אולמות בית המשפט המחוזי במחוז ליאון שבפלורידה, ארה"ב, לא מורגלים במחזה שהתרחש שם בשבוע שעבר. קשישה יהודייה אפורת שיער, בחולצה מכופתרת ובסריג צמות בגוון תכלת, זעקה "אוי אלוהים!" ופרצה בבכי קולני, בזמן שהשופט הקריא את החלטת חבר המושבעים שדן שלוש שעות במשפטה: "את נמצאת אשמה ברצח מדרגה ראשונה".
השופט לא התרשם ממפגן הרגשנות של הנאשמת, דונה אדלסון בת ה־75, ולא חש חמלה כלפיה כשהמשיך בהקראת הכרעת הדין: "נוסף על הרשעה ברצח את נמצאת אשמה גם בסעיפים של הזמנת רצח וקשירת קשר לביצועו". כשזעקות השבר והרעד בגופה לא פסקו, הוא נזף בה: "גברת אדלסון, ברור לי שזאת לא התוצאה שקיווית לה. אבל בבקשה, השתלטי על עצמך".
שני הרוצחים השכירים נידונו למאסרים ממושכים, אבל למשטרה בארה"ב לקח שש שנים תמימות עד שהצליחו לקשור את האדלסונים לפרשה. אחרי הכל, המרחק בין המשפחה האליטיסטית לבין חברי הכנופיה המקועקעים נראה כמעט בלתי אפשרי
כך, ב־4 בספטמבר 2025, הגיעה לשיאה אחת מפרשות הרצח המרתקות שידעה אמריקה בשנים האחרונות. דונה אדלסון הורשעה בהזמנת הרצח האכזרי של פרופ' דן מארקל, בעלה לשעבר של בתה, וונדי אדלסון, על רקע מאבקי גירושים ומשמורת שניהלו בטלהאסי, עיר מגוריהם. מטרת־העל ברצח היתה לשחרר את וונדי לעזוב את טלהאסי ולעבור להתגורר עם ילדיה ליד משפחת אדלסון במיאמי.
לא פשוט ללכוד את תשומת הלב של הציבור האמריקני בסיפורים ביזאריים. האומה שהביאה לעולם את ג'פרי דאהמר ואת צ'ארלס מנסון כבר ראתה דבר או שניים בתחום המסויט של רציחות מצמררות. אבל משפט הרצח של מארקל, מרצה יהודי למשפט פלילי, הצליח בכל זאת להכות גלים ברמה הארצית. עשרות מיליוני אמריקנים עקבו אחריו בשידורים החיים ובפרשנויות העיתונאיות השוטפות - וגם בפודקאסטים מצליחים מהז'אנר האהוב של "פשע אמיתי".
כל בדל ראיה בפרשה העסיסית נותח תחת זכוכית מגדלת. הופעות העדים על הדוכן זכו לניתוח שפת גוף מעמיק, וכל קורותיהם של בני משפחת אדלסון ממיאמי ביץ' נסרקו במסרקות ברזל.
"דונה אדלסון לא מתאימה לתבנית הרוצח המקובל", מנסה פרופ' מלי שחורי־ביטון, מרצה לקרימינולוגיה בעלת שם עולמי מאוניברסיטת אריאל, להסביר את העניין הציבורי הרב שגרפה הפרשה. "דונה לא עבריינית, לא חיה בשולי החברה ולא עשתה את זה עבור בצע כסף - הרי היא עשירה בזכות עצמה. אין כאן התפרצות רגשית רגעית, אלא תכנון קר. נוסף על כך, היא סבתא יהודייה טובה. דמות נשית, מבוגרת, סמל הרוך והביטחון, שהיתה אחראית לביצוע רצח מתועב. זה מערער את האמונה הבסיסית שיש לכולנו - ש'אנשים כמונו' לא מסוגלים לדבר כזה".
