בליל 6 באוקטובר, שעות בודדות לפני שנחטפו באכזריות לעזה, בילו סשה טרופנוב ובת זוגו ספיר כהן עם חברים בקיבוץ ניר עוז. הם שיחקו ג'נגה עם ארבל יהוד ושני גורן, גם הן שורדות שבי - יחד עם אריאל קוניו, בן זוגה של ארבל הנמצא עדיין בשבי חמאס.
אף אחד לא שיער כי מאחורי פרצי הצחוק הרמים של סשה וספיר מסתתרות זוגיות מקרטעת ומחשבות על פרידה. תקופת השבי שפיצלה בין בני הזוג גרמה לקשר בין השניים להתעצם. האהבה פרחה, ולפני חודשיים הם התארסו.
"לא היתה לספיר סיבה להמתין לי", אומר סשה בראיון זוגי ראשון מאז חזר לישראל בפברואר השנה, אחרי 498 ימים בשבי. "היינו על סף פרידה, ולא הבנתי איך היא מחזיקה איתי כל כך הרבה זמן".
ספיר מחייכת ומשחקת בטבעת האירוסים הבוהקת שעל אצבעה. "בסיבוב הראשון הרגשתי שאני לא מכירה את סשה, הוא היה חסום רגשית ולא שיתף", היא מתארת.
כעת מגוללים השניים לראשונה את שבריריות הקשר שהיה ביניהם, את השינוי המחשבתי שעברו בשבי, ואת הדרך הרומנטית שבה נעשתה הצעת הנישואים.
"הדבר היחיד שמעיב על שמחת החתונה הוא העובדה שהיום אנחנו מציינים 700 ימים למלחמה, ועדיין יש חטופים בעזה", אומר סשה, "אני מתגעגע לחבר הילדות שלי אריאל קוניו, לאחיו דוד ולחבר שהכרתי בשבי, רום ברסלבסקי".
איך הרגשת כשצפית בתיעוד הקשה של רום, שבו הוא נראה כחוש ומתחנן בבכי על חייו?
"זה היה זעזוע. ראיתי בעיניים שלו את הייאוש, את התסכול, את הכאב, את חוסר האמון והתחושה שאין לו טעם להישאר בחיים. לא פחות קשה לי העובדה שעדיין לא התקבל אות חיים מאריאל. גדלנו ביחד בניר עוז ואהבנו לשחק בפלייסטיישן. קשה לעכל שאדם שהיה חלק כל כך אינטגרלי בחיים שלי, לא נמצא לידי כבר כמעט שנתיים. הוא נותן לי מוטיבציה להשתתף בפעילות להחזרת החטופים. אעשה כל מה שאני יכול כדי להחזיר אותם".
ספיר נזכרת כיצד פגשה במנהרות עזה את דוד קוניו, שממנו התקבל לאחרונה אות חיים. "לפני השחרור שלי ביום ה־55, דוד ביקש שאעביר מכתב לאשתו", היא מספרת לראשונה. "דוד פירט שם את הסבל במנהרות כדי שהיא תדע מה עובר עליו. אמרתי לו שיכתוב מכתב חדש שיחזק אותה ויספר שהוא בסדר, גם אם זו לא המציאות.
סשה: "הדבר היחיד שמעיב על שמחת החתונה הוא העובדה שהיום אנחנו מציינים 700 ימים למלחמה, ועדיין יש חטופים בעזה. אני מתגעגע לחבר הילדות שלי אריאל קוניו, לאחיו דוד ולחבר שהכרתי בשבי, רום ברסלבסקי"
"מהיום הראשון שהיתי גם עם איתן הורן, שאחיו יאיר שוחרר יחד עם סשה. במשך ימים שלמים הוא שכב על המזרן הדק בעיניים עצומות, ושאלתי למה הוא לא פוקח אותן. איתן ענה 'אני לא מסוגל להביט במציאות החדשה שלי'. אחרי 700 ימים אין לי מילים. אלו סבל וכאב שאי אפשר לתאר".
מזכרות מהשבי
ספיר (31) וסשה (30) מתגוררים היום בכפר המכביה, לצד שורדי שבי נוספים. הם נמצאים בחדרים נפרדים, אולם רוב היום הם שוהים בחדרו של סשה. החלל עמוס לעייפה. על הרצפה מסודרות זוגות נעליים בשלושה טורים ולצידן ערימת ארגזים. ניירת של בית חולים מכסה את שולחן הסלון ומסתירה תחתיה קופסאות של עוגיות ושוקולד. על המזנון מונחות תמונות של הרבי מלובביץ' לצד ספר תהילים, נרתיק תפילין וכיפה מעוטרת.
