ביי גיא? מתי גיא פינס איבד את כוח המשיכה

מתישהו דיברו עליכם בתוכנית של גיא פינס? עלי פעם אחת, לפני כמה שנים, ולא באשמתי. מיכל אנסקי לא התחברה למאמר שכתבתי בעקבות הופעתה ב"מחוברים". טענתי שהיא הבליטה את ההנקה מול המצלמות כדי לייצר מזה התעניינות ציבורית ושיח טראשי ונמוך. בתגובה, היא פתחה ג'ורה אצל גיא פינס.

"זה לא 'נמוך' להיניק. אני לא יודעת אם היניקו אותו כשהיה ילד... זה עשה לי בחילה", תקפה אותי אנסקי בקליימקס של הראיון, שנועד לקדם מוצר מסחרי כלשהו. "דברים נוקבים וברורים", סיכם פינס והמשיך הלאה. ככה פועלת המכונה: מישהו אומר משהו, מישהו אחר מתעצבן, משווקים משהו וממשיכים הלאה. כך הייתי לרגע בורג משומש וחורק במכונה המשומנת של עולם הרכילות, שמייצרת עבורנו מנות יומיומיות של אסקפיזם ריקני. מחמיא, לא?

וכאן צפה השאלה, מה זה אומר עלי אם אנסקי ופינס רכבו לי על הגב כדי להגדיל לעצמם חשיפה ורייטינג? האם המשמעות היא שהצלחתי בחיים? היו זמנים שבהם אזכור ב"ערב טוב עם גיא פינס" היה שם קוד להצלחה. לא משנה מה אמרו עליך - העיקר שאמרו. כפי שפוליטיקאי יודע שהוא הצליח ברגע שעשו ממנו דמות ב"ארץ נהדרת", ככה גם מי שקשור לבידור, לפרסום, לאופנה וכו' הסתכל על התוכנית של פינס. 

28 שנה הוא מגיש את חדשות הבידור - התחיל ב־HOT, לפני 15 שנה עבר לערוץ 10 ומאז 2017 משדר בקשת 12. פינס הוא לא עוד מגיש. הוא ארכיטקט של תודעה קולקטיבית. שומר סף של תשומת לב. הוא לא אומר לציבור מה לחשוב, אלא על מה לחשוב.

עבודתו היומיומית היא להעצים את הכלום. הוא הפך אנשים בינוניים לכוכבי־על, בנה כוורת של סכסוכים וסולחות, וגרם לתצוגות אופנה שהתקיימו בהאנגר מרופט מוקף מוסכים באזור התעשייה של פתח תקווה להיראות כאילו הועתקו מאגדה של דיסני.

היקום שברא היה נעים במובן העמוק. הוא פיזר עלינו אבקת כוכבים זרחנית ועיצב עבורנו את פנטזיית החיים היפים - נקייה, זוהרת וחלקלקה כמו מראה של חדר מלון שמעולם לא ישנו בו. פינס לא הראה את ישראל כפי שהיא באמת - הוא הציג את ישראל כפי שרצתה להצטלם.

במשך דור שליטתו בביצה היתה אבסולוטית. תוכניתו זכתה בפרסים, הולידה חיקויים ותוכניות נלוות, והצמיחה טאלנטים כמו לירון ויצמן, רותם סלע, דורין אטיאס, חן ליברמן, חיים אתגר ואסי עזר. מספרים שכשחברות מסחריות יצאו בקמפיינים, הן הוסיפו לחוזה סעיף שמחייב פרזנטורים להתראיין לתוכניתו על סט צילומי הפרסומת (לפעמים בבלעדיות). כי מי שלא היה בפינס - כאילו לא קיים.

פאסט־פורוורד לעכשיו: גם היום "גיא פינס" נחשב למותג. בשפה העברית המדוברת שמו הוא מילה נרדפת לרכילאי. לאנשים יש דעה מאוד מגובשת, ברורה ונוקבת עליו. אבל אחרי שהם משמיעים אותה, רובם מוסיפים "אישית, לא צפיתי בו שנים".

אז יש לי שאלה שאפילו פינס עצמו לא יידע לענות עליה: באילו ימים ושעות משודרת התוכנית שלו? יום כן, יום לא. יום אחד ב־22:30, אחרי יומיים ב־23:22 או בעצם ב־22:55. מי שצפה לאחרונה בוודאי הבחין כי פינס של היום הוא לא פינס של לפני עשור או שניים. פינס של היום רלוונטי כמו תא טלפון ציבורי בסניף דואר.

טלוויזיה ששרדה בטעות

זה לא קרה בבת אחת. בחודשים האחרונים, בעיקר בימים שמשדרים בערוץ 13 "האח הגדול", הוא מפסיד בתדירות גבוהה לגיא לרר במאבקי הרייטינג. זה לא אומר כלום. בחישוב שנתי פינס מנצח את רצועת הלייט־נייט (8.9% לעומת 5.5% של "הצינור") ושומר על רייטינג ממוצע של 10%-8% כבר עשור וחצי.

עם זאת, רלוונטיות לא מודדים ברייטינג. בשבוע שעבר שידר את הראיון האחרון עם אלון אבוטבול, שעות לפני שהשחקן חטף התקף לב ומת. הישג? עניין של טיימינג וראיון מוקלט, שהתייבש על המדף כמעט חודשיים עד ששודר. כשבן־אל תבורי ואורטל עמר העניקו לאחרונה ראיון משותף ראשון אחרי סאגת הגירושים המכוערת, הם בחרו לדבר בשתי תוכניות במקביל - אצל פינס ואצל לרר. הייתכן כי קרנו של פינס ירדה כה נמוך שהוא לא מסוגל לסגור בלעדיות עם עמר, שעבדה שנים אצלו במערכת התוכנית?

האמת היא שהמגיש בן ה־56 עבר שינוי מערכתי, שתפס תאוצה אחרי 7 באוקטובר. לתוכנית כבר לא קוראים "ערב טוב" (אלא רק "גיא פינס") מכיוון שלא טוב כאן, והוא דואג להזכיר זאת בכל הזדמנות. סיכת חטופים על דש הז'קט, אווירה מורבידית ושפע כתבות מגזיניות קודרות. יש דיווחים מכיכר החטופים, עקיצות כלפי שרי ממשלה ודעות נחרצות נגד המשך המלחמה או רפורמה משפטית. במקום ביף עם אביבית בר זוהר, פינס מתנגח בטוויטר עם ינון מגל.

חלק ניכר מהתוכניות מוקדש לכתבות "אקטואליות", שמתארכות לפעמים ל־20 דקות. נגיד, כשטיל איראני נפל על הבית של ליהיא גרינר, המצלמה של פינס היתה שם. אנשיו ליוו את טאיסיה בהפגנות נגד איל גולן, ראיינו את דנה גרוצקי על סרטן, תיעדו את רחל מאופקים בשובה לביתה המשופץ, ושוחחו על "החיים שהתפרקו" עם פליטת "בייק אוף" שאיבדה בתאונת דרכים את בעלה ואת העובר. הכי וייב של ליצן רפואי במחלקה האונקולוגית. "החטופים עוד לא חזרו, אבל כוכבי הפסטיגל דווקא כן", אמר ערב אחד בשידור, ולמחרת הסביר שהמשפט נאמר בציניות וכביקורת על הנרמול.

כשמציאות בלתי פוטוגנית חדרה לפריים - מלחמה, חטיפות, קיטוב, עייפות תרבותית - הפורמט קרס לתוך עצמו. לא בבום. בלחישה. התוכנית של פינס לא התרסקה, היא התרוקנה. וכך, מה שפעם נחשב לשיא המודרניות והזוהר, נראה היום כמו טלוויזיה ששרדה בטעות. היא משדרת כי אפשר, לא כי צריך. כאילו היא נברשת שנותרה תלויה בתקרת אולם חתונות, שהפך בינתיים למחסן גרוטאות.

פינס לא מנסה להמציא את עצמו מחדש. הוא ממשיך לשבת באולפנו המוזהב, לנהל סמול־טוק מנרמל וצדקני עם סייד־קיק צעירה, לראיין את המודח התורן מהריאליטי ששודר לפניו ולהפנות לאייטם הבא. גיא פינס, כמו התרבות שיצר והחפיץ, לא יודע איך להיגמל מעצמו. המנגנון עדיין פועל - הסיפור, הדמות, העריכה, המוזיקה - אלא שאין כבר במה לעטוף אותו.

והמסיבה, היא נמשכת במקום אחר. הדור הצעיר צורך היום ריכולים על משפיעני רשת, טיקטוקרים ויוטיוברים - אנשים עם מאות אלפי עוקבים שלא מספיק "חשובים" בשביל הטלוויזיה. פינס מסקר רק כוכבי טלוויזיה (לא כולל "האח הגדול"), ומדובר במאגר מפורסמים מצומצם, מהסוג שהאימהות והדודות שלנו מכירות. כתוצאה מכך הוקמו ברשת עשרות עמודים אלטרנטיביים שמכרסמים לו ברלוונטיות. לשם ההשוואה: תאגיד הטראש האינטרנטי "ישראל בידור" מחזיק נכון להיום 1.6 מיליון עוקבים באינסטגרם, בעוד לעמוד התוכנית של פינס מיליון עוקבים. 

פינס לא צריך להשתנות. הנתונים מראים שרוב צופיו בני 40 ומעלה. הקהל שלו מתבגר. אבל זה לא רק הקהל שלו שמזדקן, אלא כל קהל הצופים. צעירים בקושי צורכים טלוויזיה מסחרית, ובטח שלא זקוקים לתוכן שלו. רק הסבתות והדודות עוד שומרות אמונים לגיא פינס, שממלא עבורן בהתמדה את תפקיד הדודה הלאומית. רק אצלו ילרלרו על כוכבי האתמול, יחטטו "מתי חתונה?" או "מה עם ילדים?" ולסיום יצקצקו בקול.

התרבות הישראלית לא תלויה עוד בגיא פינס. הוא מזמן לא משרת אותה, ולא היא אותו. בלילות אפשר לצפות בו מתנפץ בשמשת הזכוכית של קשת ומאבד את שאריות הרלוונטיות. מגיא פינס נשאר היום רק השם.

דקסטר: התחייה (yes ו־STING+)

זה הכי שנת 2006 להמליץ על "דקסטר", אבל אם אהבתם את הרוצח הסדרתי בעל הקוד המוסרי, ואז שנאתם את מה שנהיה מהסדרה ונשבעתם שלא תשובו אליה לעולם, יש לי חדשות בשבילכם. דקסטר מורגן חזר, ואחרי ששודרו חמישה פרקים מסדרת ההמשך לסדרת ההמשך ניתן להכריז שהפעם מדובר בתענוג שמשחזר את הימים הטובים. "דקסטר: התחייה" מתכתבת עם עברה, לא לוקחת את עצמה ברצינות ומתהדרת בכמה שחקני מופת (אומה תורמן, למשל). תנו הזדמנות נוספת לרוצח סדרתי, מה כבר יכול לקרות?

מוגזמת (נטפליקס)

אף על פי שכל מי שצפה ב"מוגזמת" התעקש להביע את דעתו עליה בקול רם, אם עדיין לא צפיתם בדרמה הרומנטית שיצרה לינה דנהאם לנטפליקס, לא בטוח שכדאי לכם להתחיל. למרות הבאזז, "מוגזמת" היא לא "בנות", הסדרה הקודמת והאיקונית של דנהאם. "מוגזמת" היא בטח לא סדרה שמשקפת קולו של דור. היא אפילו לא מתיימרת. היא סתם עוד קומדיה רומנטית על יציאה מקשר רעיל וכניסה לפרופורציות ומציאת האחד. מוגזם לחשוב שחתומה עליה אותה לינה דנהאם מ"בנות".

פתאום הוא התחיל לדבר - ולא במקרה

עידן עמדי בחר השבוע להביע דעה. הוא השתמש בכינוי ״אפסים״ כשטינף על אמנים שקראו לסיום המלחמה בעזה. מאז נפצע קשה, המאמי הלאומי העדיף בעיקר לשתוק, ולכן התזמון שבו עורר לפתע ביוזמתו סערה ציבורית קצת מחשיד: בבת אחת, במקרה, הוא גם יצר לעצמו יח״צ על גבם של גידי גוב ואחרים, גם פתח קופות למופע בפארק וגם קידם סרט דוקו שתיעד את שיקומו.

בפרמיירה לדוקו, שנערכה בשיא הסערה, אנשים נעמדו בתור כדי לחבק את עמדי. חברים מ״פאודה״, מהמוזיקה ומהצבא, וגם בכירי קשת כמו אבי ניר וקרן מרציאנו. עמדי הוא המיינסטרים - לא גידי גוב - וכל מה שמיינסטרים מגיע לערוץ 12.

ובשעה שעמדי ציין את ניצחונו הפרטי בקומת המרתף של היכל התרבות - למעלה, באולם המרכזי, התאחדו חברי ״הכבש השישה עשר״. בהופעה הזו לא דיברו על מלחמה, מחאו כפיים כשדויד ברוזה שר ״רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב״, והריעו כשגידי גוב ציין על הבמה את יום הולדתו. הקיטוב והפילוג הארצישראליים השתקפו במלוא הדרם בערב אחד השבוע בהיכל התרבות.

אמירת השלום האגבית "היי גיא", שסלבריטאים בינלאומיים התבקשו לומר למצלמה, הפכה עם השנים למטבע לשון, סמל לפרסטיז׳, אך היא טומנת בחובה פתרון כפול עבור צורך מערכתי. הראשון: מצג קשר ידידותי בין הכוכב למגיש. השני: היא מדלגת באלגנטיות מעל שם משפחתו, שמעורר גיחוך בקרב דוברי אנגלית.