הקלטות ממלחמת יום כיפור, אריק שרון, מפקד אוגדה 143, בדוח מצב על חזית התעלה. 8.10.1973; הרמטכ"ל דדו, על מתקפת הנגד של ה-8.10.1973; שר הביטחון משה דיין, דיון בבור בקריה, 7.10 /// מתוך ספרו של יצחק אגם
ב־9 באוקטובר 1973, יומיים אחרי שהגיע לסיני וכבר הספיק להשתתף בקרב, טיפס הנגמ"ש של יצחק אגם במעלה רכס "כישוף", כפי שהוא נקרא במפות הקוד של צה"ל. האזור ההררי, שנמתח מדרום לצפון, מתנשא מעל המישור שנמצא ממזרח לתעלת סואץ. זהו אותו מישור שאליו פלשו כוחות עצומים של הצבא המצרי במהלך מתקפת הפתע שפתחה את מלחמת יום הכיפורים, והתרחשה שלושה ימים ארוכים קודם לכן.
באותה עת צה"ל היה נתון עדיין בנחיתות אל מול שתי הארמיות המצריות שהספיקו להתחפר בסיני, והתקשה להתאושש מההלם המוחלט של המתקפה המצרית. "צריך להוריד את הכובע בפני המצרים", אומר אגם השבוע, בשיחת וידאו המתקיימת איתו מביתו שבקליפורניה. "הם עשו עבודה טובה כשהצליחו להעביר כל כך הרבה כוחות מעבר לתעלה, בזמן כה קצר".
אגם, שבשנה הבאה יחגוג את יום הולדתו ה־80, היה אז קצין מילואים בן 27, מפקד מחלקה בגדוד הסיור (גדס"ר) 87, שסופח לאוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון. במטה הכללי קיוו שאוגדת שרון תצליח לאזן את תמונת המצב בחזית הדרום, ואולי אף להדוף את המצרים חזרה אל המקום שממנו באו, מעבר לתעלה. בהתאם לכך, ב־9 באוקטובר נתפסו חלק מכוחות האוגדה על רכס כישוף, שחצץ בין תעלת סואץ לבין פנים סיני, ושממנו ניתן היה להשקיף מערבה וביום טוב לראות את מי התעלה. המטרה היתה לבסס קו הגנה, שממנו ניתן יהיה להיערך ולצאת למתקפת נגד.
רצה הגורל והפקודות שלחו את אגם אל החלק הצפוני ביותר של הרכס, שבקצהו נמצא תעוז כישוף, יעד מבוצר שנותר ללא פגע במהלך מתקפת הפתע, אך הוקף כעת באויב כמעט מכל עבר. "תעוז כישוף לא נכבש על ידי המצרים משום מה, טעות שלהם", מושך אגם בכתפיו. כבר בדרכו ליעד נתקל הכוח במטחים של טילי סאגר מתקדמים שנורו לעברו מרחוק בידי המצרים ומנעו ממנו להתקדם. לאגם לא נותרה ברירה אלא לפקוד על אנשיו לפרוק מהכלים המשוריינים - נגמ"שי M-113 המכונים "זלדה" - ולהסתנן אל התעוז בתנועה רגלית.
כשהגיע לשם, אגם לא בזבז אפילו דקה. "באופן טבעי, כאיש סיור, תפקידך לתצפת ולחפש את האויב", הוא מסביר. "בתעוז היו נצורים כוחות שלנו, ציוד רב, תחמושת ומזון. מצאתי שם משקפת גדולה 20X120, וביקשתי מהסמל שיעזור לי להעלות אותה על גג עמדת התצפית של המוצב. התחלתי לסרוק את השטח שמולי". מה שיראה אגם דרך עדשות המשקפת יתגלה בימים הקרובים גם כאויב המר ביותר של צה"ל בסיני וגם כנכס הגדול ביותר שלו.
הדבר הראשון שבו הבחינו עיני הנץ של אגם היה רצף של עמדות מחופרות, שבתוכן הסתתרו לוחמי חי"ר מצרים מצוידים בטילי סאגר קטלניים. המצרים ניסו להסוות את העמדות בעזרת שיחים, מה שדווקא הקל לזהותן. "מעטים השיחים במדבר, ולכן היה ברור שבמקום שבו היו שיחים שם היו הטילים", מסביר אגם.
קו הטילים, שנמתח ממזרח למערב, השתייך לדיביזיה 16 של הארמייה המצרית השנייה והתמקם בקצה המתחם שסומן במפה כ"מיסורי". המערך המחופר הזה עוד יעשה שמות בכוחות הישראליים ויפיל מאות חללים. בין היתר, הוא ימנע את ניסיונות הכיבוש הכושלים של "החווה הסינית", שעלו בעשרות אבידות לכוחותינו, ויבלום במשך זמן רב את התקדמות צה"ל לכיוון התעלה על "עכביש" ו"טרטור", שני צירי תנועה שהיו עד אז אנונימיים, אבל יהפכו במהרה למפורסמים. קו הטילים הזה יהיה גם אחראי לפציעתו של אגם עצמו בקרב, כשבוע מאוחר יותר.
אלא שבמהלך אותה סריקה במשקפת מתעוז כישוף ב־9 באוקטובר זיהה אגם דבר נוסף, חשוב מאין כמותו. "קו הטילים התמקם מצפון לציר טרטור", הוא נזכר. "אבל כל השטח שמדרום לציר היה ריק. כלום. בהתחלה לא הייתי בטוח, כי המצרים התחפרו בשטח, גם טנקים וגם חי"ר. זה שאתה לא רואה משהו, לא אומר שהוא לא קיים. אבל עבדתי קשה, סרקתי את השטח, והגעתי למסקנה שהאזור הזה פנוי מאויב". באותו ערב יצא הגדוד של אגם לסיור דרך השטח הפנוי שזיהה והגיע עד לשפת התעלה. הוא לא פגש מצרי אחד.
בחושיו המחודדים קלט אגם שעלה פה על משהו: הוא זיהה את התפר בין הארמיות המצריות בסיני. חלל ריק ללא אויב, פרצה הקוראת לגנב.
"לא הבנתי את מלוא המשמעות של העניין באותו הרגע", הוא אומר, "אבל הבנתי שזה יכול להיות מקום מצוין בשבילנו להיכנס ולהגיע עד לתעלה". את התובנה הזו - 17 קילומטרים פנויים מול האגם המר של תעלת סואץ - יסמן אגם על מפה שתגיע עד למפקדים הבכירים ביותר של החזית. כמה ימים מאוחר יותר ינצל צה"ל את התפר הריק שבין הארמיות המצריות, יגיע דרכו לתעלת סואץ ויצלח אותה, במהלך הצבאי המזהיר שיכריע במלחמת יום הכיפורים.
אגם יהיה שם לאורך כל הדרך, ואף יראה בעיניו את הכוחות הראשונים שצולחים את התעלה. הפעם הוא לא יזדקק למשקפת.
"איפה שצריך"
לא יהיה מוגזם לתאר את אגם כמעין "פורסט גאמפ" של מלחמת יום הכיפורים. בצניעות ובמקריות, באינסטינקט הבריא והפשוט שלו, בגבורה שיש בה בסך הכל רצון למלא פקודות ולעזור לחבריו - מצא עצמו אגם כמעט בכל נקודות המפתח של המלחמה העקובה מדם ההיא. "השתדלתי להיות תמיד במקום הנכון, איפה שצריך", הוא אומר ביובש.
לאחר המלחמה נשלח בידי החברה הטכנולוגית שבה עבד לארה"ב, והתמקם כמעט בדרך אגב בעיירה לוס אלטוס, לא רחוק מפאלו אלטו. לאחר זמן קצר החליט לפרוש לטובת עסקי הנדל"ן, בתקופה שבה המילה "הייטק" עדיין לא נכנסה למילון. "אמרו לי 'עכשיו אל תקנה, כי הנדל"ן כאן באזור יירד'", הוא מספר מביתו שנטוע בלב עמק הסיליקון. "אמרתי שאת זה כבר שמעתי, אבל אני קונה".
שנים חלפו. בתים נרכשו ונמכרו, ולאחרונה מצא עצמו אגם משקיע את מיטב זמנו וממונו בחקר מלחמת יום הכיפורים, המלחמה שבה איבד את מיטב חבריו וכמעט נהרג בעצמו. את המטלה הזו ביצע במיומנות מרשימה.
התוצאה היא הספר "אוקטובר 1973: גבורת לוחמים, שגיאות גנרלים", שיצא לאור בהוצאה עצמית השבוע. זה ספר דק למדי (183 עמודים), ממוקד וסוחף, שנקרא בנשימה עצורה, ומגולל בתמציתיות את קורותיהם של אגם ושל גדס"ר 87 במהלך המלחמה.
בכתיבתו הקצרנית, חסרת המניירות, ובסגנונו המדויק והחף מחשיבות עצמית, מתאר אגם בספר את מהלכי המלחמה לא רק מגובה הנגמ"ש, אלא גם מנקודת מבט של מצביא הרואה את תמונת הקרב המלאה.
הספר משובץ במפות רבות, בטבלאות מפורטות של מהלכי המלחמה, בפקודות צה"ליות מקוריות, ואף מלווה בהפניות להקלטות של רשתות הקשר מזמן אמת (את ההקלטות ניתן לשמוע באמצעות סריקה פשוטה של ברקוד בעזרת הטלפון). בזכות כל אלה מצליח אגם להכניס את הקוראים עמוק אל תוך הסיפור, תוך שהוא רוקם סביבם את מראות וקולות הקרב.
גם אם הספר פונה בעיקר ל"מיטיבי לכת" שלא נבהלים ממפות קוד וכיוצא בזה, מדובר במסמך יוצא דופן, שגם 52 שנים אחרי אותה מלחמה שנדמה כי כבר נכתב עליה הכל מצליח לחדש ולהאיר עיניים. לעניות דעתי, ראוי שיהפוך לקריאת חובה בקרב צוערי בה"ד 1.
ואולם החלק המרתק ביותר בספר, בעיניי לפחות, מגיע דווקא בסופו. מתברר כי מייד בתום המלחמה, בעודו מתאושש מפציעתו, ניהל אגם מסע שגרם לו להתחכך בגיבורי התרבות של התקופה, מחיים הרצוג, דרך עזר ויצמן ועד ללילי שרון.
באותם ימים הוא ניהל מרדף אחר האמת, שהתגלה לצערו של אגם כעקר. הוא נתקל אז לדבריו בתקשורת שסירבה להקשיב, בפוליטיקאים שחששו מעימותים, ובאדם אחד שעיצב כראות עיניו את נרטיב המלחמה, תוך שהוא משקר ומגייס לטובתו את בכירי העיתונאים.
רק עכשיו מגולל אגם את האפיזודה הזו בספרו, שכותרתו כזכור היא "גבורת לוחמים, שגיאות גנרלים". "כתבתי 'גנרלים' ברבים בכותרת, כדי שלא יבואו אלי בטענות", הוא מסביר. "אמנם היו כמה גנרלים שעשו שגיאות במהלך המלחמה. אבל אני התכוונתי לגנרל אחד - אריאל שרון".
"למה צריך מעיל?"
יצחק אגם - איציק בפי חבריו - נולד ב־1946. הוא גדל בקיבוץ העוגן, התגייס לנח"ל ב־1956 והשתתף במלחמת ששת הימים כקצין חי"ר. לאחר המלחמה צפה בתצוגת תכלית של מחלקת טנקים, והתאהב בשריון. ימים ספורים לפני שחרורו מצה"ל, ובטרם יתחיל את שירות המילואים, עמד בטרמפיאדה בדרכו הביתה. בתוך מכונית הלארק שעצרה לידו ישב ראש אכ"א דאז, האלוף שמואל איל. פורסט גאמפ, כבר אמרנו.
לפני שירד מהטרמפ, פנה אגם לאיל וביקש שיסייע לו לשרת במילואים בסיירת שריון. האלוף הוציא מכיסו פתק, כתב עליו "יצחק אגם ישרת בסיור שריון", חתם עליו והעניק אותו לחייל הצעיר. מצויד בפתק הזה הצטרף אגם לגדס"ר 87, שזה עתה הוקם. היה מדובר בכוח סיור משוריין, ראשון מסוגו, שנועד לשרת את חטיבות השריון של פיקוד דרום.
אגם צורף לפלוגה של רפי בר־לב ז"ל, אחיינו של הרמטכ"ל דאז חיים בר־לב. רפי, שמתואר בספר כמפקד משכמו ומעלה, נפל במלחמת יום הכיפורים. "הוא היה מענטש", אומר עליו אגם, "וגם אחד שלא ניצל את הפרוטקציה שהיתה לו".
פלוגת בר־לב הספיקה לערוך אימון אחד, לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים ב־6 באוקטובר 1973. באותו יום שבת השקיף אגם מחלון ביתו וראה להפתעתו כלי רכב צבאיים דוהרים על הכביש. "זו מלחמה", אמר לאשתו. הוא ארז את תרמיל המילואים שלו והכניס לתוכו מעיל. "למה אתה צריך מעיל?", תהתה האישה. "לא כל המלחמות נגמרות בשישה ימים", השיב.
אגם דהר למחסני החירום של יחידתו, שם גילה כי יש מחסור רב בציוד. "רובה אחד לכל נגמ"ש, עוזי אחד לכל טנק. אין מקלעים, אין משקפות, אין שכפ"צים", הוא כותב בספרו. בפינת המחסן מצא ארגז עץ גדול והופתע לגלות בתוכו משקפת SLS לראיית לילה, שאותה ניכס מייד לעצמו. בדיעבד יתברר לאגם כי מכל האוגדה, הוא היה האדם היחיד שאחז בידיו אמצעי לראיית לילה.
זה לאו דווקא היה יתרון. באחד הפרקים בספר מספר אגם כיצד התמקם הכוח שלו בחסות החשיכה באזור שהיה סמוך מאוד לכוחות המצריים. "אני היחיד שלא ישן כל הלילה מפני שלי היתה המשקפת לראיית לילה", הוא כותב. "די מפחיד. כל הזמן בדקתי מה קורה עם הכוחות המצריים שלא היו רחוקים מאיתנו".
הגדס"ר הגיע לחזית ב־2 בצהריים של 7 באוקטובר, 24 שעות בדיוק לאחר פרוץ המלחמה, ואחרי נסיעה ארוכה של 350 ק"מ. ב־48 השעות הבאות ישתתף בכמה קרבות וב־9 באוקטובר יטפס אגם כאמור על רכס כישוף ויזהה ממנו את קו הטילים המצרי ואת התפר בין הארמיות.
במשך שעות האזין אגם להקלטות הקשר מהמלחמה, שאיששו את מה שחשב עד אז - שרון שיקר למפקדיו במצח נחושה. "זה היה כמו אבן שנופלת לך על הראש. אתה שומע את סירובי הפקודות של שרון, איך שהוא משקר. זה היה הקטע הכי קשה עבורי בכל המלחמה"
אירועי היומיים הללו מפורטים בספרו של אגם, תוך התייחסות רבה למהלכיו של אריק שרון באותה עת. שרון, כך עולה מהספר, שלח את כוחות האוגדה להתקפות חסרות סיכוי על מעוזי המצרים, מבלי שקיבל לכך פקודות ומבלי שדיווח כראוי לממונים עליו.
לדברי אגם, אחת הסיבות לכך היתה רצונו של שרון לצלוח את התעלה כבר ב־9 באוקטובר. נוסף על כך הוא טוען כי שרון, שבאותה עת כבר השתחרר מצה"ל, החל את הקריירה הפוליטית שלו, ואירח בחפ"ק שלו עיתונאים - רצה לעשות "פוזה" על מלוויו ולהצטייר כאחרון גיבורי התהילה.
כעדות לכך מציג אגם בספר סטנוגרמה משיחה שהתנהלה באותו ערב בין הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) לשר הביטחון משה דיין.
דדו: "אריק, בניגוד לפקודה, יצא קדימה, תקף פה, הגיע עד למים (של תעלת סואץ – א"א)".
דיין: "מה הוא רוצה שם?".
דדו: "מה הוא רוצה? הוא רוצה לצלוח... הוא עוד רוצה לתקוף ולכבוש גם את החווה הסינית בלילה... הוא יגרור את גשר הגלילים ככה, והוא רוצה לצלוח פה".
דיין: "מתי הוא רוצה לעשות את כל זה?"
דדו: "הלילה... זה רעיון מטורף".
דדו מספר לדיין כי אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש), הנחה את שרון לבצע פקודות אחרות, אך ללא הועיל. גורודיש חשד בשרון שהוא מפר את פקודותיו, ולכן האזין ביוזמתו לרשת הקשר הפנימית של האוגדה, וקלט שאכן שרון משקר. על כך משיב דיין לרמטכ"ל: "זאת לא הפתעה שאריק משקר".
הציטוטים הללו משיחתם של דיין ודדו כבר פורסמו, אך כשהם משתלבים בסיפור הקרב כפי שמתאר אותו אגם, הם מקבלים משנה תוקף. "כבר בזמן אמת הבנתי ששרון עושה התקפות בלי רשות. היה די ברור לי שהכל נעשה בלי אישור", הוא אומר.
"מה ששרון עשה זה לא רק אי־מילוי הוראה, אלא הפרת פקודה. בגללו היו לנו שם הרבה מאוד הרוגים וטנקים שהושמדו. בפיקוד מנסים לארגן את ההתקפה, אבל שרון עושה ברדק. בזמנו המיתוס של שרון היה של מלך ישראל, אף אחד לא ידע שהוא תקף בלי רשות, בניגוד לפקודה".
אל המיתוס הזה – ושברו - עוד נגיע בהמשך.
"זוכר כל מטר"
ב־12 באוקטובר החלה להתגלגל פקודת מבצע "אבירי לב" לצליחת התעלה. בצהרי 15 באוקטובר השתתף אגם בקבוצת פקודות שכינס מפקד הגדוד שלו, יואב ברום ז"ל, שייהרג במהלך המבצע. על פי הפקודות שניתנו בכינוס, במסגרת המבצע הפלוגה של אגם נועדה לפתוח את הציר שיעבור באותו תפר מפורסם שבין הארמיות המצריות, ויגיע עד לנקודת הצליחה שעל שפת התעלה, ליד מעוז "מצמד". אגם זוכר את ציר התנועה הזה בעל פה, גם חמישה עשורים מאוחר יותר. "זוכר כל מטר", הוא אומר.
הכוח של אגם ינוע אל היעד באופן נסתר, ויבצע את המוטל עליו כמעט מבלי שייתקל באויב. אגם עצמו התמקם על גדות התעלה ובסמוך לציר "שיק", שם הקים חסימה שנועדה לבלום את המצרים, אם אלה יחליטו לנוע מצפון לעבר נקודת הצליחה. משם גם צפה אגם בכוחות הצנחנים של עוזי יאירי חוצים את התעלה בסירות גומי ונאחזים לראשונה במלחמה בגדה המערבית. "זו היתה תחושה פנטסטית", הוא משחזר.
אלא שכוח הצליחה העיקרי של המבצע, שנועד להגיע לתעלה עם ציוד רב ולנסוע על צירי "טרטור" ו"עכביש", נתקל בהתנגדות עיקשת של המצרים. את ההתנגדות הזו הובילו אותם לוחמי חי"ר מחופרים שאגם זיהה במשקפת עוד ב־9 באוקטובר, ושכעת ירו טילי סאגר על הטנקים הישראליים שנעו לעבר התעלה, והציתו אותם בזה אחר זה. חלק מהקרבות שנועדו לפרוץ את צירי התנועה הללו התחוללו בחווה הסינית, וגבו עשרות קורבנות מצה"ל. גם במבצע הזה מתואר שרון בספר כמי שנוטה לסלף את האמת בפני מפקדיו. "עוד פעם הוא (שרון) מתחיל עם המשחקים שלו", מצוטט גורודיש באחת הסטנוגרמות המובאות בספר.
בעודו שוכב פצוע בבית החולים הגיעה לביקור פצועים לילי שרון, אשתו של אריק. בשלב מסוים במהלך הביקור לא הצליח אגם להתאפק ואמר לה: "נדמה לי שבעלך עשה קצת ברדק שם", כלומר בסיני. לילי סובבה אליו את הגב, לא אמרה מילה ויצאה מהחדר
למרות הקושי, הצליח צה"ל להשמיד את חלקו המזרחי של קו הטילים המחופר ולפתוח לבסוף את צירי התנועה לתעלה, אך במחיר כבד. אבל ב־18 באוקטובר קיבל הכוח של אגם פקודה לטהר גם את חלקו המערבי של קו הטילים, זה שהיה צמוד לתעלה ושטרם הושמד סופית. בקרב הזה, שנועד להרחיב עוד יותר את ראש הגשר, נפצע אגם.
המהלך לחיסול מערך הטילים החל כתנועה משולבת של טנקים ונגמ"שים, אבל ברגע שהטנקים נכנסו לטווח טילי הסאגר, הורה המג"ד לאגם ולחבריו לעקוף אותם, ולהתקרב בעצמם אל עבר קו הטילים בנגמ"שי הזלדה שלהם. זו היתה משימת התאבדות. "אבל לא היתה ברירה", אומר אגם. "מה היינו אומרים - 'אני מפחד'?. אני זוכר שנפגענו בזמן שחשבתי מה אני אומר עכשיו למג"ד? איך אני מנסח את העניין הזה?"
כאשר נחשף לטווח היעיל של טילי הסאגר היו לאגם שתי אפשרויות: לנוס לאחור על חייו, או לדהור קדימה בכל המהירות כדי לצמצם טווח אל הטילים ולהשמיד אותם באמצעות המקלעים שלו. "החלטתי להתקדם", הוא אומר. הטיל שפגע לבסוף בנגמ"ש של אגם הרג את נהגו הנאמן, שמואל גרוס ז"ל, ואת הקשר קובי אשבל ז"ל. כל יתר ששת הלוחמים שהיו בנגמ"ש נפצעו ופונו לאחור. אבל המשימה הושגה.
באחד הקטעים הדרמטיים־קומיים המוצלחים ביותר של ספרו אגם מספר שהכיר באופן אישי גם את החובש שטיפל בפציעתו בשטח וגם את האחות שניגשה אליו לאחר שפונה לבסיס רפידים. אגם הפצוע פנה לשניהם בשמם הפרטי בעת שטיפלו בו, אבל אלו התנהגו כאילו אינם מזהים אותו ולא השיבו לו. "הם בטח עסוקים", חשב לעצמו.
רק מאוחר יותר, כשיגיע לבית החולים איכילוב ויחלוף במקרה מול המראה, יבין אגם שמכריו לא זיהו אותו מכיוון שפניו היו מפויחות לגמרי. "אחר כך, כשבאה אשתי, גם היא לא הכירה אותי", הוא אומר. "היא שואלת איפה איציק ומצביעים עלי. והיא אומרת 'זה לא איציק'".
"צורך פנימי לספר"
בעודו שוכב פצוע בבית החולים הגיעה לביקור פצועים לילי שרון, אשתו של אריק. בשלב מסוים במהלך הביקור לא הצליח אגם להתאפק ואמר לה: "נדמה לי שבעלך עשה קצת ברדק שם", כלומר בסיני. לילי סובבה אליו את הגב, לא אמרה מילה ויצאה מהחדר.
ייתכן שהסיפור של אגם ואריק שרון היה מסתיים שם, לולא קרא אגם באותם ימים ראיון שהתפרסם עם הגנרל בידי העיתונאי דב גולדשטיין מ"מעריב". בראיון מתח שרון ביקורת חריפה על התנהלות אנשי המטה הכללי בצה"ל במהלך המלחמה. חמור מכך - אגם זיהה כי בכמה מתיאוריו של שרון את מהלכי המלחמה הוא שיקר באופן בוטה. "אני ידעתי כאשר שרון נתן את הראיון שכמעט הכל שקרים", אומר אגם, "כי אני הייתי שם, בשטח".
עוד באותו ערב, בעזרת חבר משותף, הזדמן אגם לביתו של עמיר פורת, הקשר של אלוף פיקוד הדרום גורודיש. במשך שעות האזין אגם להקלטות הקשר מהמלחמה, שאיששו את מה שחשב עד אז - שרון שיקר למפקדיו במצח נחושה. "סגרנו את הדלת, ובמשך לילה שלם הקשבנו להקלטות", אומר אגם. "זה היה כמו אבן שנופלת לך על הראש. אתה שומע את הקולות, קולות שאתה מכיר, ולא מאמין. אתה שומע את סירובי הפקודות של שרון, איך שהוא משקר. זה היה הקטע הכי קשה עבורי בכל המלחמה".
כאמור, ההקלטות הללו עוד יפורסמו בהמשך. גם המיתוס של שרון, שמייד לאחר המלחמה נתפס כגיבור וכגאון צבאי, ייסדק ויתפורר בשנים הרבות שיחלפו מאז. אלא שבאותו רגע, חורף 1973, אגם הרגיש שהוא רואה את שרון כפי שאיש בציבור אינו מכיר. הוא החליט לעשות מעשה.
הראשון שאליו פנה אגם בנושא היה חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה ואז אלוף בצה"ל. אגם השיג פגישה עם הרצוג, ועל כוס מיץ ושני כריכים סיפר לו את מעללי שרון, במטרה שייחשפו לציבור הרחב. הרצוג, לדבריו, אמר לו כי "מה שאתה יודע זה רק קצה הקרחון", אך טען כי אינו יכול לעזור ושלח אותו לדבר עם עזר ויצמן, מאדריכלי ניצחון מלחמת ששת הימים ומי שהחל לעשות אז את דרכו הפוליטית בליכוד.
ויצמן נפגש עם אגם, אך גם הוא טען כי לא יוכל לסייע לו בפרסום מעלליו של שרון.
התחנה הבאה היתה דב גולדשטיין, אותו עיתונאי שפרסם את הראיון עם שרון ב"מעריב". לדברי אגם, גולדשטיין נפגש איתו ואף ראיין אותו מתוך כוונה לפרסם את החשיפות כנגד שרון ב"מעריב". אלא שהכתבה מעולם לא פורסמה. "המאמר איתי לא פורסם, מאותה סיבה שבגללה שרון הרשה לעצמו לעשות מה שהוא רוצה - העיתונות היתה מאחוריו", משוכנע אגם. "אותם אנשים שהגעתי אליהם ידעו שהם לא יכולים להתנגש בעיתונות, כי התקשורת שייכת לאריק שרון".
הרצוג, ויצמן וגולדשטיין הלכו כולם לעולמם, ולא יכולים לאשר או להפריך את הטענה.
מיואש, פרש אגם מהמרדף אחר האמת ההיסטורית. שרון המשיך לקריירה פוליטית שכללה הסתבכות בלבנון, שיקום של תדמיתו הציבורית, כהונה היסטורית כראש ממשלה ותרדמת של כמה שנים, עד פטירתו. בינתיים עבר אגם לארה"ב, התרכז בתחום הנדל"ן וכמעט שכח מהסיפור.
אלא שלפני כחמש שנים החלו העיתונאים אילן כפיר ודני דור לעבוד על ספר שיעסוק בסיפור של גדס"ר 87 במלחמת יום הכיפורים. כשהם הגיעו לאגם הם נפעמו מכמויות הידע שצבר, אך גם נרתעו מהביקורת הנוקבת שהיתה לו על מפקדי הגזרה, ושרון בראשם, ומהאופן החריג שבו ראה את הלחימה בזירת סיני. הם הציעו לו לכתוב ספר משלו (את ספרו של אגם ערך דני דור). "חשבתי שהגיע הזמן לספר את הסיפור הזה", אומר אגם. "זו לא היתה מטרת חיי, אבל בהחלט כן צורך פנימי".
"ב־7 באוקטובר הרגשתי שדפקו את מדינת ישראל יותר מאשר בשואה, כי אז לא היה מי שיגן עלינו. אחד הדברים הראשונים שחשבתי זה שהממשלה הזאת, שהעומד בראשה שולט הרבה שנים, חייבת ללכת הביתה"
במהלך התחקיר המקיף שביצע חבר אגם לקולנוען יובל כהן, וביחד הם יצרו את הסרט התיעודי "האגם המר", שמבוסס רובו ככולו על הספר של אגם. הסרט, שיצא במקביל לספר ומהווה עוד נדבך לתחקיר המפעים של אגם, יהיה זמין לצפייה בחינם לקהל הרחב ברשת החל מ־21 באוקטובר.
את ספרו חותם אגם בהתייחסות ל־7 באוקטובר. לדבריו אין דמיון בין המחדל המודיעיני של 1973 לזה של 2023. "אני חושב שאלה שני אירועים שונים לחלוטין", הוא אומר. ובכל זאת, הוא בהחלט רואה דמיון בהתעקשות, לדבריו, של חלק מהשחקנים המרכזיים בסיפור לברוח מהאמת ולהנדס אותה לטובתם.
"במלחמה הנוכחית זה קודם כל נתניהו. אני קיבלתי זעזוע ממה שהתרחש ב־7 באוקטובר. הרגשתי שדפקו את מדינת ישראל יותר מאשר בשואה, כי אז לא היה מי שיגן עלינו. אחד הדברים הראשונים שחשבתי לעצמי זה שהממשלה הזאת, שהעומד בראשה שולט הרבה שנים, חייבת ללכת הביתה".
את ספרו חותם אגם במילים הבאות: "כמו אז - גם מאז 7 באוקטובר אנחנו רואים מנהיגים שמטייחים, מטילים את האשמה מטה, מספרים חצאי אמיתות וכותבים נרטיב שקרי כדי לכסות על כשלי הדרג המדיני והצבאי. הספר הוא קריאת אזהרה: אם לא נילחם על האמת - המיתוסים שוב יחליפו את המציאות, ויהיו לכך השלכות על הדורות הבאים".