חיפש בת זוג איכותית
ואכן, כשרצח בדם קר מתרחש בסביבה הכי רחוקה שאפשר לדמיין מעולמות הפשע, בתוככי משפחה תפקודית, נורמטיבית ופריבילגית, זה תמיד מעורר פליאה וסקרנות. אבל מקרה הרצח של דן מארקל חורג מעבר לכל דמיון. רגע לפני שאחת מענקיות הסטרימינג תחליט להפיק מהפרשה המסעירה סדרת להיט, צללנו לעומק התיק המרתק, שהוא יותר מכל סיפורה של דמות־אם שתלטנית וחמות מהגיהינום. ביקשנו מפרופ' שחורי־ביטון, שנחשבת לאורים ותומים בניתוח אקדמי של התנהגות קרימינלית, לצלול יחד איתנו.
סיפור האהבה הטרגי של וונדי אדלסון ודן מארקל התחיל בהיכרות שגרתית, שמאפיינת לא מעט זוגות צעירים אמריקנים יהודים מוצלחים - באתר ההיכרויות JDATE. ב־2003 היה האתר כר פורה להיכרויות בין סינגלים איכותיים, וכזה היה מארקל. הוא היה מה שבמשפחה יהודית נהוג לכנות "מענטש".
מארקל נולד ב־1972 בקנדה למשפחה מסורתית וגדל בטורונטו. הוא למד משפטים ופוליטיקה באוניברסיטת הרווארד, ובין היתר למד שנה פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התאהב בישראל ושמר על זהותו היהודית לאורך כל חייו. ייתכן שזאת היתה הסיבה שכשביקש להקים משפחה, היה לו חשוב להכיר בת זוג איכותית ממשפחה יהודית שורשית וחמה. הוא רק לא שיער עם איזו משפחה הוא עומד לקשור את גורלו.
הפרופסור הצעיר היה על המסלול להצלחה בהתמחות בוושינגטון, כשהאינטרנט הביא אל חייו צעירה יפה, חכמה וכריזמטית, בת למשפחה שהפעילה מרפאת שיניים ותיקה ומצליחה באזור מיאמי ביץ'. וונדי אדלסון היתה עורכת דין צעירה עם חיוך זוהר ועתיד מבטיח. בניגוד לשני אחיה, רוב וצ'רלי, שהלכו בדרכו של אביהם והפכו לרופאים, היא בחרה בקריירת משפטים.
ב־2006 השניים התארסו, ובמקביל מארקל קיבל הצעה מפתה למשרת מרצה באוניברסיטת פלורידה בטלהאסי. גם לאדלסון הציעו שם משרת לימוד, והעתיד נראה ורוד - אבל כבר בטקס הנישואים המושקע של בני הזוג אפשר היה לזהות רמז קטן לעתיד לבוא.
"למרות ששני הצדדים שילמו על החתונה, הקייטרינג היה באחריות הוריה של וונדי", סיפר איתן לב, חבר ילדות של מארקל, לתוכנית התחקירים האמריקנית "20/20". "כשדני הגיע לאולם, הוא גילה לתדהמתו שהאוכל בחתונה לא כשר. זה היה הטריז הראשון שנתקע בינו לבין חמיו וחמותו".
אחרי החתונה עבר הזוג להתגורר בטלהאסי, ושם נולדו להם שני בנים, בנג'מין (16) ולינקולן (15), והמרצה הכריזמטי יצר לעצמו מוניטין כמומחה מחונן למשפט פלילי. בעוד הוא פורח, אשתו החלה דווקא לקמול. החיים בעיר האוניברסיטאית המנומנמת, "טלי" בפי המקומיים, היו רחוקים אלף שנות אור ממיאמי שטופת השמש והשוקקת.
גם היחסים בין השניים עלו על שרטון, כפי שפירטה וונדי בפודקאסט שהקליטה אחרי הרצח במסגרת קורס בלימודיה. "החיים לצד גבר שלא מעריך אותי ולא מתייחס אלי כאל שווה התחילו לתת את אותותיהם", אמרה בקול מתוק. לדבריה, התהום בינה לבין דן רק הלכה ונפערה.
