מצביעים
חבר הכנסת מאיר פרוש שם על השולחן הצעה קסומה - להוריד את גיל ההצבעה מ־18 ל־17. האם יש בעולם כולו זכוכית כה שקופה כמו ההצעה הזאת? הרי לא מדובר במהלך שמכיר בכוחו של הנוער לשלוט בחייו, לתרום למדינה ולהביע את דעתו, אלא במהלך שנועד להביא לקלפיות עוד מצביעים מפלח האוכלוסייה שאליו משתייך חבר הכנסת פורוש.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
מה שיפה בהצעה הזאת הוא שהיא מתכתבת עם הצעתם של המוסלמים באנגליה להוריד שם את גיל ההצבעה ל־16. ושוב, מאותם טעמים עצמם. הם המגזר היולד ביותר, כבר אין להם סבלנות עד שהם ישתלטו על ה־כל, ולכן הם רוצים שגם הצעירים שלהם יצביעו לכל מיני ארחי־פרחי מטורללים שמדברים בשם הדמוקרטיה ובעצם מחריבים אותה מבפנים.
ההצעה להוריד את גיל ההצבעה נראית כמו מהלך מתקדם, כי הרי העולם שייך לצעירים, אבל המזימה ברורה: אצה להם הדרך, למוסלמים באנגליה ולחרדים כאן, לנגוס בדמוקרטיה בביסים כמה שיותר גדולים. להשתמש ביתרון היחיד שלהם - חוסר הבקרה המוחלט על הריבוי הטבעי - כדי להשתלט על המשאבים של האוכלוסייה היצרנית.
אישית, אני חושב שמי שלא תורם למדינה אסור בתכלית שיצביע. לא שם ולא כאן. חייב להיות איזשהו רף מינימלי להשתתפות במשחק הדמוקרטי. בניגוד למה שנהוג לחשוב כיום, דמוקרטיה איה הפקרות מוחלטת, רק הפקרות נשלטת. במדינה שבדעתי להקים בקרוב, כל אדם שירצה להצביע יצטרך לעבור מבחן בקיאות בסיסי במבנה המשטר, בחוקי המדינה, במפלגות הפוליטיות המתחרות בבחירות, בזכויות האזרח ובחובותיו, ובעיניי עדיף גם שיהיה לפחות בן 30, אחרי סערות הנפש והנטייה לקיצוניות בלתי מודעת שמאפיינת את הגיל הצעיר.
בכל העולם הפוליטיקה הולכת לקיצוניות, בגלל הרשתות החברתיות ובגלל אנשים שקל מדי להשפיע עליהם. אני לא רואה מדינה אחת בעולם שלא יורדת מהפסים ממש בשעה שאתם קוראים את השורות האלה. לכן הורדת גיל ההצבעה היא רעיון גרוע במיוחד.
מהצד השני, שלא תגידו שאני בן אדם לא זורם. אני מוכן ללכת עם הרעיון הזה ולהוריד את גיל ההצבעה עוד, לגיל 6, שבו על פי המחקר ילדי ישראל מקבלים את הטלפון הראשון שלהם ליד. בחזוני כיתות־כיתות של דרדקים מובלות לקלפי ומצביעות לפי מה שאמרו להן בטיקטוק. כשהדמוקרטיה תהיה של כולם, כולל של תינוקות של בית רבן - הדיקטטורה תהיה קרובה יותר מאי־פעם. ובתור מי שרואה את עצמו מועמד להיות דיקטטור, זה מתאים לי כמו כפפה ליד של תינוק.
בודפשט
אני משגר את הטור הזה מבודפשט, מובלעת קטנה בלב אירופה שלא נכנעה לאיחוד האירופי, ולא פתחה את שעריה להמוני מהגרים מארצות האסלאם. אני מסתובב ברחוב ולא מרגיש מאוים. אני מטייל בגטו של בודפשט וחושב כמה פחד חוו היהודים פה בשואה, וכמה בטוח לי עכשיו ללכת ברחוב. אני רואה בתים שבחזית שלהם יש ריבוע זהוב ובו שמות הדיירים היהודים שנלקחו למחנות ההשמדה, ומהרהר בצחוק הגורל שאיכשהו החליט שהמדינה הזאת, שהיתה כל כך אנטישמית ומשתפת פעולה עם הנאצים, תהיה אחד משלושת האיים האחרונים באירופה שבהם יהודי לא צריך לפחד, וישראלי יכול לדבר בעברית ברחוב בלי לחשוש מהתקפה של ברברים מוסלמים ותומכיהם.
צריך לומר את האמת - העובדה שהונגריה בראשות אורבן המושמץ היא אזור בטוח בשבילנו מביאה לכאן כמויות מטורפות של ישראלים. עברית היא השפה הנשמעת ביותר ברחוב, ואם אני מנתח נכון על פי סממנים שטחיים את האנשים שאני פוגש, רבים מהם לא הגיעו לכאן בגלל התרבות, האדריכלות וההיסטוריה, אלא רק כי לא מפחיד פה, וגם זול.
יוון הלכה. עד לפני רגע נדמה היה שהשכנה הקרובה שלנו היא אופציה נחמדה לחופשה, אבל המוני הערבים והאנטישמים הפילו אותה ברעש. פריז כבר מזמן אינה אופציה, לונדון טובה לשיעים, וניו יורק האומללה כבר במצב בלתי נסבל - אבל עתידה השחור עוד לפניה, אחרי שהמועמד המוסלמי־קומוניסטי המטורלל ינצח בבחירות ההתאבדותיות שייערכו בקרוב.
אז מה נשאר? נשארו שלוש מדינות באירופה - הונגריה, צ'כיה ופולין. שלוש מדינות שהחליטו לשלם את המחיר הכבד של מרד במדיניות ההגירה החופשית של האיחוד האירופי, תמורת שמירה על התרבות, הביטחון והחיים שלהן. המחיר הכבד הוא כרגע מיליון יורו שהונגריה משלמת בכל יום שבו היא לא מכניסה מהגרים. אלה הסנקציות של האיחוד האירופי עליה. ואני משוכנע שבתוך ליבם, הגרמנים, הצרפתים, הספרדים והשבדים האומללים יודעים שהם היו משלמים כל מחיר כדי להחזיר את הגלגל לאחור - אבל אין להם פרצוף לעשות את זה, והם נאלצים להמשיך באותו הכיוון, שמדרדר את הארצות שלהם במהירות להיות מדינות עולם שלישי, שבהן לילדים שלהן אין סיכוי לחיות את החיים שחיו ההורים.
אז הנה אני כאן, מסתובב בבודפשט, מקבל יותר הערות מעוברים ושבים מאשר בתל אביב, ומקווה שההונגרים, שבעבר זרקו את אבות אבותיי לדנובה, ימשיכו לחבב אותנו. כי כל אי של חום הוא מוערך כרגע, וכל טיפה של שפיות היא זהב טהור בעולם שחזר להיות שונא יהודים, שונא ישראל, שונא אותי. קסנם הונגריה.
קמפיין
השבוע כמעט קטפתי קמפיין. למה כמעט? אוף, אני והעקרונות שלי. וכך היה: קיבלתי טלפון ממשרד פרסום, והברנש בצד השני סיפר לי שהם בחרו בי להיות הפרזנטור של מוצר חדש בארץ. לא משנה מה, מי, מו בדיוק. מוצר יפה, משרד מוצלח. שמחתי מאוד.
קבלת קמפיין נחשבת הישג בתחום שלי, גם כלכלית וגם תדמיתית. זה אומר שהדמות שלי, אותה ישות נפרדת ממני שאנשים מתבלבלים בינה לביני, אמינה מספיק כדי לגרום לאנשים לרכוש משהו. וזה גם אומר לא מעט כסף, ואף על פי שאני כבר מזמן מעל עולם החומר, כשמציעים לי כסף - אני שם את הרוח בצד ומוציא חשבונית.
ובעוד אני מגלגל בראשי רווחים עתידיים, אני מבין שהמוצר שאני אמור לפרסם הוא סיני. ואני נזכר שרק לפני כמה ימים נשאתי נאום נגד קניית מוצרים מסין. עשיתי את זה בתוכנית של שרקי ושלי, באותו היום שבו קראתי מאמר של ד"ר קובי ברדה, שבו הוא סיפר שסין היא אחת המממנות הגדולות ביותר של התעמולה האנטי־ישראלית והאנטי־יהודית בקמפוסים באמריקה. היא לא עושה את זה כי היא אנטישמית דווקא, אלא כדי לעורר פילוג ומחלוקת בתוך החברה האמריקנית ולפורר אותה מבפנים. זה לא אישי נגדנו, היא פשוט מנענעת את הסירה, ולא משנה מי ייפול ממנה. במקרה הזה - היהודים.
יש לי עניין עם הסינים כבר הרבה שנים: הרדיפה הנמשכת אחרי מתרגלי הפאלון גונג, קצירת איבריהם להשתלות, הרדיפה אחרי מיעוטים נוספים כמו האויגורים, שיעבוד העם הטיבטי שוחר השלום - כל אלה יוצרים אצלי מתח קבוע בין הרצון ליהנות מהמוצרים הסיניים לבין חוסר הרצון לתמוך במשטר הרצחני הזה עם הכסף שלי.
ועכשיו הם מציעים לי קמפיין. הנשיא שי בכבודו ובעצמו ביקש שאני אהיה הפרזנטור, כך נדמה לי בוודאות. אז מה אני עושה? לוקח את הכסף וסותם את האף - או עומד על העקרונות שלי ומוותר על הכסף, הרבה כסף, שאם אני לא אקח מישהו אחר ייקח בשמחה?
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
ניסיתי לשכנע את עצמי. כולם קונים מסין, גם אני קונה מסין, הכל מסין, ועדיף שאם מישהו מרוויח מהם, זה יהיה אני. אבל לא השתכנעתי. לקנות זה דבר אחד - לשתף פעולה זה כבר משהו אחר. שלחתי הודעה, אני לא יכול, המצפון שלי לא מאפשר. מקווה שבקרוב אסיר אותו בניתוח - בסין, כמובן - ואשתיל במקומו מצפון סיני. כזה שנראה מצוין, אבל כל הזמן משדר למטה המפלגה הקומוניסטית את כל הנתונים.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו