לפני בערך ארבע שנים, כותב שורות אלה עבר לדירה חדשה. טלפון מרפי השכן בדירה למטה בנושא נזילה הביא אותו לבקר בה, ואכן, באמצע הסלון של שכניו החדשים טפטפה כמות בלתי סבירה של מים היישר על השולחן.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
אבל מה שלכד את עיניו של כותב השורות היה תלוי דווקא על קירות הבית: שלל תעודות ממוסגרות, שעיקרן כיתוב שמודיע על מכירת יותר מ־30 אלף עותקי אלבום - פלטינה במונחים מקומיים - ובמרכזן אימג' מוכר בפנתיאון התרבות הישראלית, שבו נראית יד מכוסה בוץ אוחזת בנחישות בשרשרת מגן דוד גדולה: תמונת הקאבר האיקונית של האלבום "האור והצל", מאלבומי הראפ הראשונים והמצליחים בארץ. מתמטיקה פשוטה של אחד ועוד אחד הביאה למסקנה שמדובר ללא ספק בהוריו של מי שמוכר בתרבות הישראלית כ"הצל", יואב אליאסי.
משם התפתחה בין הכותב לבין רפי, האבא, ידידות שכללה בעיקר שיחות על המצב, פוליטיקה, ועד בית וחשבונות חשמל. ככה זה כשהשכנים מלמטה הם משפחת תאקט. באחת השיחות לקח אבא צל קרדיט על הסולחה שנערכה בין בנו לבין סאבלימינל, קובי שמעוני, חברו ושותפו לדרך של הצל, אחרי 13 שנות נתק, רגשות רעים ודיסים הדדיים. אם לבריטים יש את האחים גלאגר, שהשלימו וחזרו להופיע יחד אחרי עשור וחצי של סכסוך - אז הגרסה המקומית לפיוס מוזיקלי היסטורי הקדימה את אואזיס בשנתיים, ולו בשל התערבות אבהית.
"אבא שלי לוקח קרדיט על הכול", אומר בצחוק אליאסי (47). "קודם כל, כל מה שרפי אומר זו אמת", אומר גם שמעוני (45).
הוא טוען שהפיוס התרחש אחרי שהוא עודד את יואב לעשות את הצעד הראשון.
אליאסי: "אבא שלי תמיד רצה שנשלים, זו האמת. הוא מתחמם נורא מהר, אבל מצד שני הוא מאוד אהב את קובי, שהיה ממש בן בית אצלנו. גם אני אצלו, אגב. אבא שלי מסוגל להגיד 'הבן שלי חמור, מה אתה רוצה שאני אעשה?'. על חברים שלי הוא היה אומר 'אלה הילדים שלי'. היה לי חבר, דדי, כולו פולני, אשכנזי, לבן, ואבא שלי היה מציג אותו לאנשים ואומר 'זה הבן שלי'".
עברו שנתיים מאז שהשלמתם, אבל זה החלק הקל. מה שקשה זה להישאר ביחד.
אליאסי: "קודם כל, אנחנו עובדים על זה. גם אם אנחנו רבים, אנחנו יודעים לקחת את זה בפרופורציה. אני בן אדם שעבר שינויים גדולים בחיים, במיוחד מאז שהייתי ילד פראי, וחשבתי מה זה להיות רוקסטאר, מי יותר גדול, יותר חזק, יותר מפורסם. אני כבר לא נמצא שם בחיים שלי. היום אני יודע לקחת ריבים כלא יותר מוויכוחים, ולהעלים אותם תוך עשר דקות. זה לא באמת משאיר אצלי משקעים. אני יודע גם להודות שטעיתי, ויודע ואוהב להודות שצדקתי. אנחנו מנסים שזה יהיה בריא. להגיד לך שהכל גן עדן? לא. יש ויכוחים, אבל אלה ויכוחים של אחים. אני לא חושב שאי־פעם נגיע למצב שהיינו בו, של חוסר תקשורת".
שמעוני: "שנינו השתנינו מאוד. היינו ילדים רווקים, פראיים, בתוך איזו מלחמה ורצון לשבור את החומות, לפרוץ, להצליח. היום אנחנו במקום הרבה יותר יציב ונינוח, עם משפחות, בתים, ילדים. החברות שלנו מאוד חשובה לנו, והיא הביאה איתה הווי שלא היה לנו הרבה מאוד זמן. אנחנו פשוט מצחיקים זה את זה. כאילו אנחנו שוב ילדים בני 17. גם אם יש בינינו איזה ויכוח, זה מצחיק אותנו אחר כך. עשינו תהליך משמעותי כבני אדם.
