השבוע ניתן היה לחזות בשתי גרסאות של אלירז שדה מפוצלות בין ערוצים. אלירז אחד הלך מכות והתסיס ריבים בריאליטי הטראשי "גולסטאר", ששודר מדי יום ב־HOT. בסצנה מסוימת הוא אף תועד מכפכף את אייל לחמן במהלך מאבק ספורטיבי, מה שהצית ריב אגרסיבי ביניהם. אותו לחמן, מאמן כדורגל במקצועו, הזכיר לצופים כי זהו מוטיב קבוע בתוכנית - מדי עונה מתעמת שדה עם מישהו אחר מהקאסט.
הגרסה האחרת של אלירז משודרת בערוץ i24NEWS. מדי ערב מחליף שדה לז'קט מחויט, מרכיב משקפיים מעוגלים ומגיש מהדורת לילה לסיכום אירועי היום. הוא מדווח על ״דיון דרמטי בקבינט״ ומראיין מומחים, מדבר בגובה העיניים, מנגיש את האייטמים בשפה עממית, מתבדח, רוקד, מפלרטט עם המצלמה, וכמובן מביע את דעתו האישית על המצב.
ככה זה היום להגיש חדשות. המגיש הוא הדמות הראשית. אם פעם נתנו לנו את חיים יבין ויעקב אילון - מגישי אולד־סקול - הרי בתקופתנו חדשות הן בידור, ומי שמתווך לנו אותן ניצח ב״האח הגדול״ לפני 15 שנה, ובהמשך התחפש ליתוש ב״הזמר במסכה״.
זליגה בין תוכניות הבידור והריאליטי לבין שידורי החדשות היא תופעה ארוכת שנים. מגי טביבי נסחפה לאהבת נעורים כשהשתתפה ב״האח הגדול״, וכעבור חמש שנים מונתה למגישת המהדורה המרכזית של ערוץ 14. לתקופה קצרה הגישה בצמד, יחד עם שרון גל, שכזכור השיג מקום רביעי ב״האח הגדול״.
שנמשיך? דניאל רוט־אבנרי פרצה לתודעה כמתמודדת ב"היפה והחנון", חיים לוינסון התחרה ב"המטבח המנצח", ליטל שמש חיפשה בן זוג ב"דייט בחשיכה", ניב רסקין הוא הפרצוף והקול של "נינג׳ה ישראל", ואילו ב"הזמר במסכה" - שם אופירה אסייג מחלטרת כשופטת - השתתפו בשנים האחרונות ינון מגל בתחפושת קקטוס בסנדלים, לוסי אהריש על תקן חסידה ומנחם הורוביץ בתור אבטיח.
אז מי בעצם גיבור הסיפור? קושמרו או החיילים שאותם נשלח לסקר? במקום להיות מספרי הסיפור, אנשי החדשות הפכו למרכז הסיפור. והחדשות? הן גם הלחם וגם השעשועים
האנשים הללו, ורבים נוספים מתוכניות האקטואליה המרובות, מחפשים הכרה ופרסום לא פחות מאשר לדווח על החדשות. לדוגמה, כשדני קושמרו יצא לתעד את פעילות גולני בלבנון, מגיש המהדורה של 12 גנב פוקוס כשלחץ על מתג שהפעיל מטען חבלה ופוצץ בית חשוד מעבר לגבול. הכתב הפך לרמבו, והחדשות הפכו לסרט אקשן. אז מי בעצם גיבור הסיפור? קושמרו, או החיילים שאותם נשלח לסקר?
במקום להיות מספרי הסיפור, אנשי החדשות הפכו למרכז הסיפור. והחדשות? הן הבידור להמונים. הן גם הלחם וגם השעשועים.
הקולוסאום של ימינו
מדינת ישראל מעולם לא היתה גן עדן, ועדיין, עד לפני 20-30 שנה הספיקו לנו מהדורה בת חצי שעה בשמונה בערב וקצת מבזקים לאורך היום. הסכר נפרץ בתקופת מגפת הקורונה. מאז חלה עלייה אקספוננציאלית בכמות החדשות שמשדרים.
היום פועלים שני ערוצים שמגדירים עצמם ״ערוץ חדשות״ (14 ו־15), ועוד שלושה ערוצי ברודקאסט (11, 12 ו־13) שמתפקדים בפועל ככאלה. למעט הפריים־טיים, כולם משדרים חדשות משש בבוקר ועד אחרי חצות. בלילות מקרינים שידורים חוזרים של חדשות.
ומכיוון שהתוכן כולו מבוסס על חדשות ועל ריאליטי - הז׳אנרים התערבבו. משדרים אקטואליה כמו שמשדרים תוכניות בידור. מגבירים את הדרמה, בין השאר כדי להצדיק את השידור האינסופי. לפיכך, מה שמשודר בחדשות הוא תמיד דרמטי. ״דרמה בקבינט״, ״חיסול דרמטי בעזה״, ״סערה עקב אמירת השר״, ״התפתחות משמעותית במשא ומתן על עסקה״.
הדרמטיזציה הזאת נועדה לשמור אתכם מול המסך. לשחק לכם עם הפומו. לגרום לכם להתמכר לחדשות ולרצות עוד. להאמין שתכף יקרה משהו כל כך גדול ודרמטי שאתם מוכרחים להמשיך לצפות עד שהוא יקרה.
"מטוסינו המריאו כדי לתקוף בתימן - מייד נגלה מי נהרג ומי שרד את ההפצצה" זה בעצם האח התאום של "מייד אחרי הפרסומות הדחה כפולה, הישארו איתנו".
ועוד משהו. ערוץ 14, למשל, קורא לעצמו ערוץ חדשות, אבל למעשה הוא הרבה יותר ערוץ בידור. מטרתו המוצהרת היא להרים את המורל הלאומי, גם אם זה בא על חשבון הדיווח של העובדות.
החדשות בערוץ בנויות על חלוקה בין טובים לרעים ועל התנגחות יומיומית במתחרים. תוכנית שבה לא צוחקים על קולגות מערוצים אחרים היא לא תוכנית של 14. האולפנים הפתוחים הם הקולוסאום של ימינו - דם, מוות וקרבות אגו להנאת האזרחים.
לפני כחודשיים התראיינה בתוכנית דוקו בכאן 11 מיקי חיימוביץ׳, לשעבר מגישת המהדורות של ערוצים 2 ו־10. היא העידה כי התנתקה לחלוטין מצריכת אקטואליה שוטפת. ״יש ערך לדיווח החדשותי כשקורה משהו", אמרה. "באיזשהו שלב הוא נגמר, ובעצם משדרים שעות ארוכות של דיווח בדיעבד על מה היה, ואז מתחילים הטחינה והפרשנויות״.
והטחינה הזאת לא נגמרת. אם בתקופת המלחמה העצימה עוד היה לכך צידוק, כעת שידורי החדשות האינסופיים מעצבים לנו חיים בתוך מצב חירום מתמשך ומלאכותי. אין כל צורך לייצר טלוויזיה טובה ומושקעת ומגוונת, אם במקום זאת אפשר לשבת באולפן ולדבר ולדבר ולדבר. שלא לדבר על כמה זול (יחסית) להפיק טלוויזיה כזאת.
מכורים לדרמה
חלק מהאשמה טמונה בצופים, בעיקר הצדקנים עם האג'נדות הנסתרות, שמבקרים את הערוצים על השעות הבודדות שבהן הם לא משדרים חדשות. בראיית הטרחנים, צריך לפתוח אולפן מיוחד בכל פעם שמתארגנת הפגנה או פוצצו בית. הפכנו מכורים לדרמה, ולא משנה מה מקורה.
מנת יתר של חדשות מייצרת חרדות, כעסים, לחצים, קהות רגשית ועוד תסמינים מבאסים המתנקזים למצב נפשי ולאומי מעורער למדי. כולם יודעים שזה רעיל, אך כמו כל התמכרות - קשה להפסיק. החדשות הפכו לרעש רקע, רעש שמונע מאיתנו לשמוע את השקט. כי בתכלס, אנחנו כבר לא צריכים חדשות - אנחנו צריכים גמילה.
להתמכר/לוותר
האחיין שלי בנץ (כאן BOX)
יש סדרות שהן סוד קסום. משייטות להן מתחת לרדאר. ״האחיין שלי בנץ״ כזאת. אמנם היא להיט ענק בקרב צופי החינוכית, אך לא רק ילדים יכולים ליהנות ממנה. לכבוד החזרה ללימודים, זה עיתוי טוב גם בשביל מבוגרים לחזור לרגע לתיכון דרך קומדיה ביזארית על תיכון שבו לומד בנו של השטן.
עלילות לבני הנעורים מתובלות ברפרנסים ל"משחקי הכס" או ל"בחזרה לעתיד", וקאסט קומיקאים מהטובים בארץ. אחרי שלוש עונות זה ברור - אין עוד סדרות כאלו.
באהבה, מייגן (נטפליקס)
מייד אחרי שסולקו מהארמון, מייגן מרקל והנסיך הארי התגלגלו לנטפליקס וקיבלו משרת הסטרימינג 100 מיליון דולר כדי לעשות טלוויזיה. בקרוב יסתיים החוזה בין הצדדים, וברור שנטפליקס לא קיבלה תמורה להשקעה.
בשבוע שעבר יצאה עונה שנייה לתוכנית הלייף־סטייל של מרקל, ״באהבה, מייגן״, שבה הדוכסית בדימוס מתחזה לאודטה ומחלקת טיפים לסידור פרחים או להכנת פרנץ' טוסט. שתי עונות שהן בזבוז מוחלט של כסף ומשאבים. ההבדל הקטן שבין מלכותי לבין מלאכותי.
הראשון בבידור
גדי סוקניק היה השותף הראשון של יונית לוי להגשת המהדורה המרכזית. כשעזב, הלך להנחות שעשועון פרובוקטיבי (״הפוליגרף״). המעבר החד, ממגיש חדשות למנחה ששואל אנשים המחוברים למכונת אמת על חיי המין שלהם, התקבל בזעזוע. ירדו עליו, התוכנית נכשלה והקריירה של סוקניק נתקעה. חדשות ובידור לא הולכים יחד, חשבנו. האמת, היינו תמימים.
צולם ביום חול
דרמה גדולה נרשמה השבוע ב״חתונה ממבט שני״. טוב, לא בדיוק דרמה, יותר זעזוע. אחד ממשתתפי עונת הגרושים־גרושות של הריאליטי הודה בפני יעל הפסיכולוגית כי בעברו ניהל מערכת יחסים פתוחים. הצופים מיהרו לקטול אותו ברשתות - איך הביאו חתן כזה לתוכנית כזאת. געוואלד. ״נורא חששתי שישפטו אותי, שיתאכזבו ממני, שיתביישו בי״, אמר הבחור אחרי החשיפה, וצדק. אוף, איזו מדינה של שמרנים.
הריאליטי הארצישראלי נגוע בשמרנות יתר. ב״חתונמי״ אף פעם לא שוכבים, בקושי נוגעים זה בזה. ב״האח הגדול״ אנשים ינהלו ארבעה חודשי זוגיות אינטנסיבית, יריבו וידברו על חתונה, אך מקסימום יתנשקו. סצנת סקס בסדרת דרמה ישראלית? לא זוכר מתי ראיתי משהו כזה.
זה לא חדש, תמיד היינו שמרנים, אבל לאחרונה יש תחושה שהטלוויזיה עוברת התחרדות. בזמן שב״האח״ שופכים ארס על מישהי שמעזה להשתזף בבגד ים אדום ומינימלי, יותר ויותר שעות מסך מוקדשות למשדרי שנור עבור עמותות דתיות, לאיסוף תרומות לכתיבת ספר תורה ושלל אירועי תפילות והילולות בלייב. ונאמר אמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו