לא שלא ידענו, אבל זו ההוכחה: ישראל יצאה מדעתה

דני דעתנוביץ' הפך להוגה דעות בלי הכנה מוקדמת. האמת, עד שהתקשרו מהטלוויזיה הוא בכלל לא חשב שדעתו חשובה. הרי כל חייו אמרו לו לשתוק. "הדעה שלך לא מעניינת פה אף אחד", נזפו בו המורה בכיתה, המפקד בצבא, הבוס במשרד והשוטר שעצר אותו לבדיקת רישיונות.

יום אחד האלגוריתם של פייסבוק החליט שאת דעתו של דעתנוביץ' כולם חייבים לשמוע. "ויראלי", זו המילה. לא נרחיב את הדיבור על הנסיבות, כי גם ככה הסיפור מומצא, אך נספר שבאותו פוסט מדובר הבחור שלנו שפך את דעתו הלא מצונזרת, הציף מחדלים וקרא לפעולה. כמה שעות אחרי שהלייקים הצטברו, התקשרה מפיקה שמדברת מהר ובפיה הצעה שקשה לסרב לה.

"אנחנו מערוץ 19, בטח גם לך יש דעה עלינו", התבדחה, והוסיפה: "עורך התוכנית התרגש ממה שכתבת, ובעזרת השם הוא מעוניין שתבוא לדבר על הנושא בשידור".

"בטח שאבוא. כמה אתם משלמים?" שאל גיבורנו בתמימות, והמפיקה - שעובדת בחצי משרה ובשכר מינימום - צחקקה במבוכה והשיבה: "אין תקציב, אבל אולי יאשרו לי לצרף אותך למונית שתאסוף עוד שלושה פאנליסטים בדרך לאולפן". בטלוויזיה יש זוהר, אבל אין כסף.

"להיות בטלוויזיה זה השכר", שיקר לעצמו דעתנוביץ'. "ההורים ישוויצו בי, האקסית תקנא, העוקבים יעלו, הצעות עבודה יזרמו ואנשים ברחוב יגידו: 'אני מכיר אותך מהטלוויזיה, אני מת על הדעות שלך, אפשר סלפי?'"

בלי אינטגריטי

ככה החל מר דעתנוביץ' את מסעו בדרך להיות מומחה בכיר לענייני כלום. הוא לא נרדם כל הלילה. בבוקר הוא התגלח פעמיים, לבש חולצה מגוהצת והקדים להתייצב במתחם השידורים. "לאן אתה?" שאל השומר המנומנם בכניסה. "אני לתוכנית", ענה, וההתרגשות בעבעה בבטנו.

דעתנוביץ' היה משוכנע שיהמם את העם. הוא שינן טיעונים, חשב על מטאפורות והכין פאנצ'ים שיצחיקו צופים. "אני הוגה דעות", אמר לעצמו, וניסה להיזכר מי עוד חולק איתו את התואר הנחשב. פרופסורים? גנרלים? אנשי רוח? אליטות?

בתכלס, היום לא חובה לדעת להתבטא או להבין במשהו כדי להביע דעה. אם טיפוסים כמו הדר מוכתר, דנה בננה, טילטיל, מוקי, שלקה ואורן חזן הם הוגי דעות שמלהגים בקביעות בפאנלים של ערוצי הברודקאסט - אז גם דעתנוביץ' יכול.

בחדר האיפור דעתנוביץ' פגש את איינשטיין האינסטלטור. היה משהו מיוחד בשרברב הזה. בשעות היבשות הוא נהג להתנתק מעבודתו המסריחה ולשפוך את דעתו הלא מפותחת בפוסטים פוליטיים־חברתיים במרשתת. הספיקו לו שבועיים להפוך לחבר פאנל בשלוש תוכניות.

"תשמע לי, זרוק לפח את הדפים המנומקים שהכנת", המליץ איינשטיין לדעתן המתחיל. "כאן לא מחפשים עומק. אתה צריך רק משפט חזק אחד שיוכלו לכתוב בכותרת שבתחתית המסך". הוא ידע על מה הוא מדבר. אין חכם כבעל ניסיון, והניסיון של איינשטיין כולל ישיבה ממושכת בכיסאות פלסטיק בפרלמנט הפנסיונרים של תחנת הטוטו במרכז המסחרי.

"הטלוויזיה היא שוק דעות", הוא הסביר. "ממש כמו בריאליטי, העורכים מחויבים למלא משבצות ליהוק. לכן תמיד יזמינו ביביסט, מתנגד משטר, איש צבא, אישה, ימין ליברלי, ימין קיצוני, ימין ממלכתי, ימין דתי וימין מרכז. לפעמים יקראו גם לשמאלני, אבל זה תלוי בערוץ. ערבי לא נחשב. עכשיו תחליט מי אתה ותדבר בסיסמאות הנכונות".

דעתנוביץ' לא רצה שיקטלגו אותו. מצד שני, קטלוג מביא פרנסה. היית סאטיריקן שמאלני שהתפכח? מזל טוב, קיבלת תוכנית בערוץ 14. ייעצת למשפחת נתניהו ועכשיו אתה קפלניסט? קח כיסא אצל אופירה ולוינסון. עבדת עם דרעי ועם ישראל כ"ץ ואז עברת צד? ינון מגל יחלוק איתך מיקרופון ברדיו.

"לפאנליסט טוב תהיה דעה נחרצת בכל נושא שנמצא על סדר היום", סיכם איינשטיין לפני שעוזר הפקה משך אותו לאולפן. על המסך הציגו אותו בתור "איינשטיין, מומחה לכל".

בלי מאמץ

דעתנוביץ' הבין שלהיות הוגה דעות זה מקצוע. אג'נדה היא מוצר צריכה שנמכר באריזות צבעוניות, ויש אינספור סוגים על המדפים. התחרות גדולה והמסך קטן. הופעה בטלוויזיה לא תגולם בשכר מיידי, אך היא מספקת הכרה ציבורית, כבוד, פרסום והכנסות נלוות.

לפיכך דעתנוביץ' החל להשקיע בעצמו. הוא הפך את עצמו למותג. הוא ייסד עמותה פיקטיבית בשם "בלי מאמץ", שהתחייבה לפעול ל"אחדות העם ולקידום ישראליות ללא פשרות". לתנועה בראשותו אין חברים או תקציב, אך בזכותה הוא מתראיין באולפנים תחת הטייטל "מנכ"ל בלי מאמץ" ומשדר חשיבות עצמית ומעורבות חברתית.

עם הזמן למד דעתנוביץ' לשלוט בשיח ("אני לא הפרעתי לך, עכשיו תיתן לי לסיים"). הוא התמקצע במשיכת תשומת לב והמציא דעות ב־30 שניות. הוא התיידד עם עורכי התוכניות, שהזמינו אותו פעם אחר פעם. כששיתף ברשת את הופעותיו על המרקע - המונים נהרו להגיב ובעלי שררה ביקשו את עצותיו. הוא פתח הרצאות, השתתף בכנסים והוציא קבלות.

אבל כמה אפשר למכור את אותה הסחורה? לאט־לאט פחתה הדרישה. דור טרי של צעקנים חדר לשוק, אך דעתנוביץ' כל כך התמכר לאורות המסך שלא היה אכפת לו מה יאמר - העיקר שיזמינו אותו.

"מהי דעה?" הוא חשב. "דעה נוצרת איפה - במוח? בבטן? בלב? בידע שצברת? בחינוך שקיבלת? דעה היא כמו תחתונים - לכל אחד יש. האם עלי להסכים עם כל מה שאני אומר? הטלוויזיה מלאה אנשים, כאלה שכולנו מכירים, שעשו קריירה מלשנות את דעתם. כי בתכלס, מה שחשוב זה לא הדעה, אלא כמה לייקים היא שווה".

בתום מחשבה הוא החליט להמשיך לומר את מה שהציבור מעוניין לשמוע, גם כשהוא לא האמין למה שיוצא מפיו. אמנם דעתנוביץ' לא אהב את עצמו כשהביט במראה, אבל השינוי עבד. כולם רצו בו שוב. הוא היה השמאלן שהתפכח והשחיר על היועמ"שית בערוץ 14, הוא הטיף לחסימת כבישים בערוץ 13 ולמחאה אלימה בערוץ 11. הוא הקצין והקצין את דעותיו, עד שלבסוף נודה מרוב הערוצים וגמר כמו אליהו יוסיאן.

מרוב דעות דעתו של דעתנוביץ' חזרה להיות לא חשובה. אז מה אם הוא בטלוויזיה? למה דעתו נחשבת יותר מהדעה שלכם? מי בחר דווקא בו לייצג אותנו? מפיקה בשכר מינימום? מצחיק שעדיין מתייחסים ברצינות לדעות של אנשים. היום כולנו הוגי דעות, סוחרי אג'נדות. וזאת ההוכחה שהעולם יצא מדעתו.

להתמכר / לוותר

פילדלפיה זורחת (דיסני+, yes)

דני דה ויטו כבר בן 80, אבל איכשהו "פילדלפיה זורחת" מטשטשת את גילו המתקדם - אולי כי הוא נראה ומתנהג בה כמו ילד שמסרב להתבגר. כבר כמעט 20 שנה הוא לוקח את דמותו של פרנק ריינולדס לקיצוניות מטרידה ואוונגרדית; ובעונה ה־17, שהסתיימה השבוע ושהיתה כנראה הטובה בתולדות הסיטקום, הוא גנב את הפוקוס אפילו בפרקים שבהם לא השתתף. למרות הרזומה הקולנועי המפואר של דה ויטו, קל לקבוע שזו הדמות הכי טובה שהוא גילם בחייו.

התנתקות (כאן 11, כאן BOX)

אחרי שהתפוגגו אצלי העצבים על סדרת הדרמה "התנתקות", הבנתי שהבעיה היא לא העובדה שהיא משתמשת במסך כדי לקבע מציאות כוזבת בנוגע לאירועי הפינוי של גושי ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. למעשה, המניפולציות, השקרים והפרופוגנדה בשקל שבהם היא נעזרה בבניית הסיפור כל כך הציקו לי בעין, רק כי אין כלום מעבר לכך. העלילה צפויה, הדיאלוגים ירודים, הקונפליקטים שטוחים, הדמויות קרטוניות, המשחק סתמי, ועמוס תמם נבלע לחור שחור. להתנתק ומייד.

בין ערוצים

15 דקות מאוחר מדי

הרבה לפני שהמציאו את הריאליטי, האמן אנדי וורהול ניבא כי כל אדם יחווה בעתיד הבזק פרסום, "15 דקות של תהילה". בעולם של מסכים מרובים, רבע השעה הזו יכולה להתארך לימים, לחודשים או לשנים, אבל לפעמים התהילה נזכרת לבוא רק אחרי שמתים.

הרבה אנשים מתנדבים לגעת בתהילה דרך תוכנית ריאליטי, ואנחנו מתמכרים אליהם ושוכחים לרגע שהם בני אדם רגילים, שיכולים גם למות. השבוע נהרג בתאונת דרכים קאזם חליליה, שהתפרסם לפני שלוש שנים ב"האח הגדול". הוא נחשב משתתף בולט, וחטף בזמנו ביקורות ונאצות על הצורה שבה הוצג בתוכנית. את כמויות האהבה וההערכה שהורעפו עליו לאחר מותו הוא לא היה יכול לשמוע.

עוד השבוע, "מאסטר שף" פתחה עונה באודישן של תמר צאיג, קיבוצניקית חביבה שהגשימה חלום כשבישלה לשופטי הריאליטי. היא נפטרה במפתיע שלושה חודשים לפני שהפרק שודר. הקהל שצפה בה חש צביטה בלב. כמה אירוני ועצוב שלפעמים התהילה מגיעה רק אחרי המוות.

משה כלשהו

עד כמה פאנלים בטלוויזיה הישראלית הם שכונה יעיד מקרה שאירע לפני שנתיים וחצי בערוץ 13. לשידור הוזמן הבחור משה חזן. המנחה ספי עובדיה הציג אותו לצופים כפרופסור נודע, ומתן חודורוב סיפר עליו כי התפטר כמחאה מבנק ישראל. "אני לא פרופסור, אני איש נדל"ן", השיב משה חזן. הזמינו אותו לתוכנית, אז הוא בא מייד, בלי בעיה - אפילו שהוא המשה חזן הלא נכון...