"יואב הוא אדם אחר לגמרי מאיך שהכרתי אותו. אני הפכתי לאבא, וזה היה שינוי דרמטי. הבנתי שכשאמות, אני מעדיף שעל המצבה יהיה כתוב 'אבא' מאשר 'הראפר הכי גדול'. אני חושב שלכל דבר יש משמעות. כל הסיבוב שעברנו - מלקרוא לעצמנו משפחה, עם כל ההצלחה והאהבה, לשנאת החינם והפירוד והגועל נפש שהיו בינינו - זה לא היה על משהו אמיתי. אנשים חושבים שהיו בינינו סכסוכים על כספים, אבל בתכלס הכל היה אגו של שני ילדים. שנאת חינם".
סאבלימינל והצל כמשל לישראל?
"כן, ממש. היחסים שלנו כמשל. כשעשינו את האיחוד, אחרי שהוא ביקש סליחה וסלחנו, אני חושב שהיתה לזה משמעות, וזה הצליח להראות לאנשים את הדרך. אם כשאני עולה במעלית הביתה עומדת לידי שכנה בת 70 שמתחילה לבכות לי ואומרת 'כל כך ריגשתם אותי שעשיתם ביניכם שלום' - אז זה מה שעם ישראל צריך היום. אני חושב שאם התקשורת לא היתה עסוקה בלטמטם את כולם מתוך אסטרטגיה של הנדסת המוח, אלא שמה את האור על דברים כאלה - היה פה איחוד".
"המציאות נהייתה קיצונית"
עוד נגיע לדיון על תקשורת, חרדים, הנדסת תודעה ופוליטיקה באופן כללי. איך אפשר שלא, כשלאלבום החדש של השניים שיצא החודש, אלבום משותף ראשון זה 23 שנה, קוראים "שומרי הסף"? לצד אירוח שמות כמו איתי לוי, רביב כנר, אבי אבורומי, סיוון, אליעד נחום, איציק שמלי ואחרים, רובו ככולו מורכב מטקסטים שעוסקים במצב הביטחוני, ברפורמה המשפטית, בהפגנות ובאויבים מבחוץ, ומבחינתם גם מבית. "אלבום מלחמה", אפשר לקרוא לו, וגם נושא גיוס החרדים מוזכר בו.
אבל קודם כל, לפניכם תקציר תולדות סאב והצל: השניים פרצו לתודעה בתחילת שנות האלפיים. קודם שמעוני, עם האלבום "האור מציון", ואחר כך באלבום שני ומשותף עם אליאסי, "האור והצל". שורה של להיטי ראפ בעברית, וביניהם "הפרד ומשול", "אני יכול", "בילאדי" ו"הפינאלי", ערבבו פלואו ופוליטיקה, ציונות לוחמנית, שופוני וסקסיזם - והרקידו רחבות בכל הארץ. אחרי שנים של פעילות של הז'אנר בשוליים, הם הכניסו לישראל את תרבות ההיפ הופ באופן רשמי.
תאהבו או תשנאו אותם - בשנים הראשונות של המאה החדשה, סאבלימינל והצל (ביחד עם שמות כמו שב"ק ס', הדג נחש, תאמר נפאר, סגול 59 ואחרים) הביאו את בשורת הראפ לציון, והפכו אותו מסגנון מוזיקלי שהצליח בעיקר מעבר לים, במלחמות שבין האיסט סייד והווסט סייד, לאחד הז'אנרים החזקים והבועטים בארץ.
אותו "האור והצל" זכה לאחרונה לגרסת ויניל, שהושקה, מכל המקומות, בחנות "האוזן השלישית" - מוסד תרבותי תל־אביבי ותיק וחשוב, שלא רגיל למשוך אליו את הקהל של השניים. "שברנו את 'האוזן'", הם אומרים אחרי שמכרו את כל עותקי התקליט.
אליאסי: "אין לי בעיה, דברו על הרעש שאני עושה לכם, אבל דעו לקבל גם את הטוב. אני פוגש חיילים פצועים, אימהות של חיילים שנפלו בעזה. אני הולך לחיילים בשיקום, ילדים בלי ידיים ורגליים, וגורם להם לחייך. ההתעלמות של התקשורת דוחה"
"זה מעוז השמאל, הבוהמה", אומר אליאסי, "וגם בא קהל שאנחנו לא רגילים לראות בהופעות שלנו. אנחנו עומדים למעלה בחנות ושרים, וכולם צורחים איתנו. לשנייה אחת לא היתה פוליטיקה. היה איזה חיבור, תקווה למשהו אחר.
"זה ריגש אותי יותר מהבמות של מנורה או קיסריה, כי שם זה הקהל שלי, ופתאום באוזן אנשים עמדו בשורה עד סוף הרחוב עם אלבומים ביד כדי שנחתום עליהם. מאז שנות האלפיים, מההתחלה שלנו, לא היו דברים כאלה. אתה יודע כמה זמן לא חתמתי את השם שלי? זה היה מרגש בצורה יוצאת דופן. אנחנו מדברים על החרמות שעושים עלינו, אבל הניצחונות שלנו הם בצבעים".
אחרי כמה שנות פעילות יחד (שבהן גם הסוגה עצמה קצת איבדה מכוחה, לפחות עד הפריחה השנייה שהחלה לפני כעשור, עם שמות כמו רביד פלוטניק, פלד, טונה ואחרים), האור והצל נכנסו לסכסוך מתוקשר וארוך שנים, על כסף ועל מה לא, שנפתר בספטמבר 2022. בזמן הזה הפך אליאסי לאחת הדמויות הכי שנויות במחלוקת בחברה הישראלית, אויבו המושבע של השמאל, ואדם שהואשם לא אחת בהסתה ובפרקטיקות של הפצת שנאה ופילוג ברשתות, שכנראה הוא עצמו מתחרט על חלקן היום, או לפחות על הרטוריקה שבה הוגשו.
במקביל, סאבלימינל ניסה לשמור על מעמד של קונצנזוס. הוא היה מזוהה פוליטית עם הימין, אבל מיעט לדבר על הנושא. בכל פעם ששמו של שותפו לשעבר ליצירה עלה במסגרת ראיון - הוא השתדל לענות באופן קורקטי ושידר את ההפך מהלוחמנות של האקס. אבל באקט מעניין של תנועת מטוטלת, נראה שבראיון שלפניכם דווקא הוא הבוטה והנחרץ יותר, בעוד אליאסי מתבטא אחרת, עדיין באופן תקיף, אבל כזה שיש שיקראו לו "מתון יותר".
שמעוני: "איך אפשר להתפלא שהעולם מסקר אותנו כמו שהוא מסקר, אם חדשות 12 מציגים לך במהדורה ישראלים שרודפים אותם בחו"ל כשהם הולכים לפסטיבל 'טומורולנד', ואז בסוף יושבת מישהי ואומרת שאנחנו לא מוסריים? את בעצמך קברת אותנו"
הוא עצמו, אגב, לא לגמרי מסכים עם הקביעה הזו. "זה לא שהתמתנתי, זו המציאות שנהייתה קיצונית יותר", הוא גורס. "אני נשארתי באותה הנקודה, המציאות פשוט זזה לי מתחת לרגליים. אני מתבטא אותו הדבר, אבל פתאום ההתבטאויות שלי לא נשמעות פראיות כמו לפני ארבע או חמש שנים. המציאות השתנתה".
אני עוקב אחרי העמוד שלך בפייסבוק, וזה לא אותו השיח של 2014.
"אני אומר את אותם הדברים, רק התמקצעתי. אבל באמת שהמציאות נהייתה קיצונית. כשהתחלתי לדבר בצורה נחרצת על דברים שקורים פה, עוד לא היה אף מפורסם שעשה את זה".
פעם יצא "דוח שנאה", שקבע שעמוד הפייסבוק שלך הוא אחד הבולטים בתחום, לפי כמות ביטויי השנאה שבו.
"במשך עשור זכיתי להיבחר ל'עמוד השנאה' על ידי האנשים שהכי שונאים אותי עלי אדמות. תודה רבה, קרן ברל כצנלסון, שאחראית על זה. אם מפלגת העבודה מכריזה עלי דבר כזה, אתה חושב שאני לוקח את זה כדבר רע? הפירוש של 'עמוד שנאה' הוא 'הנה בן אדם שלוקח את כל מה שאנחנו מאמינים בו, סותר אותו ושם לנו מראה מול הפנים. אם הוא לא מיישר איתנו קו - הוא מעודד שנאה'. אני לא מסכים איתם בשיט. כל דבר שקראתי עלי רק חיזק אותי פי אלף, יותר מכל מחמאה שיכולתי לקבל מהצד שלי. זה לא מוריד לי שהם מנסים להשפיל אותי.
"בימים אלה אנחנו עושים קמפיין של איסוף מאווררים וגנרטורים וציוד נוסף לחיילים בעוטף. אספתי בערך 300 אלף שקלים - וזה עדיין לא מספיק, כי צריך 700 אלף שקלים בשביל 100 אוהלים. שתבין את הפרופורציות. ועזוב שלא מסקרים את הדברים הטובים שאני עושה - הם אוהבים רק את הרע, ועושים את זה בצורה הכי משפילה בעולם. כל אמן שקם בבוקר וקונה פלאפל לחייל יקבל כותרת. אתה יודע כמה תרמתי? מאז 7 באוקטובר הורדתי ציוד לחיילים בלפחות 10 מיליון שקלים".
אתה אומר שזה לא מזיז לך, אבל הנה - אתה פגוע. מתסכל אותך שזה לא זוכה לחשיפה.
"זה מעליב! אין לי בעיה, דברו על הרעש שאני עושה לכם, אבל דעו לקבל גם את הטוב. אני פוגש חיילים פצועים, אימהות של חיילים שנפלו בעזה. התרומות שגייסנו בעמוד שלי הצילו חיים. אני הולך לשמח חיילים בשיקום, ילדים בני 19 בלי ידיים ורגליים, וגורם להם לחייך. ההתעלמות של התקשורת מזה דוחה. זה מטריף אותי".
על יונית לוי אמרת השבוע "עכשיו אתם מבינים בצד של מי היא", אחרי שהיא אמרה שהכישלון הישראלי הוא לא הסברתי, אלא מוסרי.
"כמגישת חדשות מתונה, אפילו שזה משחק, היא לא יכולה להגיד את דעתה האישית בצורה כל כך בוטה. היא יורקת ל־900 חללי צה"ל בפנים. גם אני לא רוצה לראות ילדים מתים. אני רוצה לראות את החטופים. תחזירו אותם - ולא יהיו לאף צד מתים".
שמעוני: "תגיד לי, איך אפשר להתפלא שהעולם מסקר אותנו כמו שהוא מסקר, אם חדשות 12 מציגים לך במהדורה ישראלים שרודפים אותם בחו"ל כשהם באים לקנות אוכל או הולכים לפסטיבל 'טומורולנד', ואז בסוף יושבת מישהי ואומרת שאנחנו לא מוסריים? תגידי, אז למה סיקרת אותם? את בעצמך קברת אותנו. זה לא עניין אתי, זה הכל שטיפת מוח".
אבל הטיעון שלה יהיה שזה שהיא לא רוצה לראות ילדים רעבים לא אומר שהיא נגדנו. היא מציגה את טיעון המוסר.
"שתסביר את זה לאמא של החיילת שאנסו אותה ארבעה אנשים ודקרו אותה בלב תוך כדי. שתלך ותסביר להם שזה לא מוסרי ושצריך לדאוג לילדים. זו מוסריות מעוותת. אתה לא יכול לדאוג למיעוטים על חשבון בני האדם הנורמטיביים. אתה לא יכול לדאוג לכמה קלוריות המחבלים צרכו, או לתנאים הסניטריים שלהם. הבן אדם ערף ראשים - די לדאוג לתנאי המחיה שלו. אין בזה שום מוסריות, זה אפס במוסריות. זה מוסר הפוך.
"אתה לא יכול להילחם למען הזכויות של אלה שרוצים לרצוח ולשחוט חפים מפשע. זה הכל רטוריקה הפוכה, כמו שחמאס הם 'לוחמי חופש', או כמו שאנחנו עושים 'אפרטהייד' או 'טיהור אתני'. מעניין, התחלנו פה עם 700 אלף פלשתינים ונהיו 10 מיליון, אז כנראה אנחנו לא ממש טובים בטיהור. אנחנו מיעוט בתוך מיליארד מוסלמים שרוצים להרוג אותנו, אנחנו לא הכובשים. וגם לחזור לגבולות 67' - מה היה כזה קדוש ב־67'? למה נלחמו בנו לפני זה? הרי אז לא היינו מעבר לגבולות 67', נכון?".
שמעוני: "יש אנשים שאין להם מקום במדינת ישראל. מה אתם צריכים את ישראל? לא ליברלי לכם פה, נכון? אתם רוצים להפוך אותנו לרעים? לכו לגור בפלשתין, בלונדון, בטוקיו, בברלין - איפה שבא לכם. תעברו לשם, אתם תקועים לנו פה"
"שונאים את העם"
כבודה של יונית לוי במקומה מונח, אבל המלחמה המתוקשרת יותר של אליאסי היא דווקא נגד העיתונאי רביב דרוקר, מלחמה שזכתה לאחרונה לפרק נוסף. הפעם זה קרה כשדרוקר הגיב בחדשות 13 על כתבה ששודרה בערוץ 14 על אליאסי ויחידת הכוננות העירונית שלו בתל אביב, ואמר שהיה מעדיף לקרוא לזק"א לעזרה מאשר לאליאסי.
"את רביב דרוקר כבר תבעתי", הוא אומר. "בוא שמע סיפור: יום אחד הלכתי לאכול במסעדה, והבעלים יצא אלי לפני שנכנסתי ואמר 'חכה שנייה לפני שאתה נכנס, תן לי דקה'. אחר כך הוא רץ פנימה, וראיתי את דרוקר בורח מהמסעדה.
"אמרתי לבעלים 'תגיד לי, זה אמיתי? מה אכפת לי שהוא אוכל פה?'. מה כבר הייתי עושה, מרביץ לו? מה הוא מעניין אותי? הייתי מחייך לו בפנים, אומר 'בוקר טוב' ויושב לאכול. זו הרמה של הבן אדם. אנשים חיים בסרט. הוא גר בתל אביב, אני שומר גם על הילדים שלו".
"אני אגיד לך את האמת, ואהיה קצת קיצוני", מוסיף שמעוני, שלוקח במפתיע הוא את הצד הלוחמני והנחרץ. "אני לא חושב שיש לאנשים האלה מקום במדינת ישראל. מה אתם צריכים את ישראל? לא ליברלי לכם פה, נכון? אתם רוצים להפוך אותנו לרעים? לכו לגור בפלשתין, בלונדון, בטוקיו, בברלין - איפה שבא לכם. שם יש פלשתינים שאתם אוהבים. שם לא עוקרים להם עצי זית, ויש להם את הקול שלהם. מה הבעיה? תעברו לשם, אתם תקועים לנו פה".
הרגע שלחת חלק עצום מהעם לחפש בית אחר, אבל הם יגידו "זו גם המדינה שלנו".
"יופי, מדינה שלכם, אבל אתם לא רוצים שהיא תהיה גם שלנו, או שתהיה בכלל מדינה. אתם רוצים להחזיר אותה, לפרק, רוצים שהיא לא תהיה אנחנו. הם כאילו שונאים את העם שיש פה".
אף פעם לא שמעתי אותך ככה.
"אי אפשר לעמוד ליד יואב בלי לדבר על פוליטיקה. בתקופה שהיינו בנפרד ניסיתי להשאיר את זה כמה שיותר במוזיקה, שם אני נותן את המשנה שלי עד הסוף, בלי לחסוך כלום מאף אחד. כל הזמן מנסים לצבוע הכל כאילו השמאל רוצה להציל את החטופים והימין לא, השמאל רוצה לשמור על דמוקרטיה והימין לא. זה הכל שקר, פיקציה.
"בפועל אני חושב ש־90% מהעם הם ימין, אבל צובעים את זה בשמאל־ימין על בסיס דברים אחרים, כמו שנאה לנתניהו. אני לא חושב שאביגדור ליברמן הוא שמאלן, אף על פי שמבחינתי הוא משת"פ, אבל הוא לא שמאלני בדעותיו. אותו הדבר לגבי נפתלי בנט, שאפילו הצבעתי לו פעם, כדי לאגף את ביבי מימין. הוא לא שמאלן, אבל הוא משת"פ".
בשלב מסוים, זה נראה כמו תמונת השמלה שרצה ברשת לפני כמה שנים. היו מי שראו אותה בלבן וזהב, ואחרים בכחול ושחור - אבל זו היתה אותה התמונה בדיוק.
"בחייאת, כל סבתא עם חצי דמנציה כבר מבינה את האמת שמול העיניים. כמה חושבים שאפשר להמשיך לבלבל את הציבור? רצו לרצוח את איתמר בן גביר, תפסו אנשים עם אר.פי.ג'י. לא משנה אם אתה אוהב או שונא אותו, רצו להוריד שר בממשלה. לא יכול שהאנשים האלה לא נמקים בכלא. על אותו חוק שמשחרר אותך לחופשי לגמרי, אני יכול להיכנס למאסר... כל ראשי שב"כ עלו בזה אחר זה בטלוויזיה, ואמרו שאין שום פתרון לעזה חוץ מלהכניס את הרשות הפלשתינית לשלטון. מבחינתי כולם קשרו קשר, כולם בוגדים, זה לא מעניין אותי. כולם קשרו עם הממשלים האמריקניים של ביידן ואובמה, שהמטרה שלהם היתה לשמור על הרשות הפלשתינית ועל פתרון שתי המדינות. ישראל לא יהודית, זה מה שהם מנסים לייצר".
"הפצע הכי מדמם"
אגב "ישראל לא יהודית" - קשה לא לשים לב שלרוב שירי האלבום החדש יש צביון יהודי־דתי מובהק. סמפולים של תפילות, שירת "אל תירא ישראל" ו"והעיקר לא לפחד כלל". זה לא שאין כאן שירים שכל מהותם "להרים", אבל בגוף העבודה של הצמד מדובר אולי באחד האלבומים הכי חברתיים, פוליטיים וכן - יהודיים - שהם הוציאו. וזה נכון גם ביחס למי שכבר לפני 25 שנה הסתובבו עם שרשראות מגן דוד גדולות על הצוואר.
"אתה לא יכול להגיד על אף אחד מאיתנו שהוא דתי. אנחנו שני חילונים מתל אביב", אומר אליאסי. "אני בכלל גדלתי כאתיאיסט, אבל אני חייב להגיד שאם אתה חי במדינת ישראל, אתה לא יכול לחשוב שאין בורא לעולם הזה, שאין כאן שמירה עליונה. אחרת אין פה שום דבר הגיוני.
"כחלק מהפעילות שלי הגעתי לאתרי הרס ונפילות, וראיתי דברים שאין להם שום הסבר רציונלי. ראיתי בניין שפגע בו טיל של חצי טונה, ולא נשאר ממנו כמעט כלום, לא חלונות ולא קירות. נכנסתי לתוך מה שכן נשאר, ועל קיר אחד עמדה על מסמר קטן תמונה של הבאבא סאלי, עם ברכת הבית. והכל היה מושמד מסביב. תן לי הסבר רציונלי לזה".
אליאסי: "'האוזן השלישית' היא מעוז השמאל, הבוהמה, וכולם צורחים איתנו. לשנייה אחת לא היתה פוליטיקה, היה חיבור. זה ריגש אותי יותר ממנורה או מקיסריה. אנחנו מדברים על החרמות שעושים עלינו - אבל הניצחונות שלנו הם בצבעים"
ההתקרבות של הצמד לדת הופכת שורות כמו "צו השעה הוא צו פיוס, פתאום אח שלי עם השטריימל נכנס ללשכת גיוס", שמופיעה בשיר "זה עלינו", ללא מובנות מאליהן.
"העמדה שלי היא שכולם צריכים לשרת במדינת ישראל", אומר סאבלימינל. "אני טוען שיש מי שמשאירים בכוח את המצב ככה, כדי לייצר את הסכסוך הפנימי. אני חושב שאפשר לפתור את נושא גיוס החרדים, שזה הפצע הכי מדמם בחברה הישראלית. כן, זה חוסר צדק שנמשך המון שנים, והוא חייב להיפתר, ואני חושב שעושים הכל כדי לא לפתור אותו. איחוד הצלה, למשל, 99% ממנו הם חרדים. מה הבעיה להגדיר את הדבר הזה כשירות לאומי?".
