנייה חייבת לעבור מן העולם. יש צורך בהקמת בתי עלמין אזוריים על ידי המדינה, לאו דווקא קרוב לבית. לשם כך יש צורך בשינוי תפיסה בקרב אזרחי ישראל, אך הדבר קריטי. "זה לא שהמקום נגמר, כי חברות הקבורה כל הזמן מוסיפות עוד, אבל זה הופך אותן לחברות בנייה. תראה את הר המנוחות בירושלים, בנו שם מנהרות קבורה בעלות של מיליארדים. זה פרויקט עצום, אבל גם בו המקום יסתיים בסופו של דבר", מסביר ויגלר.
"מה שאפשר לומר בוודאות זה שאם לא נתעורר בשנים הקרובות ממש, זה כבר ישפיע. ברור לגמרי שאם לא יעשו משהו - בעוד עשרים שנה אנשים יבואו, יתפסו את הראש ויאמרו 'איך לא עשינו את זה קודם'. אין צורך במהפכה הלכתית מהפכנית, מדובר ברפורמה תכנונית שתאפשר לאנשים לקבוע מראש איך הם, ובני משפחתם, ייטמנו לאחר מותם. כן, דרוש שינוי תודעתי, אנשים יצטרכו לנסוע במשך שעה לבית העלמין, אבל אין ברירה".
מפורום חברות הקדישא, המאגד 16 מחברות הקדישא הגדולות בישראל נמסר: "המחסור בקרקעות קבורה במרכז הארץ חמור ומוכר כבר שנים, ולכן אנו תומכים בקבורה רוויה בערים הגדולות מתוך הבנה כי אין ברירה אחרת. יחד עם זאת, אנו עומדים מאחורי דו"ח סלבין שמבחין בין מצוקת הקרקעות בריכוזי האוכלוסייה כמו תל אביב, ירושלים וחיפה לבין יתר חלקי הארץ, שבהם אין כל צורך בבניית מבני קבורה יקרים.
"עם זאת חשוב להדגיש - חברות הקדישא עוסקות בכך בעל כורחן. החברות אינן ששות, בלשון המעטה, לגבות תשלום ממשפחות ברגעים הקשים ביותר. מדובר במדיניות מובהקת של משרד האוצר, שבוחר שלא לתקצב את נושא הקבורה, ומעדיף שחברות הקדישא ייאלצו "לפשוט יד" ולגבות כספים מהמשפחות על מנת לבנות את מבני הקבורה הרוויה בעלות של מיליארדי שקלים . לפי שיטת המימון הצולב שקבעה המדינה, כ־65% מהנפטרים בישראל נקברים חינם והנטל הכספי נופל כולו על 35% מהמשפחות שבוחרות בקבורת שדה או חלקות מיוחדות".