לבני הזוג אין רגע דל. אף שסשה עבר לפני שבועיים ניתוח מורכב ברגלו והוא מתנייד כעת על כיסא גלגלים, הם תרים במרץ אחר דירה לעצמם וגם ללנה, אמו של סשה, שורדת שבי אף היא. במקביל, הם מחפשים אתרים לחתונה, ומדי פעם נעתרים למפגשים ולהרצאות בארץ ובחו"ל. הדינמיקה ביניהם משעשעת, פתוחה ולעיתים עוקצנית. רגע אחד הם מתחבקים באהבה, אחר כך סונטים זה בזה ומתבלים את דבריהם בהומור שחור שקשור לעזה. ההתייחסות שלהם לשבי חריגה ואינה קורבנית.
הם מישירים אליה מבט, והם משורדי השבי הבודדים ששומרים על הבגדים שהלבישו אותם בהם המחבלים - היא את עליונית הטרנינג השחורה והחולצה הוורודה, והוא את מכנסי הטרנינג השחורים והסווטשירט האדום, שאותם לבש בהצגה המבחילה שערך חמאס ביום שחרורו. סשה שמר גם מחרוזת תפילה עם אבני טורקיז, מסבחה, שקיבל מאחד המחבלים כשהוחזק ברפיח.
"אולי אם פעם יקימו מוזיאון של 7 באוקטובר, אוכל להעביר להם את הבגדים", אומר סשה ספק בחיוך ספק ברצינות, "יש לי מאז מספיק מזכרות על הגוף, ואנחנו לא מחזיקים את החפצים כמזכרת. בדרך הזו אני זוכר את ההתפתחות שלי בשבי, את הדברים שהצלחתי לעבור, את העובדה שנשארתי בחיים כנגד כל הסיכויים. לפעמים, כשאני מתרגז או מתאכזב ממשהו פעוט, אני מביט בשרשרת ומזכיר לעצמי לשמור על אותו החוסן שהיה לי בעזה".
השניים הכירו באפליקציית היכרויות כשנה לפני שנחטפו. סשה, שגדל בניר עוז, בדיוק סיים לימודים באוניברסיטת באר שבע ולאחר מכן עבד כמהנדס חשמל בחברת אמזון. ספיר עבדה כמהנדסת תוכנה והתגוררה בקריית אתא. הם נפגשו במתחם שרונה בתל אביב, וכל אחד מהם היה בטוח שהשני לא בעניין. אף שלאורך הזוגיות לא היו שלמים עם הקשר, באוגוסט 2023 עברו להתגורר יחד בדירה שכורה ברמת גן.
"לא הייתי בעד המגורים", אומר סשה בכנות. "בעיניי זה היה צעד לא חכם. לא הייתי בנוי לזוגיות בשלב הזה, רציתי להיות חופשי אחרי ארבע שנות לימודים, אבל נשארתי כי ידעתי שמצאתי מישהי איכותית שמתאימה לי".
ספיר: "אני דחפתי שנעבור לגור יחד כדי שנדע לאיזה כיוון אנחנו הולכים, משום שנושא הפרידה ריחף באוויר. גם אני ראיתי בסשה תכונות איכותיות, אבל זה פשוט לא עבד בינינו למרות שהיה קשה לנו לשחרר. לא האשמתי אותו, כי מעולם לא דיברנו כמו שצריך, ולא אמרתי את האמת שלי במאה אחוז. אמנם התגמשתי, אבל במקביל איבדתי את עצמי".
סשה: "מאוד הערכתי את ההשקעה שלה. אם היא לא היתה משקיעה, זה היה נגמר הרבה לפני כן. אם ספיר היתה מעלה את נושא הפרידה מיוזמתה, כנראה הייתי אומר 'בסדר'".
ביום חמישי, יומיים לפני הטבח בעוטף, הסתובב סשה במועקה כבדה. "אני לא מאמין בתחושות מקדימות, אבל ממש לא רציתי לנסוע להורים לשישי-שבת. אמרתי לספיר שאולי נוותר, אבל היא התעקשה שהבטחנו ושאמא שלי תתאכזב".
