לא השאירו ברירה: כך ערוצי הספורט מדרדרים אותנו לצפייה פיראטית

יש לי מנהג מגונה, אפשר לקרוא לזה סטייה. אני נוהג לצפות בכל משחק של קבוצת הכדורגל האהודה עלי, לא משנה נגד מי ומתי. זו סטייה מוגזמת ומביכה, רבים מעקמים פרצוף כששומעים עליה, אם כי יש גם מי שיזדהו איתי. אני צופה בהפסדים הכואבים, במאבקי גביע, במפגשי אימון חסרי משמעות, במשחקים באמצע הלילה, וגם בכאלה שלא משודרים בערוצים ישראליים.

מחודש יולי ועד יולי, לאורך עונת 2024/5, צ'לסי שיחקה 70 משחקים מכל הסוגים הנ"ל. אני לא מתבייש לומר שצפיתי כמעט בכולם. אהדה לקבוצת כדורגל זאת התמכרות שקשה לתחזק. השבוע תיפתח עונה חדשה של ליגת האלופות, צ'לסי תשוב לשחק במפעל אחרי היעדרות קצרה, וזה אומר עוד משחקים שאסור לי לפספס.

אבל זה מילא, כי הבעיה האמיתית עבור אוהד ממוצע היא להבין, בכל יום מחדש, באיזה ערוץ לצפות כדי למצוא את מה שהוא מחפש. ליגת האלופות בספורט 5, ליברפול והפרמייר ליג בספורט 1, ברצלונה וריאל מדריד בלה ליגה משודרות ב־ONE, הנבחרת בכאן 11, ליגת העל מפוזרת, וגם הליגה האיטלקית. כתוצאה מכך המחיר ממש לוחץ בארנק.

חבילת ערוצי ספורט1 עולה 100 שקל לחודש. ארבעת ערוצי ספורט 5 נמכרים ב־65 שקל. ערוצי ONE מתומחרים ב־30 שקל. מי שרוצה הכל מוכרח להשקיע 200 שקל בחודש רק על חבילות הספורט, שמתווספות לדמי מנוי קבועים על הלוויין, הכבלים או שירות הסטרימינג. ועדיין, זה לא מבטיח שישדרו שם את כל מה שתרצו לראות.

לפעמים "ממקבלים" משחקים. קוראים לזה "שידור משולב" - מדלגים ממגרש למגרש ומפספסים גולים. לפעמים שגיא כהן נבחר לפרשן, ואז מוכרחים להשתיק את הסאונד או לחפש אלטרנטיבה באינטרנט.

לפעמים האלטרנטיבה כל כך טובה (נגיד, אולפן הצ'מפיונס של CBS) שעדיף להישאר איתה. ולפעמים המשחק המבוקש בכלל לא זמין בארץ, והברירה היחידה היא להפליג בספינת הפיראטים.

בשנים האחרונות דווח על עלייה בפופולריות של צריכת שידורי ספורט פיראטיים. הליגות הגדולות, כמו ה־NFL, הפרמיירליג, לה ליגה ואחרות פועלות בשיטתיות כדי לחסום אפליקציות פיראטיות ואתרים לא חוקיים, או להכניס לכלא מפעילים ומשתמשים, אבל התופעה רק מאיצה, כי הצורך הציבורי קיים, וכי חבילות הספורט מתייקרות משנה לשנה.

שוד בשידור חי

בשתי לחיצות על השלט אני מסוגל כיום לצפות מהספה בבית בכל אירוע ספורט שמשודר איפשהו בעולם. יש אפליקציות וספקי IPTV שמרכזים את כל הלינקים (הפיראטיים) בתפריט מסודר. רק תלחצו על שם הקבוצה או הליגה, ובתוך שניות תקבלו את המשחק אצלכם על המסך באיכות 4K. איזו טלוויזיה ממוסדרת מסוגלת להתחרות בזה?

ספורט, חדשות וריאליטי הם שידורי הטלוויזיה האחרונים שעדיין מחייבים צפייה בלייב. כתוצאה מכך שווי השוק העולמי של זכויות השידור בספורט חצה אשתקד לראשונה את רף 60 מיליארד הדולר. הערוצים צריכים לשלם את זה באיזושהי צורה, אז דבר ראשון מעלים את דמי המנוי.

כשיש תחרות אמיתית, מחירי הזכויות מזנקים גבוה. כשאין תחרות או כשיש הסכמות בשתיקה, הזכויות נשארות ללא שינוי במשך שנים, כפי שקורה בישראל. השוק קפוא. לכולם טוב לשמור על המצב הקיים, וספקי התוכן לא מנסים אפילו להתחרות ביניהם על שידורים. לכן כמעט לא תראו בקרוב תזוזות של ליגות גדולות מערוץ לערוץ. הכל סגור וחתום שנים קדימה.

המצב הקיים לא יימשך לנצח, כי השוק משתנה, וגם הרגלי הצפייה שלנו. שחקניות חדשות מנסות לפרוץ למגרש המשחקים. נגיד, שרתי הסטרימינג, שרואים בספורט תוספת חיונית שיכולה להשאיר אצלם צופים לאורך עונה שלמה.

אז אפל טי.וי קנתה ב־2.5 מיליארד דולר את ליגת הכדורגל האמריקנית (MLS), שבה משחק ליאו מסי. אמזון פריים משדרת NBA והוקי קרח; נטפליקס רכשה ב־5 מיליארד את הזכויות על WWE והוציאה 150 מיליון על משחקי חג המולד של ליגת הפוטבול. אפילו יוטיוב - גוף השידור שבו נמצאים הכי הרבה צופים בעולם - כבר מחזיק בזכויות שידור על ה־NFL, ה־NBA ואחרים, ומאפשר לליגות להגיע גם לקהל צעיר שלא צופה בדרך כלל בטלוויזיה הליניארית.

מודל ספוטיפיי

הספורט צריך את הטלוויזיה כדי להתקיים ולהתרחב. הליגות המקצועניות ממשיכות לגדול, וכדי לממן את פעילות המועדונים ולמשוך את השחקנים הכי טובים מוכרחים עוד כסף. יותר ממחצית מהתקציב של קבוצת כדורגל טיפוסית מתבסס על הכנסות שוטפות משידורי טלוויזיה. הפרמיירליג, למשל, מרוויחה 47% מההכנסותיה מחו"ל, וזה בעצם אומר שהיא כבר לא ליגה אנגלית אלא מוצר גלובלי.

אין מחלוקת על כך שהטלוויזיה עוברת לאינטרנט, ושם האפשרויות תהיינה בלתי מוגבלות. במהלך צפייה נוכל לדלג בין סטטיסטיקות, זוויות צילום או שפת שידור. נוכל ללחוץ על שחקן ולקנות את החולצה שלו, וכמובן נוכל לעבור ממשחק למשחק בלי לבדוק באיזה ערוץ הוא משודר. כיום זה עדיין לא מצדיק את עצמו כלכלית, אבל אנחנו בוודאות בדרך לשם.

שלוש חברות ענק אמריקניות - דיסני (שמחזיקה ב־ESPN), וורנר ברדרס ופוקס - תכננו השנה להשיק שירות סטרימינג ייעודי לספורט, שיאחד בפלטפורמה אחת את כל זכויות השידור שלהן. זאת אומרת, גישה מלאה לפוטבול, לבייסבול, להוקי, לכדורסל ועוד, תמורת 43 דולר בחודש. המיזם קיבל את הכינוי "הנטפליקס של הספורט", אבל תביעה שהוגשה לבית המשפט על פגיעה בתחרות גרמה להן לגנוז את המיזם המשותף לפני השקתו. רוצים שינוי? תתאפקו.

התהליך האיטי שעובר על שידורי הספורט מזכיר את המהפך שחוותה תעשיית המוזיקה. פעם נאלצנו לקנות מאות אלבומים כדי להאזין לכל השירים האהובים עלינו, וזה היה יקר בטירוף. כדי להתגבר על כך המציאו את נאפסטר, אימיול וקאזה, שבאמצעותם קיבלנו גישה ישירה לכל שיר שרצינו - גם אם זה לא היה חוקי. בהמשך, הפיראטיות הולידה את יוטיוב ואת ספוטיפיי, שמרכזים כיום את כל המוזיקה במקום אחד. המהפכה הזאת חייבת לקרות גם בספורט.

מיעוט נרדף

כמות האנשים שמתעניינת בספורט מקצועני היא בערך שליש מהציבור, והרייטינג בהתאם. בישראל הוא נמוך מאוד, ורק באירועים גדולים מצליח למצות את רוב הפוטנציאל שלו. לדוגמה, גמר המונדיאל - בוודאות אירוע הספורט הגדול בעולם - הביא כאן בשנת 2022 35.5% צפייה. מנגד, משחקי־על בליגה הישראלית כמעט לא מגיעים לרייטינג דו־ספרתי.

בין ערוצים

נקודות מהספסל

בלתי אפשרי להמר מי ינצח השנה ב"האח הגדול", שבשעה טובה תסיים במוצ"ש את עונתה הארוכה. 117 ימים, שהם ארבעה חודשים של ריבים חסרי תועלת, ואין אף פייבוריט. הימור אחד, לא מופרך למדי, הוא שהשנה זו השנה שבה תתנפץ תקרת הזכוכית, ולראשונה ייקח את הקופה מתמודד שהצטרף באמצע העונה, ונכנס בכניסת הדיירים השנייה.

יש בכך היגיון. שבוע אחר שבוע הצופים חתכו מהתוכנית דמויות ראשיות, מחוללי כאוס וריבים, צעקנים ושקרנים, בריונים ומניפולטורים. רוב מי שהשפיל, לכלך והסריח - התגלגל החוצה. לשישייה האחרונה השתחלו שלושה דיירים "חדשים", שהראו ל"ותיקים" כי אפשר גם אחרת. 15 עונות - ומעולם לא קרה כדבר הזה.

במבט רחב על העונה שמסתיימת קל לאבחן כי כל מי שנמצא שם פשוט בלתי נסבל. דמויות שאהבנו הפכו שנואות, והזמן העצים את המיאוס מהאיסקובים והתרצות. כמה אפשר לריב על כלום, לפלרטט בניוטרל ולזייף דרמות? גמרנו את העונה עם מוח מים.

להתמכר/לוותר

העיתון (yesVOD)

כיף להתרפק על העבר. פעם ידעו לעשות טלוויזיה, פעם ידעו לעשות עיתונות - יגידו מי שאומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו. "המשרד" היתה מהסדרות הכי בולטות בתור הזהב של הטלוויזיה, ועכשיו היא זכתה לסדרת ספין־אוף על מערכת של עיתון מקומי. לאורך עשרה פרקים "העיתון" מצליחה לעשות את מה שעשתה "המשרד", וזה טלוויזיה טובה. רומנטיקה זולה, הומור משונן, דמויות שמתאהבים בהן ברגע, ואמירה חזקה על החברה ועל עיתונות. כתבו עליה בעיתון, אז לא תצפו?

אמיא (נטפליקס)

לכאורה זה נראה מבטיח. "אמיא" היא סדרה מושקעת, יש לה וייב בינלאומי ואת מיכאל אלוני מדבר ספרדית, והשבוע היא פרצה לצמרת הסדרות הנצפות בנטפליקס הישראלי. עלילתה משחזרת בעצלנות את סדרת הפיגועים שבוצעו בבואנוס איירס ב־1994 נגד מטרות יהודיות. אבל "אמיא", ששודרה קודם ברשת 13, היא דרמת אקשן שקופה ומשעממת, עד שנדמה כי הפלטפורמה הנטפליקסית מתאימה לה בול. עוד תוכן בינוני ובומבסטי.