אבל המצב הביטחוני דורש עוד לוחמים.
"אתה לא צריך לוחמים שהיו בישיבה וגדלו עם ספר ביד כל הזמן. צריך לקחת קהילות שנמצאות מחוץ למעגל ולהכניס אותן פנימה, כל אחד לפי הכישורים שלו, וכן, יש גם לוחמים. נצח יהודה הם לוחמים, יחידת הגדעונים הם לוחמים. אגב, גם הערבים לא משרתים, אבל הכי הרבה משתמטים מצה"ל הם לא דתיים ולא ערבים, אלא פציפיסטים. אז גם הפציפיסטים צריכים להתגייס, גם הערבים, וכן - גם החרדים, אבל תייצרו פלטפורמות שהם יכולים לתת בהן את התרומה שלהם למדינה. בעיר שלהם, בשכונה. מצידי שיסללו, יסדרו וייטעו בכפרים הערביים. הכל היה יכול להיפתר.
"אתם רוצים לכבד את לומדי התורה? אחלה, תגדירו כמות מסוימת שעליה אומרים 'אלה לומדי התורה הקדושים שלנו, הם יתעסקו רק בלימוד'. כל השאר, עד שהם מגיעים לדרגה הזו, מחויבים בשירות. עכשיו תגיד לי, מה יקרה כשהצבא יכניס 15 אלף חיילים חרדים ויהפוך לחרדי יותר? הם יהיו האויבים של צה"ל, יעשו אותם 'המיליציות'. אתה יודע מה יהיה כאן במדינה? אבל מי שיוצרים את הלחץ לא באמת רוצים שהם יתגייסו - הם רוצים להפיל את הממשלה".
"שוקו זה טעים"
לפעמים הם מוחים על כך שהשיחה זולגת תמיד לאזורי הפוליטיקה - אבל כשמדובר בהרכב שמאז שפרץ בימי האינתיפאדה השנייה ליצירה שלו תמיד היה צד פוליטי־חברתי, איך אפשר שלא? בשנים מסוימות, סצנת ההיפ הופ המיינסטרימית הורכבה מהם ומהדג נחש, שני קצוות שונים של המפה הפוליטית. אבל לא משנה באיזה צד הם, ואם אתם מסכימים איתם או לא - מדובר בחלוציות, בהפרחת השממה.
"אני רואה את זה כמו איזה מדבר צחיח של חול שלא דרכה בו רגל אדם, וכל צעד שלי משאיר סימן", אומר שמעוני. "אני מרגיש שככה יצרתי את ההיפ הופ בשפה העברית".
מה אתם מרגישים לגבי ההיפ הופ של היום?
"אני גאה בהם ברמות שאני לא יכול להסביר. אנחנו שתלנו וגידלנו את העץ, ואלה הפירות שלו. הם יגידו לך את זה בעצמם. טונה ונצ'י (רביד פלוטניק) היו ילדים שעמדו מול הבמה בהופעות שלנו ושרו את השירים בצעקות. המיקרופון הראשון שנצ'י קיבל היה בתוכנית שלי. גם פלד ואיזי גדלו עלינו. אנחנו מאוד גאים בהם".
בזמן אמת היו מי שלא קנו את עניין הראפ בעברית. לך זוכרים עד היום את עניין השוקו. אתה מתחרט על זה?
"בשום פנים ואופן לא. פשוט מאוד הקדמתי את זמני. היום נס וסטילה עושים פרסומות למילקי, סוויסה עושה פרסומת למקדונלד'ס ואמינם עושה פרסומת לספידסטיק, ולפני כן פרסם חלב. היו כאלה שבאו להתנגד ואמרו 'התמסחרת', עניתי להם 'תודה רבה, מלכתחילה בזה עבדתי, אני רוצה להתמסחר, ואז להוציא אלבומים לחבר'ה, ואז למסחר אותם'. זה היה החלום שלי, אבל אנשים ראו בזה משהו רע, כאילו המטרה שלנו היתה להישאר סצנה מחתרתית".
גם למוצר היתה משמעות. זה שוקו.
"שוקו זה טעים. אני אוהב שוקו".
amifriedmann@gmail.com