ספיר: "האופציה השנייה היתה להישאר יחד בדירה, וזה אומר שצריך להתמודד עם מה שקורה בינינו. כשיצאנו, נזכרתי שלא לקחתי את בגד הים וחזרתי כדי להביא אותו. סשה חשש שנפסיד את האוטובוס האחרון לקיבוץ".
סשה: "לא היה אכפת לי שלא נספיק".
ספיר: "בתחנה המרכזית בתל אביב היה לנו ויכוח ואמרתי לעצמי שאני חייבת להרים ידיים כי זה לא יעבוד. לא הצלחתי לחדור ללב שלו. הסתכלתי מהחלון החוצה והיו לי דמעות בעיניים".
סשה: "ידעתי שאת עצובה".
בני הזוג התאכסנו בניר עוז בדירת אירוח הסמוכה לבית הוריו של סשה, לנה וויטלי, שנרצח ב־7 באוקטובר. "בבוקר התחילה המתקפה וספיר התעוררה ראשונה", משחזר סשה. "לי לקח זמן כי אני רגיל לצבע אדום. כשהירי לא נגמר, הצעתי שניכנס מתחת למיטה כי לא היה בחדר ממ"ד. חבר שלח לי הודעה על מחבלים בבארי וחשבתי שמדובר בחדירה של שלושה או ארבעה, ושעוד רגע הצבא מגיע.
ספיר: "הייתי בשבי גם עם איתן הורן. במשך ימים הוא שכב על המזרן הדק בעיניים עצומות, ושאלתי למה הוא לא פוקח אותן. איתן ענה 'אני לא מסוגל להביט במציאות החדשה שלי'. אחרי 700 ימים אין לי מילים. אלו סבל וכאב שאי אפשר לתאר"
"התקשרו אלי מיחידת המילואים, ביקשו שאגיע ביום ראשון, ולאחר שסגרתי את השיחה שמעתי יריות בקיבוץ. לא הייתי מאוד לחוץ כי הנחתי שכיתת הכוננות נלחמת בהם. פתאום שמענו צעקות בערבית. המחבלים ניסו לפרוץ את הדלת".
ספיר: "הזעתי, רעדתי, התפללתי. לא ידעתי מה לעשות".
סשה: "ברגע הזה כבר הייתי בלחץ ובאופן מפתיע המחבלים לא נכנסו, למרות שהדלת עשויה מאלומיניום ומזכוכית. הייתי בטוח שניצלנו, אבל אחרי שתי דקות הגיעו עוד מחבלים וירו במנעול. אחד מהם נכנס ועקבתי בחרדה אחרי הצעדים שלו, כשהוא סרק את השירותים והפך מיטת יחיד שהיתה ליד הכניסה. אחר כך הפך את המיטה שלנו והתרוממתי עם ידיים למעלה. באותו רגע נכנסו לפחות עשרה מחבלים. ספיר היתה בכותונת וחששתי שיפגעו בה, אז ביקשתי שיביאו לה משהו ללבוש.
"הם סימנו לי לרדת על הברכיים והתעקשתי שיביאו בגדים לספיר. בתגובה אחד מהם נתן לי אגרוף ופתח לי את הגבה. הבנתי שאנחנו חייבים לקום והתחננתי שיעזבו את ספיר וייקחו רק אותי. הם הובילו אותנו לדלת ופתאום הרגשתי כאב חד בכתף.
הסתובבתי בהפתעה לאחור, והיה שם אזרח עזתי שדקר אותי בסכין. ספיר סיפרה שכאשר הוציאו אותה, היא ראתה אותי בחוץ על הברכיים עם ידיים למעלה, אבל אני לא זוכר את הסיטואציה. אני כן זוכר שנהר של מחבלים מושך אותה ימינה ומאוד נלחצתי".
ספיר: "שמעתי אותך אומר 'לא, לא' והיה לך מבט של כאב בעיניים. לקחו אותי לסיבוב בקיבוץ על האופנוע, וכשחזרנו ראיתי אותך בורח".
סשה: "שני מחבלים לקחו אותי לאופנוע והגיעה עוד קבוצה שהתווכחה איתם. ניצלתי את ההזדמנות כדי לדחוף את השניים ולברוח, כדי שירדפו אחריי ויעזבו את ספיר. הם ירו עלי, ובדרך מחבל אחר זרק עלי מזוודה. מחבל נוסף שרף עץ ואחרים הרסו מרפסת. אחרי 100 מטר בערך הקיפה אותי קבוצת מחבלים נוספת ושוב הרמתי ידיים. אלו שרדפו אחריי היו כנראה מתוסכלים מהבריחה, ואחד מהם ירה צרור לכיוון הרגליים שלי.
"כדור אחד פגע ברגל ימין ויצא החוצה, כדור אחר פגע ברגל שמאל וריסק את העצמות. מעולם לא הרגשתי כזה כאב. הרגל לא יכלה לשאת אותי וקרסתי לקרקע. אחד המחבלים פתח לי את הראש בקת הרובה ולא יכולתי לקום. הם הרימו אותי, שמו אותי על אופנוע והניחו על הראש שלי שק רשת שחור.
"כל הדרך לעזה שאלתי מה קורה עם ספיר ואחד המחבלים כינה אותי 'ג'וני' ואמר שיהיה בסדר. כשהגענו לגבול, האזרחים העזתים פירקו אותי במכות. הייתי בטוח שבעוד רגע אמות. המחבלים גררו אותי לרכב ואחד מהם התיישב על הרגל שלי. צעקתי מכאבים אבל זה לא הזיז לו. מחבל אחר פשוט התיישב לי על הראש".
ואז החיילים התקרבו
לפני כשבועיים עבר סשה ניתוח ברגלו, ומאז אינו יכול לדרוך עליה. "העצם לא התאחתה בעזה כמו שצריך, כך שרגל שמאל הפכה לקצרה יותר. בניתוח הכניסו בורג מיוחד ובעזרת מכשיר חיצוני אני מותח את העצם", הוא מסביר תוך חיפוש תנוחה נוחה. הרגל שלו נפוחה וחבושה, ומדי פעם הוא מיישר אותה כשפניו מתעוותות מכאב.
בעוד סשה נחטף על ידי הג'יהאד האסלאמי, ספיר נחטפה על ידי חמאס. היא הובאה לדירת מסתור בחאן יונס ואיתה היו גם סהר קלדרון (18) ואיתן הורן (37). כשהפגזות צה"ל התקרבו אליהם, היא הועברה למנהרה. במהלך 55 הימים בעזה נעה ספיר בין דירות למנהרות, ושם שהתה בין היתר עם שורדי השבי אור יעקב (17) ועופר קלדרון (55). ימים ספורים לפני שחרורה הגיע למנהרה מנהיג חמאס יחיא סינוואר, ששוחח עימה דקות ספורות.
סשה: "הייתי מאוד מסריח כי לא התקלחתי 40 יום, וידעתי שאני חייב להסתכל על דברים בצורה חיובית כדי לשרוד. חשבתי לעצמי 'הנה, אני יכול לזוז קצת בכלוב, כי לא רואים אותי', ואפילו הלכתי הלוך ושוב במקום הקטן הזה"
"מייד אחרי החטיפה לקחו אותי לדירה בחאן יונס, ומישהו עשה לי קיבוע לרגל ממקלות. הכאב היה עצום ותקעו לי בד בפה כדי שלא אצעק", סשה מספר. "תחקרו אותי קצת ואחר כך העבירו אותי לבית אחר, ושם הורידו לי את הקיבוע וליפפו את הרגל שלי בבד אלסטי עם חתיכה של גדר. המחבלים איימו שלא אדבר ושלא אעשה רעש. הייתי לבד לגמרי, פצוע מאוד, חשתי שהחיים נגמרו.
"למחרת הם צילמו אותי לסרטון וככה ידעתי שהם מהג'יהאד האסלאמי ולא מחמאס. הם לא שידרו את הסרטון כי הייתי מפוצץ ממכות. היה לי דם קרוש על הראש והעין שלי היתה נפוחה וכחולה. אחרי כמה ימים הושיבו אותי מול טלוויזיה והייתי בהלם ממספר הנרצחים והחטופים. חשבתי שהמלחמה תסתיים מהר כי מה הסיכוי שישאירו 251 אזרחים בתוך עזה? האמנתי אז שגם שני ההורים שלי וסבתי חטופים".
איך העברת את הזמן?
"שתקתי כל היום. אחרי שבוע לקחו אותי לבית חולים ושמו לי גבס על הרגל. הג'יהאד כנראה לא רצו שחמאס יידעו שאני אצלם, אז החביאו אותי שם במחסן. השכיבו אותי על אלונקה צרה ונפלתי ממנה והגבס נשבר. למחרת הוציאו אותי מבית החולים על כיסא גלגלים כשאני מחופש לאישה ולבוש בבורקה".
במשך חודשים ארוכים הועבר סשה בין עשרות דירות בעקבות הפגזות של צה"ל, ולאחר שהטנקים התקרבו אליהם. הם התקרבו כל כך, עד ששמע את הלוחמים מדברים בעברית. במקום לשמוח חשש לחייו. "היה ברור שיש גבול עד כמה השובים מוכנים לשמור עלי", הוא אומר, "יצר ההישרדות גרם לי להיות כנוע וצייתן, ועשיתי הכל כדי שיסמכו עלי. המחבלים אמרו לא להציץ מחלון השירותים, אז זה מה שעשיתי".
ספיר: "אני זוכרת שסיפרת לי על רגע נוגע ללב שבו הבחנת בעץ בחוץ. חשבת על זה שהוא היה בשמש, ברוח ובגשם, והגעת למצב שקינאת בחיות של העץ".
סשה: "לא ציפיתי שבשבי יהיו לי אוכל והיגיינה. הכל היה מגעיל ומסריח. שעות הייתי תקוע בין ארבעה קירות. המחבלים נכנסו מדי פעם, תמיד עם רעלות או מסכות קורונה כדי שלא אזהה אותם, שמו אוכל והלכו. לא תמיד הם דיברו איתי, ולא ידעתי מה עדיף - להישאר בבדידות טוטאלית או לפתוח בשיחה עם מחבל כדי לייצר קשרים שיועילו לי בהמשך".
ידעת מה התאריך?
"ספרתי את הימים, ובכל פעם היה שלב שבו הרמתי ידיים, כמו ביום ה־100. לא האמנתי שאני נמצא שם כל כך הרבה זמן. ביום הזה פיזרו בחאן יונס פלאיירים עם תמונות של חטופים, עם מספר טלפון. ראיתי את התמונה שלי אבל לא את של אבא שלי. החוטפים אמרו לי שהוא חי ונאחזתי בזה. חשבתי שכנראה אין את התמונות של כולם".
כלוב מעץ
בפברואר 2024, כשכוחות צה"ל פשטו על חאן יונס, הועבר סשה לרפיח. הוא שהה בדירה שבה נבנה עבורו כלוב מעץ בגודל של כמטר על כשני מטרים. כדי שלא ייאלצו להסתיר את זהותם, עטפו המחבלים את קירות הכלוב בשטיח אטום. "הייתי מאוד מסריח כי לא התקלחתי 40 יום, וידעתי שאני חייב להסתכל על דברים בצורה חיובית כדי לשרוד. הנה, אני יכול לזוז קצת בכלוב, כי לא רואים אותי, ואפילו הלכתי הלוך ושוב במקום הקטן הזה".
סשה לא ידע כי בחדר אחר בבית החביאו המחבלים גם את רום ברסלבסקי (21), שעבד כמאבטח בנובה. רום פעל בגבורה ופינה פצועים, עד שנחטף גם הוא על ידי הג'יהאד האסלאמי.
"הוא הגיע עם כמה תאילנדים חודש אחריי. ידעתי שיש חטוף ישראלי נוסף רק כשהמחבלים הראו לי פתק בעברית עם השם שלו. בתחילת מאי 2024 העבירו את שנינו לבית אחר ברפיח ושמו אותנו באותו חדר, לבד. הורו לנו לא לדבר, אבל למחרת אזרנו אומץ ושוחחנו קצת. היה מרענן לדבר שוב בעברית אחרי יותר מחצי שנה".
על מה דיברתם?
"רום סיפר על החטיפה שלו ועל אחד האזרחים העזתים שהגיעו לנובה, שהיה מצויד בחרמש. הוא תיאר אותו כמו מלאך המוות. שוחחנו על הילדות שלו ועד כמה הוא דואג לאחיו הקטן, זיו. אחרי שלושה ימים פיצלו בינינו והסיעו אותנו בתא מטען של רכב ליעדים שונים".
ביוני 2024, לאחר מבצע ארנון שבו חולצו נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו - הועבר סשה למנהרה ובה נשאר עד ליום שחרורו. מתחת לקרקע, כמעט בלי אוויר, הוא ציין את היום ה־365 בשבי, שהיה אחד הקשים עבורו. סשה לא האמין שהוא נמצא שם כבר שנה, ושעסקת חטופים אינה על הפרק.
סשה: "היו לי מחשבות על התאבדות, אבל לא היו לי אמצעים. לפעמים דפקתי את הראש בקיר או הרבצתי לעצמי רק כדי שייצא ממני רגש כלשהו. איבדתי תקווה. היו רגעים שבהם התפללתי לא לחיות, אלא למות בשקט ובלי כאבים"
"בספטמבר שמעתי מהשובים שישראל יצאה למערכה בלבנון ואמרתי לעצמי שאם פותחים חזית חדשה, הלך עלינו. באוקטובר חיסלו את סינוואר והייתי מבודד ובייאוש גדול. היו רגעים שהעדפתי למות כי אין אופציות אחרות. היו לי מחשבות על התאבדות, אבל לא היו לי אמצעים. לפעמים דפקתי את הראש בקיר או הרבצתי לעצמי רק כדי שייצא ממני רגש כלשהו. איבדתי תקווה. היו רגעים שבהם התפללתי לא לחיות, אלא למות בשקט ובלי כאבים".
במה נאחזת ברגעים הקשים?
"נאחזתי באמונה. השתדלתי לחיות עבור אמא שלי. התפללתי המון וחיפשתי ניסים קטנים שהתבהרו בהמשך. למשל, הירי ברגל. בגללו הוציאו אותי מהבית הראשון למקום שבו דיברו אנגלית, ושם למדתי גם ערבית. עברתי בראשי על הרגעים שבהם הייתי ממש קרוב למוות, אבל נשארתי בחיים. חיפשתי יתרונות בתוך החושך והפנמתי שיש דברים שנסתרים מהעין.
"בחנתי את החיים שלי, שבהם פעלתי לעשייה אישית וחומרית. ניסיתי להבין מה מחזיק אותי כאן. יכולתי למות בעזה מיליון פעם וזה לא קרה, והבנתי שכל עוד אני בחיים, יש לי אפשרות לעשות משהו משמעותי".
"הקרע בעם מדאיג"
סשה, שנחשב לחטוף הומניטרי, שוחרר בעסקת החטופים השנייה, בפברואר 2025, כשלצידו יאיר הורן ושגיא דקל חן - שניהם תושבי ניר עוז. בצילומי השחרור הוא נראה עולה על הבמה, לוקח את המיקרופון ולא חושש לומר בעברית שצריך לשחרר את כל החטופים.
נלחצת באותו רגע?
"הייתי מנותק מהסיטואציה כי מבחינתי המוות והחיים היו אותו הדבר. לא היה אכפת לי מכל העזתים שמסתכלים עלי וצועקים".
איך הרגשת כשהג'יהאד פרסם סרטון שלך יום לפני השחרור, שבו נראית פוסע ליד חוף הים?
"הייתי אדיש. קשה להסביר, אבל אחרי כמעט 500 יום לא האמנתי שאשתחרר וגם לא היה לי אכפת. זה מנגנון הישרדותי כדי לא להתאכזב. לא ציפיתי לכלום ולא קיוויתי לכלום. חוץ מאמא שלי, התפללתי גם עבור ספיר. קיוויתי שהיא תמצא בן זוג חדש ותמשיך בחיים שלה. כמו שאת רואה", הוא מחייך, "התפילות ביחס אליה לא עזרו.
ספיר: "סשה תכנן להציע לי בקריביים, אז הוא קבע שם מפגשים בפני יהודים. אחרי ההרצאות היה לנו שקט. ב־8 ביולי הוא אמר שיש לנו הפלגה בערב, ואז חשדתי שהוא עומד להציע לי. לפני שעלינו לספינה הסתכלתי על הכיסים שלו וראיתי את קופסת הטבעת בולטת"
"בשבי לא ידעתי שהיא ואמא שלי נלחמות עלי. כשכבר נתנו לי לראות קצת טלוויזיה, הראו את ההפגנות בדרך בגין ולא בכיכר החטופים. לא ראיתי תמונות שלי וחשבתי שאמא שלי במצב קשה כי יש לה בן ובעל חטופים בעזה. אם הייתי יודע שאבא שלי נרצח ב־7 באוקטובר, היה לי יותר קשה. כל הזמן חשבתי שאם אני מת, לפחות הוא יישאר לאמא".
אתם זוכרים את המפגש שלכם בארץ?
ספיר: "התלבטתי אם להגיע למחנה רעים או להמתין לסשה בבית החולים. ידעתי שהוא לא מצפה לראות אותי. חצי שנה אחרי שנחטף פורסמו שני סרטונים של הג'יהאד, ובאחרון הוא לא הזכיר אותי. זה היה מעין אור ירוק ל'אל תחכי, אני לא רוצה לעכב אותך'. לא רציתי שהוא יחטוף שוק כשיראה אותי ברעים או שירגיש מחויבות כלפיי.
"לנה (אמא של סשה, טא"י) התעקשה שאגיע, וראיתי בכך הזדמנות לחוות את הדבר הכי מרגש שיש - לראות את סשה חוזר הביתה ומתאחד עם משפחתו. למחרת ראיתי אותו בטלוויזיה בזמן שנפגש עם נציגה של צה"ל, והוא שם את הידיים על העיניים. אמרתי לעצמי בהומור שבטח הוא חושב 'אוי לא, שוב אני חוזר לבת הזוג שלי'. סשה, יכול להיות שאז בישרו לך שאבא שלך לא בחיים?"
סשה: "זה קרה כשיצאתי מהרכב של הצלב האדום. ניגשה אלי עובדת סוציאלית ואמרה שספיר, אמא וסבתא מחכות לי. לא הייתי צריך יותר כדי להבין שאבא שלי מת. היה לי קשה ובכיתי קצת".
הופתעת מכך שספיר המתינה לך?
"בהתחלה לא התייחסתי לזה כי הייתי מרוכז בעובדה שאבא שלי לא בחיים, אבל אחר כך הופתעתי שהיא לא המשיכה הלאה".
מה הדבר הראשון שאמרת לאמך ולספיר?
"לאמא שלי אמרתי 'מה אמא, את שמנה'", הוא פורץ בצחוק. "זה לא מתוך כוונה להעליב, פשוט חשבתי שהיא יצאה מהשבי מין שלד שנמצא בדיכאון ושמחתי לראות שהיא נראית בסדר. בערב ביקשתי להיות רק עם ספיר. לא ישנו כל הלילה ודיברנו המון. הרגשתי שהכל זורם בינינו, שהתאהבנו מחדש. אחרי מה שעברנו הרגשנו מחוברים יותר אחד לשנייה. לא פחדתי יותר לשאול שאלות ולקבל תשובות. הכל הפך מאוד כן בין שנינו".
מוזר להתאהב מחדש "בזכות" טראומת השבי.
סשה: "יצאתי מעזה עם תובנות אחרות על החיים. הבנתי כמה זוגיות ומשפחה חשובות, והייתי מוכן לקראתן. בבית החולים ספיר ואני הכרנו מחדש, למדנו על השינויים שחלו בנו ואיך אנחנו רואים היום את העולם. יש לנו שאיפה משותפת להיות מעורבים במה שקורה סביבנו, לעשות טוב לעם שלנו ולהיות חלק מתהליך של צמיחה. לא בחרנו את 7 באוקטובר ולא רצינו להיחטף, אבל אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו מתפתחים ממה שעברנו וכיצד נסייע לבנות את החברה הישראלית כדי שלא תהיה מפולגת כל כך.
"הקרע בעם מדאיג אותי. זו הסיבה שזמן קצר אחרי שחזרתי מעזה, ספיר ואני טסנו להסברה בחו"ל. מבחינתנו זו שליחות. לא נצליח לשנות את הרצון של חמאס להשמיד אותנו, אבל נוכל למנוע את התמיכה בהם. לא ברור לי איך אף אחד ממשרד ההסברה לא פנה אלינו וביקש שנעבוד איתו. רק מטה משפחות החטופים פנה".
במסגרת הפעילות הזו ביקשו השניים לפגוש בשבוע שעבר את "הנסיך הירוק", מסעב חסן יוסף, בנו של אחד ממייסדי חמאס. מסעב הפנה עורף לעקרונות השנאה שבהם התחנך, הפך למקור של שב"כ והיום הוא פעיל הסברה אמריקני. בימים אלו הוא נמצא בישראל מטעם המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA). המפגש שלו עם שני שורדי השבי ריגש אותו. הוא ישב מולם, הביט בעיניהם ולעיתים נשמע רדיקלי יותר משניהם.
כשלצידו נשיא המרכז, ד"ר דן דייקר, כינה מסעב את הג'יהאד האסלאמי "סניף של איראן", ואמר שאינו רוצה לראות יותר את עזה קיימת. "הכפרים בגדה המערבית מתפקדים כסרטן בתוך ארץ ישראל", הצהיר, "הפתרון המושלם הוא מדינה יהודית, ויגיעו אליה ערבים שחיים בשלום. הדעות שלי יותר קיצוניות מאלה של הג'יהאד האסלאמי, אבל מהסיבות הנכונות".
סשה: "איך הצלחת לראות את הדברים אחרת ואיך נוכל לגרום גם לאנשים אחרים לוותר על השנאה?"
מסעב: "ישבתי 16 חודשים בכלא מגידו עם מחבלים וזה היה גיהינום. שם התחלתי להטיל ספק בגישת חמאס. היינו בחלל קטן וראיתי אנשים שעוברים עינויים. שמעתי אותם צורחים וחלקם היו חברים שלי. המענים האלה הפכו לזרוע הצבאית של חמאס, כמו איברהים חאמד, עבדאללה ברגותי, אסמעיל הנייה וסאלח אל־עארורי.
"כשהשתחררתי מהכלא, עבדתי עם שב"כ ורדפנו אחרי האנשים האלה. אף פעם לא הסכמתי שיהרגו אותם, אלא שיעצרו אותם, כי אני לא אלוהים ולא רציתי לחתום על מותם. זו היתה העמדה המוסרית שלי אז. היום אני רואה את הדברים אחרת. למה אתם חושבים שנחטפתם? הם רוצים לשחרר את חאמד, ברגותי ועוד עשרות. היום אני מטיל ספק במוסריות ההיא שהיתה לי. היום אני רוצה שהם ימותו".
ההצעה
בימים האחרונים החליטו סשה וספיר איך הם רוצים שתיראה החתונה שלהם ב־2026. את החופה הם יקיימו במקום בעל משמעות ערכית והיסטורית, שטרם נבחר סופית, ובו יהיו נאומים והתייחסות נרחבת לחטופים. על דבר אחד אין עוררין, והוא השיר "ממעמקים" של עידן רייכל שילווה אותם לחופה.
איך עלתה ההחלטה להתחתן חמישה חודשים לאחר שחזרת מהשבי?
סשה: "עכשיו אנחנו מכירים טוב יותר ולעומק, ונוכחנו לדעת שזה מתאים. יש לספיר תכונות ייחודיות שאני מאוד אוהב, ואני מחכה שנבנה משפחה עם כמה שיותר ילדים. הם החותם שלנו בעולם, וחשוב לי לחנך אותם לערכים טובים. לפני השבי לא חשבתי עד כמה המשפחה היא גרעין שאין לו תחליף, ועד כמה הזמן שלנו כאן הוא קצר. אני לא חי באשליה שהכל ורוד, ואני מוכן גם לאתגרים. ברור לי היום שאני רוצה שהיא תהיה קרובה אלי כל החיים".
ספיר, הופתעת?
"זה עלה בשיחות בינינו. סשה תכנן להציע לי בקריביים, אז הוא קבע שם מפגשים בפני יהודים. אחרי ההרצאות היה לנו שקט וצללנו בים ושחינו ליד דגים. ב־8 ביולי הוא אמר שיש לנו הפלגה בערב, ואז חשדתי שהוא עומד להציע לי".
סשה מחייך: "אמרתי לך שנעשה תמונה יפה לאינסטגרם".
"לפני שעלינו לספינה הסתכלתי על הכיסים שלו", היא פורצת בצחוק, "וראיתי את קופסת הטבעת בולטת. סשה היה לחוץ, הסתכל כל הזמן על השעון ואמר שהוא מחכה לשקיעה. אמרתי לו 'איזה רומנטיקן נהיית פתאום'. הוא ביקש שנעשה תמונה כמו בטיטאניק, נתן את הטלפון למשיט כדי שיצלם וכרע ברך. מייד נתתי לו חיבוק".
סשה: "אמרתי לה שתיתן לי רגע לדבר וסיפרתי שהטבעת נמצאת אצלי הרבה זמן, ואני רוצה שהיא תהיה לה על האצבע. אחרי שהיא אמרה 'כן', לחשתי לה באוזן שהיא נתקעה גם איתי, ולא רק עם הטבעת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו