נישואי תערובת? רעיון רע מאוד

אזהרת עמדה מורכבת לפניכם. אם אתם חושבים שחור-לבן, דלגו לטור הבא. אני רוצה להגיד משהו על נישואי תערובת. אני עדיין נמצא באמריקה, ואני פוגש הרבה ישראלים שהתחתנו עם נשים אמריקניות, לא יהודיות, ואם בהתחלה זה נראה רעיון טוב במיוחד, אז בחלוף השנים וכשהנישואין עלו על שרטון וחס וחלילה הגיעו לגירושין, מסתבר שהעסקה הזאת היא בין הגרועות שיש בעולם.

אני מזהה את המבט הזה, של גברים ישראלים שניגשים אליי לספר לי על גורלם המר, איך הם התחתנו עם גויה מקומית, והביאו ילדים, ואז הגיעו הגירושין, וכבר אין אהבה שתחזיק אותם בניכר, אבל יש ילדים ואי אפשר לחזור לארץ, והבן אדם לכוד בחוץ לארץ, מת לחזור הביתה ולא יכול.

הסיבה שאמרתי שאני מביע עמדה מורכבת היא שאני בעצמי עורך טקסי נישואין לזוגות מעורבים, ולכל דורש. אני לא רואה את עצמי כשומר הסף של עם ישראל או של היהדות או של משהו. כשבא אליי זוג אני לא מפשפש בציציותיו, אני רק נותן שירות של עריכת טקס משמח, וכל השאר לא באחריותי.

אני מבין שאת כל התהליך של החלטה על נישואין מורכבים הם כבר קיבלו, וזה לא משנה בכלל אם אני בעד או נגד - האירוע כבר יוצא לדרך, ולי לא נותר אלא לקדש מתחת לחופה ולהתפלל בלב שלא יקרה להם מה שקורה לכל כך הרבה זוגות מעורבים. כי זה ממש דבר אחד להתגרש כשהילדים גרים באותה עיר ובאותה שכונה כמוך, והסדרי הראייה הם סבירים, וזה ממש משהו אחר לנהל משפחה מפורקת בשתי מדינות שהמרחק ביניהן הוא לפחות 11 שעות טיסה.

ואני מרגיש שלא רק סביב עניין התערובת, אלא בכלל, בכל עניין קשירת הקשר לחתונה אנשים לא חושבים מספיק, לא חוקרים מספיק, לא מתייעצים מספיק, הרבה פעמים קופצים אל תוך העגלה הנוסעת של הקמת משפחה מטעמים חולפים כמו התאהבות, אינטרסים או כסף, ולא חושבים על התרחישים הפחות נעימים, ואיך הם ינוהלו אם חס וחלילה יקרו.

אז אדוני הקורא, אם יש לך רומן עם איזו מדיינית, מארצות הים, תחשוב טוב מה ייקרה כשהאהבה תפרח דרך החלון, אבל אתה תקורקע למדינה שאינך שלך ותצטרך לחיות חיים שלמים מנותק מהתרבות שלך, בשביל הילדים שלך, שגדלים להיות בני עם אחר. אני אומר – לפעמים צריך להגיד שעם כל הרצון וכל האהבה זה פשוט בלתי אפשרי. היה כיף, תודה רבה, ועכשיו נתחתן בארץ ישראל.

חצ'קונים

אם אתם קוראים אותי, אני מניח שכבר אין לכם חצ'קונים. מחלקת המחקר של ישראל היום מבשרת לי שהקוראים שלי נעים סביב גיל 40 ומעלה. ובכל זאת אני רוצה להגיד מילה על החצ'קונים האלה שמיררו את חיי כנער, והיום נראה שהמדע השתלט עליהם.

לא יודע אם שמתם לב, אבל בני נוער מסתובבים עם מדבקות על הפרצוף, כוכבים, סמיילי, כל מיני מדבקות ששמים על החצ'קון ותוך כמה שעות הן שואבות אותו והוא נעלם כלא היה. כשאני הייתי נער, החצ'קונים על הפרצוף שלי נראו כמו פיצה בשלבי הבעבוע החמים ביותר שלה. כל יום היה יום שחור מול הראי, ואין מושיע. כל ימי נעוריי חלפו עליי בניסיונות לנקז את התפיחות הענקיות שהיו צצות על פרצופי, ובניסיונות עקרים להסתיר את המצח מתחת תסרוקות מודבקות.

אם גם אתם חלקתם את הבעיה הזאת, אתם בוודאי יודעים שכל חצ'קון על הפרצוף של בן ובת הנוער הוא סוג של שואה חברתית. יש תחושה חזקה שכולם מסתכלים רק על החצ'קון שלך, שהחצ'קון הוא אתה, שהוא כישלון אישי מהדהד, שאי אפשר לבוא בחברת בני אדם בחברת חצ'קון, ולא יודעים בגיל ההוא שכל אחד מתעניין רק בחצ'קונים שלו ופחות בחצ'קונים של הזולת.

אגב, גם בבגרות יש סימפטום דומה. נגיד, יש לי כתם על החולצה ואני מתפדח להסתובב איתה, ולא יודע שאף אחד לא מחפש כתמים על החולצה שלי ולאף אחד זה לא אכפת.

אז עם כל ההתפעלות מהבינה המלאכותית, מהטכנולוגיה העילית, מהמכונית החשמלית - אחד השינויים הגדולים שחלו בעולם בשנים האחרונות הוא מדבקות החצ'קונים האלה, שמשנות למיליונים את החיים. לא שהם יותר מאושרים, הרשתות החברתיות מורידות אותם לתהומות, אבל לפחות הם לא מפוצצים. אנחנו היינו הדור האחרון שפוצץ. שימרו את הזיכרון הזה בליבכם כי הוא לא מעניין היום אף אחד. שיתפוצצו.

בקטנה

סליחה שאני מטרחן לכם עם אמריקה, אבל אני כותב ממנה, תיכף זה נגמר, והשבוע זכיתי לאכול במסעדה הטבעונית הטובה בעולם. קוראים לה "אניקסי" והיא בשדירה השמינית במנהטן. עד שלא אכלתי את שיפודי הפרגיות שלהם שלא ראו עוף מימיהם לא ידעתי כמה אני מתגעגע למאכל הזה. בחיים לא הייתם מבדילים בין הסטייק שלהם והשיפוד שלהם לדבר האמיתי. אפילו זוללי הבשר שאכלו איתי שם הודו שזו חוויה יוצאת דופן. אז אם אתם בסביבה ואכפת לכם ממה שאתם אוכלים, תיכנסו, ותעברו בכספומט קודם.