באותם ימים וונדי אף כתבה רומן. בפודקאסט שהקליטה היא סיפרה שהעובדה שבן זוגה לא טרח לקרוא אותו, הטרידה אותה מאוד. "אני מניחה שהוא אהב אותי בדרכו שלו. הרי הוא לא אוהב ספרות, למה שיקרא את הרומן שלי?" תהתה.
אבל בתוך תוכה, התברר בהמשך, כבר נרקמה התוכנית להתרחק מבעלה ומטלהאסי.
מחלוקת על משמורת
"דמיינו שאתם דן מארקל. אתם בנסיעת עסקים קצרה לניו יורק ומקבלים שיחת טלפון מהאישה שלכם. היא מודיעה לכם שהיא עוזבת. אתם מקצרים את הנסיעה ועולים לטיסה הבאה בחזרה הביתה. אבל כשאתם פותחים את הדלת, הבית שקט באופן חשוד". כך פתח העיתונאי מת'יו שער (לא סתם נדמה לכם - כולם יהודים בסיפור הזה) את אחד מפרקי הפודקאסט הפופולרי שלו, "על גופתי המתה", שעוסק בפרשה.
ב־2012 חזר מארקל מנסיעת עסקים לבית שכמעט הופשט לחלוטין מכל תכולתו. המיטה הזוגית, כמעט שריד אחרון לכך שפעם גרו בבית שני אוהבים, עמדה עדיין במרכז חדר השינה, ועליה היתה מונחת ערימה של מסמכי גירושים. לא רק דן הוכה בתדהמה מהמהלך, בסביבתם של בני הזוג הופתעו מאוד לגלות על הפרידה.
אבל מה שהשתקף מהתמונות המשותפות של בני הזוג עד אז - זוהרים, מחויכים, מחובקים ונושאים את בניהם בעיניים בורקות - היה רחוק מאוד מהמציאות, והגירושים המכוערים העידו על כך. סלע המחלוקת היה המשמורת על שני הבנים. "דן היה אב נפלא", סיפרה אמו בראיון לרשת CBS News, "זה היה הדבר הכי חשוב לו בחיים. הוא אהב את שני הבנים שלו".
בית המשפט לענייני משפחה בבירת פלורידה קבע שוונדי ודן יחלקו משמורת משותפת על בנג'מין ולינקולן. אישה מבוגרת אחת בדרום פלורידה שמעה על ההחלטה והתפוצצה מרוב זעם. זאת היתה דונה אדלסון, אמה של וונדי.
כדי להבין מי היא דונה, מומלץ לצפות בעדות המרתקת שנתן בנה הבכור, רוב אדלסון, בבית המשפט. החוקה האמריקנית, שמגינה בקנאות על חופש הביטוי, מייצרת תענוג צרוף לחובבי ז'אנר "הפשע האמיתי": בניגוד למותר בישראל, מרבית הדיונים המשפטיים בארה"ב מצולמים ופומביים.
כך ניתן לצפות בדרמה האנושית במלוא עוצמתה - כשמערכות יחסים בין אנשים מתערבבות בכאב, באלימות ובדם. הלב מתכווץ למראה פניו המיוסרים של רוב, רופא אף־אוזן־גרון מניו יורק, כשהעיד במשפט רצח גיסו לשעבר, ונגד אמו. "מה הקשר שלך לנאשמת?" שאלה אותו התובעת. "היא אמא שלי", ענה בשפתיים חשוקות.
לאורך העדות כולה הבמאי של השידור הטלוויזיוני, שרגיל לתעד דיונים משמימים במונוטוניות, ניצל את ההזדמנות להפגין יצירתיות יוצאת דופן: בכל פעם שעורכי הדין נקראו להתייעצות בסמוך לדוכן השופט, נעה המצלמה לסירוגין בין תקריב פניה המכווצים של דונה לבין פניו המתכרכמים של בנה בכורה, רוב. בדקות הארוכות האלה, שבהן שרר שקט מתוח באולם, נראו השניים כצמד שחקנים זוכי אמי בהופעת חייהם.
רוב אדלסון סיפק בעדותו תובנות על הדינמיקה המשפחתית. הוא תיאר את אמו כדמות שולטת ובעלת אופי חזק, שהיתה מעורבת מאוד בחיי ילדיה, במיוחד וונדי וצ'רלי, גם אחרי שבגרו. "היו לה דעות ברורות לגבי החיים שלי ושל האחים שלי", סיפר. "עם מי נתחתן, איזו קריירה נבחר. אם הלכת איתה, הכל היה בסדר. אם לא - אז לא".
"אתה רופא", ציינה התובעת באולם, ומייד הוסיפה ושאלה: "זה היה מקובל על אמך?" "כן, אני הייתי בסדר", ענה רוב כשחיוך כמעט מתגנב אל זווית פיו. אבל רק כמעט.
על פי פרופ' שחורי־ביטון, "דמות־אם כמו דונה היא לא כזאת שמגדלת את ילדיה - היא מנהלת אותם. ההשפעה של אם כזאת היא הרסנית. האמא לא רק שולטת בילדיה, היא מחליפה את העצמיות שלהם. כשהורה מציב את עצמו כציר, ומסביבו כל שאר בני המשפחה, הילדים אולי מצטיינים כלפי חוץ, אבל מבפנים הם עסוקים בלרַצּות, או שהם מתרחקים".
ירי בפנים מטווח אפס
הבן רוב דיבר גם על הגירושים המכוערים של אחותו וגיסו. הוא תיאר כיצד אמו נטלה חלק פעיל בהליך, שכלל הרבה יותר מהצעת תמיכה רגשית. לדבריו, האם הדומיננטית היתה מעורבת עמוקות בפרטים, החל מניהול כספי ועד למתן עצות משפטיות, ואף הפגינה אובססיביות לגבי עתידה של וונדי אחרי הפירוד. היא דחפה את בתה לעבור מטלהאסי למיאמי, כדי שתהיה סמוכה למשפחה, ולחצה עליה למצוא משרה אקדמית יוקרתית במשכנה החדש.
רוב תיאר כיצד "נכנס להלם" כששמע שגיסו נורה למוות בפרצופו מטווח אפס, בסגנון הוצאה להורג, כשישב ברכבו בחניית ביתו בטלהאסי ביום שישי, 18 ביולי 2014. הוא היה בן 41 במותו.
"הייתי בפגישה כשקיבלתי מסרון מאמא: 'קרתה טרגדיה, תתקשר'. זאת אחת מהשיחות האלה שלא שוכחים לעולם. היא אמרה לי, 'דני נורה. הוא פונה לבית החולים, אבל לא שרד'. אני מניח ששאלתי כמה שאלות רפואיות, זה פשוט לא נשמע לי הגיוני".
לדבריו, "במשך הזמן ניסיתי לשאול את אמא מה היא חושבת שקרה לדן, אבל היא אמרה לי שזה לא קשור אליה ולא מעניין אותה. זה נראה לי חשוד. לא אופייני לאמא שלי לא לרצות לדעת מה קרה. זה היה רצח לא מפוענח של גיסי לשעבר, אדם שכולנו הכרנו היטב. מוות מירי בנשק חם לא קרה מעולם במשפחה שלנו. זאת לא היתה סתם רכילות שכונתית, זה היה סיפור חדשותי ארצי".
אבל החלק המרתק ביותר בעדותו של רוב במשפט הגיע לקראת סופה, כשתיאר את הפעם האחרונה שבה שוחח עם אמו - לפני שניתק עימה כליל כל קשר. היה זה ב־28 במאי 2015, כמעט שנה אחרי הרצח - יומיים אחרי שהמשטרה עצרה חשודים בביצוע הרצח עצמו.
"היא התקשרה לאחל יום נישואים שמח לי ולאשתי. עשינו קצת סמול טוק, ואז שאלתי אותה אם היא שמעה על המעצר. לא היתה תגובה. חזרתי על השאלה פעמיים נוספות, ואחרי שתיקה ארוכה היא אמרה לי 'אני צריכה לסיים'. מאז לא דיברנו עוד".
המצלמה באולם בית המשפט חוזרת אל פניה של דונה. היא לא מסתכלת לעבר בנה. מבטה עכשיו חסר כל הבעה.
זיגפרדו גרסיה ולואיס ריברה, חברי ילדות וחברים בכנופיית Latin Kings הידועה לשמצה ממיאמי, נעצרו ב־26 במאי 2016 באשמת הירי במארקל. קצה החוט שהוביל את חוקרי המשטרה אליהם הגיע דרך עדות של שכן של דן, ששמע את קולות הירי והבחין בטויוטה פריוס אפורה עוזבת את המקום. סריקת מצלמות האבטחה לאורך המסלול שעשה דן ביום הירצחו הביאה את החוקרים לעלות על רכב זהה שעקב אחריו באותו בוקר, כשיצא במכוניתו מחניית חדר הכושר. במצלמות נראית הפריוס עם לוחית זיהוי גלויה לעין.
שני הרוצחים השכירים הורשעו בינתיים ברצח ונידונו למאסרים ממושכים, אך למשטרה בארה"ב לקח עוד שש שנים תמימות עד שהצליחו לקשור את משפחת אדלסון לפרשה. אחרי הכל, המרחק בין המשפחה האליטיסטית לבין חברי הכנופיה המקועקעים נראה כמעט בלתי אפשרי.
החוליה המקשרת התגלתה דרך אישה בשם קתרין מגבנואה, חברתו לשעבר של צ'רלי אדלסון, שהיתה גם אם ילדיו של הרוצח גרסיה. במהלך החקירה התברר שמגבנואה היא שתיווכה, תמורת כמה עשרות אלפי דולרים, בין בני משפחת אדלסון ל־Latin Kings. גם היא הורשעה בפרשה ברצח מדרגה ראשונה, בקונספירציה ובהזמנת רצח.
אחרי שנים של חקירה מאומצת ותפירת קצות חוט נוספים הצטברו ראיות לכך שצ'רלי אדלסון מימן, תיאם וליווה את תוכנית החיסול של גיסו מארקל, בהכוונתה של אמו דונה. ב־21 באפריל 2022 הוא הואשם בקשירת קשר, בהזמנת רצח וברצח מדרגה ראשונה. כעבור שנה, ב־2023, בית המשפט גזר עליו מאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם, ועוד 30 שנות מאסר. הרשעתו סימנה את שבירת חומת השתיקה של משפחת אדלסון, והיתה שלב מכריע בדרך להפללת דונה ולהעמדתה לדין - גם על סמך ראיות נסיבתיות שהצטברו מעדויות צמד הרוצחים והבת וונדי.
כשהחוקרים אספו ראיות פיננסיות, דיגיטליות ועדויות כדי לחבר אותה לפשע, דונה המשיכה לנהל את מרפאת השיניים המשפחתית ואת חייה השלווים בשמש של פלורידה.
"לא ניתן לאבחן בוודאות פסיכופתיה בלי הערכה קלינית מסודרת", מסבירה פרופ' שחורי־ביטון, "אבל מהפרסומים על דונה רואים קור רוח ותחבולה. היא ניהלה את הרצח כמו מבצע, עם מימון, תיאום ושמירה על שתיקה בתוך המשפחה. היא המשיכה לנהל את חיי המשפחה כרגיל, ואפילו שמרה על דימוי ציבורי מכובד. היכולת לתכנן בקור רוח את הרצח - מבלי להתערער - בהחלט מצביעה על רמה גבוהה של ניתוק רגשי, היעדר חמלה והתנהגות קרה ואינסטרומנטלית, מדדים שבהחלט מאפיינים פסיכופתיה".
פרופ' מלי שחורי־ביטון: "דונה לא 'עבריינית', לא חיה בשולי החברה ולא עשתה את זה עבור בצע כסף - הרי היא עשירה בזכות עצמה. אין כאן התפרצות רגשית רגעית, אלא תכנון קר. כמו כן, היא סבתא יהודייה טובה. דמות נשית, מבוגרת, סמל הרוך והביטחון"
לא קנו את ההצגה
דבר מעצרה המתוקשר של דונה אדלסון שבר שיאי צפייה בארה"ב. מצלמות הגוף של השוטרים תיעדו מקרוב את רגעי עיכובה בשדה התעופה, רגע לפני שדונה ובעלה עלו לטיסה לכיוון אחד לווייטנאם - מדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארה"ב. השוטרים החרימו מידיה את הטלפון הנייד ואת תיק היד שלה, בעוד היא זועקת "זאת טעות! בעלי בן 80! אני לוקחת תרופות!"
מנחה "Court TV" נשמע נסער כשדיווח על ההתפתחות הדרמטית: "רגע לפני שתצפו בסרטון הווידאו הלא ייאמן הזה, אני רוצה להזכיר במה עוסקת הפרשה: היא על אבא שאהב יותר מכל את ילדיו וסירב לוותר עליהם, אף שהוצעו לו בתמורה מיליון דולר. זאת הסיבה שהוא נרצח".
הציבור האמריקני לא קנה את ה"הצגה" שעשתה דונה עם מעצרה, ולא היה זקוק לכלים אבחוניים: הוא פשוט שנא את דמותה. משפיעני טיקטוק חגגו, מנחי פודקאסטים הקליטו ספיישלים, ורשתות חדשות דוגמת CNN ו־NBC פרצו בשידורים מתגלגלים. כולם שידרו שוב ושוב את רגעי המעצר של החמות הנוראה בעולם. "דונה אדלסון סוף־סוף במעצר!" נפתחו תוכניות לילה בסיפוק. סוף־סוף הפרשה הגיעה לשיאה: בני משפחת אדלסון נותנים את הדין בקשר לרצח.
כולם, מלבד אחת - הבת וונדי.
"ראיתם את הבחורה הזאת?" שאל ג'ף לה־קס את החוקרים שהגיעו לתשאל אותו על היכרותו רבת השנים עם וונדי ודן. לה־קס, פרופסור יהודי ממיאמי שדומה במראהו באופן מוזר למארקל, הסביר לחוקרים ההמומים: "וונדי סקסית כל כך, שאתה תזרוק את עצמך מתחת לגלגלי אוטובוס בשבילה".
ב־25 באוגוסט 2025 עלתה וונדי להעיד מטעם התביעה במשפט של אמה. בחליפת חצאית צמודה בצבע כחול היא התייצבה וסיפרה על יחסיה המורכבים עם האם השתלטנית ועם גרושה, דן. היא סיפרה על מאבק המשמורת הקשה שניהלו ביניהם, ואיך אמה הציעה הצעות מפוקפקות כדי להפעיל לחץ על דן שיוותר על המשמורת על הבנים. למשל, לאיים עליו שאם לא יסכים למעבר שלהם למיאמי - המשפחה תטביל אותם כנוצרים.
במשך שלוש וחצי שעות עדות שמרה וונדי על קור רוח וכמעט לא הביטה לכיוון אמה, בוודאי לא כשסיפרה שדונה "כעסה ביותר" על חתנה לשעבר, ממש לפני שנרצח. למרות המעמד המלחיץ, היא היתה חדה מספיק לנהל חילופי דברים עוקצניים עם הסנגורית של אמה במהלך החקירה הנגדית - דו־שיח שהלהיט את היצרים ברחבי ארה"ב.
וונדי שיגעה את אמריקה. בין אינספור הסרטונים שבחנו את אופייה, את קוהרנטיות הגרסה שלה ואת מספר המצמוצים שלה בדקה כשנשאלה אם היה לה קשר לרצח בעלה לשעבר, סיכם מישהו בפשטות: "הזוכה האמיתית כאן זו וונדי: היא נפטרה מאמא מניפולטיבית ומגרוש שתלטן, והיא חיה את חייה עם הבנים שלה".
בשבוע שעבר, כאמור, השתכנע חבר המושבעים שדונה עמדה מאחורי הכל. "האם עכשיו, אחרי הרשעתה, וונדי היא הבאה בתור?" נשאל השבוע פאנל הפרשנים של "Court TV". תחקירנים חרוצים העלו מהאוב את הפודקאסט של וונדי, שאותו הקליטה עשרה חודשים אחרי הרצח. בתוכנית השמיעו קטע מהפודקסאט, שבו התבדחה על כך שהיא לא יודעת איך לכנות את הסטטוס העדכני שלה כגרושה מגבר שמת: "האם לקרוא לו 'late-ex', אף שזה נשמע כמו 'לייטקס'?" תהתה מול המיקרופון.
"איזו מין אישה מתבדחת על דבר כזה?" שאלה אחת המרואיינות בסלידה משועשעת. "עופות מוזרים כולם במשפחה הזאת", הוסיף בתיעוב מרואיין אחר.
כעת מחכים כולם לשלב העונש שייגזר על דונה. "הסיפור הזה ימשיך להעסיק את הציבור האמריקני עוד שנים", מסכמת פרופ' שחורי־ביטון, "הדרמה ממשיכה להתגלות. אין כאן סגירת מעגל. בן אחד הורשע, האמא הורשעה כעת, והבת לא מואשמת בינתיים - אבל רמיזות וקונספירציות סובבות סביבה. אין קלוז'ר רגשי, ולכן אנשים ממשיכים וימשיכו לעקוב, לשאול ולתהות".
"שתחיי עד 120 - בכלא"
מטבע הדברים, משפחת קורבן הרצח לא מצאה שום דבר משעשע בפרשה. אחרי הקראת הכרעת הדין המרשיעה נגד דונה אדלסון, בשבוע שעבר, קראו הוריו הכואבים של דן מארקל את "הצהרת הקורבן" שלהם בפני השופט, לקראת החלטתו בעניין העונש שייגזר עליה.
רות מארקל נזקקה לעזרה להגיע לדוכן ותיארה את העצב העמוק והמתמשך שהמשפחה חוותה מאז מותו הטרגי של דן. היא הדגישה את מסירותו למשפחתו, ללימודיו ולקהילה, ואת תפקידיו כאב מסור, כחוקר וכמרצה למשפטים.
"זה לא רק אובדן טרגי, אלא מעשה נקמה חסר תכלית שתוכנן על ידי חמותו לשעבר, שהעמידה את רצונותיה האנוכיים מעל לצדק ולאנושיות", קראה רות מהדף בקול שבור. "פעולותיה של דונה, כולל מניפולציה של דינמיקה משפחתית ותכנון רצח בהשכרה, הרסו חיי רבים, ובפרט חייהם של שני בניו הצעירים של דן, בנג'מין ולינקולן".
קשה לביים או לשחק את תגובתה של דונה אדלסון, שישבה והאזינה לדברים מספסל הנאשמים: הגוף הרועד בתזזיתיות עזה, השפתיים הנעות ללא הפסק בלי קול, הראש הנע מצד לצד בשלילה.
אביו של דן, פיל מארקל, הזכיר את כל הילדים שאיבדו אבות כתוצאה ממעשיה של דונה. הוא הזכיר את נכדיו שלו, את ילדיו של צ'רלי אדלסון ואת ילדי הרוצחים השכירים ריברה וגרסיה.
"ביהדות אנחנו נוהגים לברך אחרים שיחיו עד 120. אני מאחל לדונה לחיות עד 120 לבד בתאה בכלא, כך שבכל יום בשארית חייה היא תחשוב על הנזק והכאב שגרמה לכל כך הרבה אנשים שלטענתה היא אוהבת, ובראשם שני נכדיה. כבוד השופט, אני מבקש ממך לגזור עליה את העונש המרבי בחוק. ודונה, אלייך יש לי רק שאלה אחת: כל זה היה שווה?"
Morshimony9@gmail.com