הטראומה, החרדה ואובדן החיים שפקדו את ישראל מאז 7 באוקטובר גבו מחיר כבד. ובכל זאת, מול ההרס, הכאב והאובדן - בולטים החוסן, הכוח והתקווה של העם.
למרות הקשיים, רבים בוחרים בחיים ויוצאים לדרך ארוכה של ריפוי, שיקום ובנייה מחדש. כדי לספר את סיפור התקווה הזה, יצר ארז כגנוביץ את פרויקט "אנשי שבעה באוקטובר - בונים מחדש את ישראל".
"הפרויקט שם במרכז את רוחם, עמידותם והאופטימיות הבלתי נגמרת של אזרחי ישראל", אומר כגנוביץ, צלם עיתונות, דובר "TEDx" ויוצר הפרויקטים "אנשי תל אביב", "אנשי ישראל" ו"אנשי השואה", שבאמצעות עבודתו תורם לגישור על פערים תרבותיים בחברה בתוך ישראל ומחוצה לה.
"חלק מהמשתתפים ספגו ב־7 באוקטובר את המכה הכואבת ביותר", הוא מספר, "ובכל זאת בחרו לקבל אחריות על עתידם ולבנות מחדש את עצמם, את קהילותיהם ואת המדינה כולה".
בשנה הקרובה יוצג הפרויקט כתערוכה נודדת ברחבי העולם - במוזיאונים, בקמפוסים מובילים בארה"ב ובמרכזי קהילות יהודיות, כדי להציג את החוסן, את התקווה ואת ההתחדשות של החברה הישראלית. לאתר הפרויקט - לחצו כאן.
"אם אנטור טינה, לא אהיה לואיס שאני מכיר"
לואיס הר, נחטף ב־7 באוקטובר וחולץ מהשבי בעזה במבצע צבאי לאחר 129 ימים
"בבוקר 7 באוקטובר נחטפתי מקיבוץ ניר יצחק לעזה על ידי מחבלי חמאס ביחד עם בת זוגי, קלרה מרמן, אחיה פרננדו, אחותה גבריאלה ובתה של גבריאלה, מיה. למרבה המזל, קלרה, גבריאלה ומיה שוחררו מהשבי לאחר 52 ימים במסגרת עסקה, בעוד אני ופרננדו שוחררנו 76 ימים לאחר מכן במבצע צבאי נועז.
"בשבי התייחסו אלינו כמו לכלבים, לא כמו לבני אדם. נשלל ממני כל שמץ של אנושיות והפכתי לכלי משחק. לא היתה לי שליטה על חיי. החלטות בסיסיות שכל אדם חופשי מסוגל לקבל, לא היו בידיי.
"הייתי צריך לבקש רשות לכל דבר שרציתי לעשות והייתי כל הזמן תחת פיקוח, נטול פרטיות. ישנתי על מזרנים דקים על הרצפה, התקיימתי משאריות אוכל ולרוב הלכתי לישון רעב. זו היתה התמודדות קשה, אבל הדבר הקשה ביותר עבורי היה הלחץ הנפשי הבלתי פוסק מצד שוביי.
"אמרו לי שהקיבוץ שלי, ניר יצחק, כבר לא קיים. שאין לי לאן לחזור. אמרו לי שלא אעז אפילו לחשוב על לברוח כי אם אעשה זאת, יתפסו אותי ויכו אותי למוות.
"הם אמרו לנו לא לדבר בקול רם כי אם יגלו את מיקומנו, ישראל תפציץ אותנו כי לרה"מ נתניהו לא אכפת מאיתנו והוא מעדיף שכולנו נמות. הם חזרו על זה שוב ושוב כמו מנטרה, ובסוף... זה נכנס לך לראש.
"אחרי כל כך הרבה זמן בשבי, המוח שלך מתחיל לשחק בך. אני זוכר שביום ה־120 חלמתי שצה"ל מציל אותי. תשעה ימים לאחר מכן - הנס התגשם. בלילה שבין 11 ל־12 בפברואר, בשעה 02:00 לפנות בוקר, התעוררתי מפיצוץ עז שהעיף אותי מהמיטה. בתוך שניות פרצו לוחמי הימ"מ לחדר ושמעתי מישהו מדבר בעברית: 'לואיס, באנו לקחת אותך הביתה'.
"129 ימים ארוכים שהיתי בשבי, ובלתי נתפס בעיניי שיש כאלה שנמצאים שם כבר יותר מפי ארבעה. כמי שהיה בשבי 129 ימים - אני יודע בדיוק מה הם עוברים, וזה שובר את ליבי. אנחנו חייבים לעשות הכל כדי לשחרר אותם, להחזיר אותם הביתה בשלום. לא נותר להם עוד הרבה זמן.
"בכל הנוגע אליי, אל מה שעברתי, אין בליבי כעס. אני לא נוטר טינה כלפי אף אחד. אם אנטור, לא אהיה לואיס שאני מכיר. מה שחשוב זה ליהנות מכל רגע של חופש, לחבק את יקיריך ולנסות להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר".
"לרקוד בשביל קשת"
נטליה קסרוטי, אמו של קשת קסרוטי ז"ל שנרצח במסיבת הנובה
"נולדתי ב־1973 בבואנוס איירס. בשנת 1977 עלינו לארץ מתוך ציונות, ואחרי השירות הצבאי הגעתי לקיבוץ סמר שבערבה הדרומית. מאז אני פה כבר 30 שנה. יש לי שלושה ילדים, ענן בת ה־24, קשת שיישאר בן 21 לנצח, ושמש בת ה־18.
"קשת הלך לרקוד במסיבת הנובה - ולא חזר. ביום רביעי בצהריים הגיעו שוטרים והודיעו לנו שקשת נרצח. למחרת הבאנו את קשת לקבורה באדמת ביתו במדבר, בטקס יהודי הלכתי. מאז אני בוחרת בכל יום בחיים.
"לפני 7 באוקטובר הייתי שפית, אבל מאז אין לי עניין לבשל. יצאתי במשלחת למיאמי ולמקסיקו מטעם משרד החוץ מייד לאחר השלושים לקשת, דבר שמאוד חיזק אותי. בהמשך הוזמנתי לסן דייגו וללוס אנג'לס לספר על קשת. אני רוצה להגיע לכמה שיותר מקומות בעולם ולספר על בני, ועל 7 באוקטובר.
"בינתיים, במהלך השנה, התחלתי ללמוד לתקלט, להיות די.ג'יי, וזה מרגש ומשמח אותי. הבן שלי הכי אהב לרקוד, אז אני רוקדת בשבילו ומביאה אנשים לרקוד. מוזיקה היא ריפוי גדול לגוף ולנפש".
"עבור שלמה, אסור שנאבד תקווה"
הדסה לזר ומושית מנצור, אחותו ובתו של החטוף שלמה מנצור, שנרצח ב־7 באוקטובר
"בכל ערב יום כיפור, שלמה היה מתקשר לבני המשפחה לבקש סליחה אם חלילה פגע במישהו במהלך השנה", מספרת אחותו הדסה. "היום אני מרגישה שאני זו שצריכה לבקש ממנו סליחה - שלא זעקנו מספיק, שלא התרענו בזמן על הסכנה בדרום. אם היינו מתעקשים, אם היינו נלחמים כמו שאנחנו נלחמים היום בכיכר החטופים - אולי המציאות היתה אחרת.
"מאז 7 באוקטובר, השמיים נפלו. רכבת הרים של רגשות - הבטן מתהפכת בלי הפסקה. ביום שאחרי הטבח שמענו שהוא נחטף ונאחזנו בתקווה שהוא בחיים. האמנו בכל ליבנו שהוא עוד יחזור. הוא דובר ערבית, אדם נעים הליכות עם חיוך כובש - היינו בטוחים שהצליח למצוא דרך לשרוד. שהשובים שלו יכבדו אותו בשל גילו ומעמדו. כשהודיעו לנו שהוא נרצח ב־7 באוקטובר, צנחנו לתהום. עדיין קשה לנו להאמין.
"אם שלמה היה כאן, הוא היה אומר לנו דבר אחד - אל תיתנו לפילוג לקרוע אותנו מבפנים. אני רוצה להאמין שנוכל להתאחד מחדש, שנמצא הנהגה שתדע לאחד אותנו, שנבנה כאן מציאות טובה יותר. האנרגיה שראינו בכיכר החטופים - האנשים, האחדות, התקווה - זו האנרגיה שאנחנו צריכים כדי לבנות מחדש את המקום הזה. עבור שלמה, עבור כל אלה שלא חזרו, עבור כל מי שעוד ישוב ועבור כל אזרחי מדינת ישראל".
"מטולה היא אהבה ממבט ראשון"
ליעד הראל פונה עם משפחתו ממטולה, גויס למילואים וחזר למטולה לאחרונה
"עוד לפני 7 באוקטובר, אשתי ואני החלטנו לעבור לקצה הצפוני של המדינה. למעשה, אנחנו קרובים יותר לביירות מאשר לתל אביב. למרות הסיכון, הנופים והאווירה הייחודית של מטולה גברו על הכל. מצאנו פינה עם נוף עוצר נשימה לכל עמק החולה, וחשבתי לעצמי - כולם צריכים ליהנות מהיופי. באותו הרגע החלטתי לבנות צימר קטן ומזמין, עם חלון גדול שפונה לנוף הכי יפה בארץ. כך גם בחרנו את שם הצימר, 'חלון לעמק'. לא הספקתי להתקדם הרבה בבנייה לפני שפרצה המלחמה, ואני גויסתי למילואים למשך 400 ימים.
"במהלך 128 שנות קיומה, מטולה מעולם לא פונתה. אבל במלחמה האחרונה פשוט לא היתה ברירה, שכן מטולה היא למעשה מעין חצי אי בקצה הצפוני של ישראל, מוקפת כמעט לגמרי בלבנון, מה שהפך אותה למטרה קלה לטילים ולרקטות.
"במהלך הלחימה הפכה מטולה ליישוב המופגז ביותר בארץ ולעיר רפאים. רק בחודשים האחרונים התחילו התושבים לשוב בהדרגה, ועכשיו גם אני חוזר - עם אשתי גל ובני הקטן יובל - כדי לשקם את המקום שאליו אני כל כך קשור. אני מאמין שעד קיץ 2025 אוכל לפתוח את דלתות הצימר לאורחים ולהציג את יופייה, את חוסנה ואת התחדשותה של מטולה. יש עוד הרבה עבודה, אבל אני אופטימי מאי פעם".
"שאוקטובר הבא יהיה טוב יותר"
יזהר שי, אביו של סמ"ר ירון ("נוני") שי ז"ל, שנפל ב־7 באוקטובר בקרב בקיבוץ כרם שלום
"לכבוד יום הולדתו השישי שאלתי את ירון במה הוא מברך את עצמו. 'שאחיה עד שאלוהים יבקש', ענה לי בסרטון שצולם במצלמה ביתית, ששכחנו את עצם קיומו עד שצפינו בו אחרי שנפל בקרב. ילד בן 6, שגדל בבית חילוני, מאחל לעצמו לחיות עד שאלוהים יבקש.
"והוא חי עד שאלוהים ביקש אותו. חיים מקסימים, מלאי אושר, אהבה ונתינה פשוטה. הוא חי את החיים כאילו אין זמן, ממש טרף אותם כמי שזוכר כל הזמן שמתישהו, אלוהים יבקש.
"ב־7 באוקטובר, שמיני עצרת, אלוהים ביקש אותו וגם ידע למה. כי הבקשה הזו, של אלוהים, הצילה את חייהם של רבים. תינוקות, ילדים, הורים צעירים וקשישים. וגם חיילים. ב־7 באוקטובר 2023, ביום החג הקדוש, אלוהים ביקש אותו, את נוני שלנו, אליו.
"קיבלנו החלטה משפחתית שאנחנו ממשיכים לחיות חיים בעלי משמעות. השכול איתנו בכל רגע, בכל שעה, בכל מקום, אבל אנחנו גם שמחים, מייצרים חוויות של אושר, ביחד.
"ואנחנו חיים גם את 'אוקטובר הבא'. יוזמה שהגינו במהלך השבעה לירון. מיזם ההנצחה לכל קורבנות המלחמה. חברות סטארט־אפ חדשניות מאמצות משפחות של מי שנפלו בהגנה על המולדת או נרצחו בטבח הנורא. מאות משפחות כבר אומצו על ידי יזמות ויזמים, שהחליטו לקבל על עצמם את המחויבות האמיצה הזו. במקביל, נייצר אלפי מקומות עבודה ונרים תרומה משמעותית לכלכלה הישראלית. זהו גם המסר שלנו לעולם: 'הם באו להרוס, אנחנו מייצרים עולם טוב יותר באמצעות חדשנות, כדי שאוקטובר הבא יהיה טוב יותר, וזה שאחריו עוד יותר טוב'".
