"עפנו מהפיצוץ, בונים קונספציה חדשה"

בום רציני נשמע, ואחריו מופיעה פטריית עשן, בזמן שאנחנו נוסעים השבוע לצד הגדר של מושב נתיב העשרה, מטרים בודדים מרצועת עזה. "לא הכנתי אתכם, אבל בקרוב יהיו הרבה פיצוצים", מבהיר יואל קידר, שנוהג ברכבו בדרך אל השטחים החקלאיים.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

בחור חסון, יואל. בן 55, קצין לשעבר, פנסיונר של שב"כ, חבר כיתת הכוננות של נתיב העשרה ב־7 באוקטובר. באותו בוקר הוא נשאר עם נשקו בבית, כדי להגן על משפחתו מפני המחבלים. כשבנו ארז, שעבד אז במחסום, התקשר אליו לדווח שהמצב אבוד והתחנן שישלחו אליהם צבא - יואל התנצל ואמר לו שאין צבא. כשאחייניתו התקשרה אליו וסיפרה לו שמחבלים מסתובבים בבית אחותו במושב - יואל אמר לאשתו שהוא יוצא כדי להציל את מה שאפשר. אבל אשתו הסתכלה בעיניו ואמרה לו שהוא לא הולך לשום מקום.

"באותו הרגע התמוטטתי", קידר משחזר. "כשאשתי אמרה לי 'אם אתה יוצא, כשתחזור לא נהיה פה' - כל אינסטינקט הלוחם שלי נעלם. התפרקתי. וזה עוד סיפור קל, כי במעגל הקרוב שלי כולם ניצלו. הבן חולץ, ואחותי וילדיה חולצו, אבל מאז אני בטראומה. מטופל בכל טיפול אפשרי - תא לחץ, פסיכולוגים. והקטע המוזר הוא שלא ראיתי שום מחבל באותו יום".

כבר כמעט שנתיים עברו, ומשפחת קידר לא חזרה לביתה בנתיב העשרה. בתחילה היא עברה להרצליה, והיום היא גרה בקיבוץ ברור חיל, המרוחק כ־8 ק"מ מגבול הרצועה, מה שמעניק לה יותר מרווח נשימה. משם יואל מגיע מדי בוקר כדי לסייע לאביו, עובדיה, בשטח החקלאי.

"זה לא קל לי לשבת פה ולשמוע את הפיצוצים, אבל לא יכולתי לעזוב את אבא שלי", קידר מודה. "הוא היה זה שאמר לי שהדבר הכי טוב לטיפול בטראומה שלו הוא להיכנס בכל בוקר לחממה - אבל כשראיתי איך הוא הולך וכבה מחוץ למושב, אמרתי לו: 'שמור על אמא, ותחזרו'".

"לצאת לפני הבום"

לדבריו, קידר מרגיש איך אט־אט הטבעת סוגרת עליו. לאחרונה צה"ל אישר שמבחינה ביטחונית, למרות המיקום הבעייתי והלחימה העצימה, נתיב העשרה יכול לשוב לשגרה. מינהלת תקומה מיהרה להוציא חוזר, "מבחן תמיכה ברשויות", ובו הבהירה שמאחר שאין מניעה ביטחונית, כל מי שיחליטו לא לחזור - התמיכה הכלכלית בהם מצד המדינה תופחת באופן דרסטי, לפי תחשיב בהתאם לגודל המשפחות. החלטות לגבי השיבה, נאמר להם, יצטרכו התושבים לקבל עד סוף החודש.

"המדינה אמנם הודיעה שהיא תתמוך בנו אם לא נחזור, אבל הדרך שלה היא ענישה וסנקציות", אומרת תמי נחמיאס, תושבת נתיב העשרה שמאז פרוץ המלחמה מתגוררת עם משפחתה במודיעין. "היא מורידה ב־60% את הסיוע בשכר הדירה. אנחנו משפחה של חמש נפשות שמקבלת כיום 11 אלף שקלים בסיוע, אבל ברגע שפורסם מבחן התמיכה (שמוריד לה את הסיוע ל־5,500; א"ל) אמרתי: 'זה אקדח לרקה?' מה שנקרא, נדחק אתכם כלכלית ונפשית עד שתחזרו".

נחמיאס נולדה בנתיבות ונישאה לארנון יוחנן, בן נתיב העשרה, ויש להם שלושה בנים. במושב היא היתה מוכרת במשך השנים כ"היסטרית". בכל פעם ששמעה על חיסול מחבל בכיר בג'נין, היא היתה מכניסה את הילדים לאוטו ומתרחקת מהעוטף, כי ידעה שבקרוב יחלו ההרעשות בתגובה מצד חמאס. במושב אפילו הוקמה קבוצה ייעודית: "לצאת לפני הבום".

7 באוקטובר תפס את תמי בביתה, אבל מאז היא לא שבה אליו. "פעם אחת ניסיתי להגיע לאזכרה וחטפתי התקף חרדה בצומת ניצנים, אז עצרתי בצד והזמינו לי מד"א", היא מספרת. "תבין, עזבתי עבודה שאהבתי, שיא הקריירה. לפני המלחמה ליוויתי רשויות מקומיות בהקמת אגפי קהילה, בדימונה, בעכו, באופקים. חודש וחצי אחרי הטבח חשבתי לחזור, עד שיום אחד יצאתי מפגישה וראיתי שיחות מבית הספר שלא נענו. הילד שלי היה בהתקף חרדה קשה כי אבא של ילדה מהכיתה נהרג במלחמה. הבנתי שאני צריכה להכריע: קריירה או משפחה".

יואל קידר: "בשנתיים האחרונות עברתי שש דירות, ואנחנו מחפשים יציבות. אני זוכר מצגת שמינהלת תקומה הראתה לנו בתל אביב. דיברו שם על הפרט והנפש, והיום מדברים על הכפלת האוכלוסייה בעוטף. אבל בין המצגת לבין המציאות יש פער"

את רואה את עצמך חוזרת למושב?
"ברגע שארגיש שבטוח לגדל שם את ילדיי, אחזור. כרגע זה לא המצב. אני לא מוכנה לקבל את המציאות הנוכחית, ולא את זו של 6 באוקטובר. לא טפטופים ולא 'חמאס מורתע'. יש לי כעס עצום על עצמי. הייתי שומעת בעבר רעשים ומסתפקת בהודעה שאלה אימונים בצד השני. למה חמאס התאמנו, למונדיאל?"

יש מצב שתרגישי בטוחה?
"אני לא מצליחה לענות על השאלה הזו. זה כמו שתשאל אם הילד שלי יפסיק לכסוס ציפורניים או לקחת תרופות".

אבל המדינה תשאל.
"צריך לתת לנו לפחות מרווח של חמש שנים קדימה. אם במשך עשור ארזתי את עצמי ונדדתי עם שלושה ילדים תוך כדי מבצעים צבאיים - אז תחכו עד שאחלים. תתמכו, כי אתם אחראים למה שאני מתמודדת איתו".

האבסורד של הצבא

במדינה שבה רוב האנשים חנוקים כלכלית, דברי התושבים יכולים להישמע כמו התפנקות ורצון לשנור, אבל קידר, שכאמור עבר עם משפחתו לברור חיל, מרגיש בדיוק כמו תמי, ומתנדב להסביר.
"נתנו לחלק מאיתנו דירות של חוזה מדינה מול קבלן במרכז הארץ. אחרי כשנתיים אומרים לנו שהם מסיימים את המתווה, אבל מבינים שיש לנו קושי לחזור ומוכנים בכל זאת לעזור. משפחה של ארבע נפשות תקבל סביב 5,000 שקלים בחודש לשכר דירה. מה נעשה, נשכור חדר בתל אביב? אומרים לנו 'אתם לא חייבים לגור בתל אביב'. נכון, עכשיו אעבור עם המשפחה לאופקים או לשדרות.

"הרי בסוף, מה זו טראומה? כשהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים. בשנתיים האחרונות עברתי שש דירות, ואנחנו מחפשים יציבות. אני זוכר מצגת שמינהלת תקומה הראתה לנו במלון בתל אביב. דיברו שם על הפרט והנפש, ואני שומע שמדברים היום על מבנים ועל הכפלת האוכלוסייה בעוטף, וחושב - בין המצגת לבין זה יש פער.

"תקומה בראש ובראשונה היא אנשים, ויש כאן כאלה שגמרו את חייהם, אז בואו נעזור להם לחזור לתלם. אם מישהו יסתכל לי בעיניים ויגיד 'אתה מנסה להשיג עוד כסף', ויבוא איש מקצוע ויאשר זאת - אודה שטעיתי. אבל כל מי שמדברים איתו אומר שמדובר במחדל. אני לא רוצה לתבוע ולא להילחם, אני רק רוצה שמישהו יכיר באירוע המטורף".

יש כבר רבים במושב שחזרו.
"אמרו לנו '80% חזרו, תפסיקו להתבכיין'. אם זה היה מבכיינות, אז בסדר - אבל אין ויכוח עם העובדות. אתם בעצמכם אומרים שלא חיסלתם את חמאס, וגם אם לא תגידו - אני רואה איך חמאס מתנהל".

הבומים מהצד השני לא פוסקים, והקרבות עדיין מתחוללים שם. רק בתחילת החודש נפלו חמישה חיילים מגדוד נצח יהודה בבית חאנון ברצועה, מרחק של כ־2 ק"מ מנתיב העשרה. יום לפני שהגענו, המשקופים במושב נעקרו מההדף וסדקים חדשים הופיעו בקירות.

"בונים קונספציה חדשה שהדבר הכי טוב זה לחזור, שאין כמו הבית, אבל זה מה שעשינו עד 6 באוקטובר", קידר אומר. "היינו חוטפים ואומרים 'אף אחד לא יזיז אותנו'. אחד הדברים שהבנתי אחרי האסון הוא שמעבר לאחריות האישית, יש לי משפחה וקהילה. לא נוכל לטמון את הראש בחול פעם נוספת.

"אני רוצה לחזור, אבל אני לא עובד עם לוח שנה, אלא עם המציאות. ברגע שיהיה בטוח - למחרת אחזור, ולא כשהצבא יגיד. כי תבין את האבסורד: הצבא אמר שאפשר לחזור, ומסביב נשמעים פיצוצים. איבדנו את האמון בצה"ל בצורה שפירקה אותנו, אז עכשיו אתם עושים את זה שוב? תסתכלו לנו בעיניים, כי אתם יודעים שלא בטוח כאן. שאו באחריות על המילים".

עד כה, כ־45 משפחות מסרו שהן עדיין לא יכולות לחזור לנתיב העשרה - אבל השאר, כ־300, כבר שבו, או שהן בדרך לעשות זאת. "אני יוצאת מנקודת הנחה שאם לא אהיה כאן - זו תהיה נקודת זכות וניצחון לחמאס", אומרת סוזי סטרסברג, שהיא ובן זוגה, משה כהן, שבו למושב בתחילת השנה. "לא נולדתי פה, אלא בדרום אמריקה, ושם אין חיה כזו שאתה לא יכול לגור ליד הגבול".

כאן יש מלחמה.
"אז שכולנו נגור בתל אביב ונמות ביחד. אני בגישה אחרת: תראה לי עוד מדינה שמממנת את התושבים, משלמת להם מלונות ונותנת כסף למחיה. אין. המדינה לא חייבת לי דבר. אני פה מבחירה".

נעמה גילר: "לא היתה דילמה. כחקלאים, היינו חייבים לחזור. זה הבית, השורשים, האחריות. אז צריך רגע להתאפס, וזה קל יותר במקום מוכר. עם כל מנעד הרגשות שחזרתי איתו - עצבות, כעס, משבר אמון ופחד - זה המקום הכי נכון בשבילי להתמודד"

סוזי ומשה, שהגיעו לנתיב העשרה מאילת ב־2006, שהו בשבת השחורה רק שניהם לבדם בבית. מסביב נרצחו שכנים וחברים, והם, במזל גדול, נותרו בחיים.

"הדבר היחיד שהיו צריכים לעשות זה לשמור עלינו - ונכשלו", משה אומר. "מאז, רמת האמון ביני לבין המדינה והצבא היא אפס. ואני אדם שאם פעם היית אומר לידי מילת ביקורת - הייתי מוריד עליך פטיש. בעבר הבית הזה היה פתוח, לא היה לי מפתח לדלת. היום אני נועל, וכמובן פותח חלון, כדי שהוא לא יתנפץ מהדף. אתמול כמעט נגענו בתקרה מעוצמת פיצוץ ששמענו".

סוזי מבחינה שאני מתקשה להבין את חייהם במציאות ההזויה. "בן אדם הוא חיה של הרגלים", היא מחייכת. "היתה מלחמה עם איראן, פחדו לצאת מהבית, אבל איך שהגיעה הודעה שהכל בסדר - חזרו לשגרה כאילו לא קרה דבר".

התקווה מתה אחרונה

תמי נחמיאס מכירה ושומעת ממודיעין את הסיפורים בנתיב העשרה, ועדיין נשארת מחוברת. "אני משתדלת לא להיות שיפוטית כלפי החוזרים, אבל כואב לי הלב על אלה שחזרו בלית ברירה, וכואב שאנשים מקבלים את המציאות הזאת. חברה שלחה לי סרטון שבו ילדיה תיעדו את הבומים, והיא אומרת בו 'בהתחלה פחדתי, ועכשיו זה נותן לי ביטחון'.

"ואני שואלת: למה ילד בן 6 צריך לחיות במציאות כזאת? זה בסדר להאשים את המדינה במחדל - אבל זו גם אצבע מאשימה כלפינו. כנראה לא נלחמנו מספיק. לא דרשנו ביטחון שראוי שאדם ידרוש. ואני לא מתגוררת בהתנחלות, אלא בשטח מדינת ישראל".

אייל גילר מעולם לא עזב את נתיב העשרה. אחרי 7 באוקטובר, כשבמושב היתה רק כיתת כוננות, הוא המשיך להגיע לחווה בכל יום, להאכיל את בעלי החיים ולטפל בגידולים. במארס 2024 הצטרפו אליו גם אשתו, נעמה, וילדיהם, הקטן בהם בן 8.

"שמעתם את הבום?" נעמה מקדמת את פנינו בחוות גילר. "אתה ישר חושב איפה נמצאים הילדים, מקווה שהם לא בחוץ. ככה החיים מתנהלים. יושבים בבריכה ומסביב בומים מטורפים". היא בדיוק מתכוננת לסיור של קבוצת חיילים בחווה. בעבר היא התמקדה יותר בהכנת גבינות צאן, אבל היום, עקב המצב, היא שינתה כיוון.

תמי נחמיאס: "אמרתי להנהגת המושב - 'אתם מוכרים אותנו בנזיד עדשים בשביל שיפוץ הבריכה וכמה ערוגות נוי'. ההנהגה יודעת שיש אוכלוסייה שלא יכולה לחזור כרגע, אבל עוסקת במענקי השיבה לחוזרים. איך אין פה התניה של ביטחון?"

"הגבן הראשי של קיבוץ בארי, דרור אור ז"ל שנרצח, היה המנטור שלי", היא מספרת תוך כדי הכנות לסיור החיילים. "בתהליך הכנת גבינות צריך יצירתיות וריכוז, וכרגע אני לא שם. צריך להתקדם עם מה שיש, ואם כרגע יותר נוח לי לארח קבוצות ולעסוק בתיירות - זה מה שאעשה. הרי אחד הנרצחים בכפר עזה היה בן כיתה, נדב גולדשטיין ז"ל, והוא אמר שהתקווה מתה אחרונה ושחייבים לדבר עליה, עם כל הקושי. אנחנו עדיין לא מדברים על תקומה. אנחנו בהישרדות, והתקווה היא שיהיה פה טוב".

בכל זאת חזרת לכאן עם הילדים, למרות המצב.
"לא היתה דילמה. זה הבית, השורשים, האחריות. מבחינה כלכלית היינו חייבים. אנחנו חקלאים, והעובדים התאילנדים שלנו גרים כאן. לא יכולנו להשאיר אותם ולחיות במקום אחר. אז צריך רגע להתאפס ולחשב מסלול מחדש, והרבה יותר קל לעשות את זה במקום מוכר. עם כל מנעד הרגשות הרחב שחזרתי איתו - עצבות, כעס, משבר אמון ופחד - המקום הנכון בשבילי להתמודד היה פה".

למה דווקא פה?
"חמישה חודשים הייתי עם הילדים בתל אביב. לא הרגשתי שם רע, אבל אנחנו חקלאים, עצמאים. אנחנו לא יכולים לקום בבוקר וללכת לעבודה באינטל. הכסף שלנו צריך לזרום לחשבון הבנק, וזה בא רק מהאדמה שלנו".

"המדינה חותכת כמו סכין"

בנתיב העשרה המכולת פועלת והבריכה פתוחה, ועל המדשאה המרכזית ילדים מהקייטנה מנהלים קרב אבירים בכאילו. אלה שחזרו מנסים איכשהו לקיים שגרה בתוך הכאוס. "אנחנו עושים פה יישוב מטורף", מתגאה יו"ר ועד המושב, תומר ניצן. "אמרנו שלא משנה מה קורה, נפתח קייטנה על חשבוננו, כדי שהמשפחות יוכלו להישאר. וזאת קייטנה שאין דברים כמוה בארץ. יש חינוך בלתי פורמלי ותנועה, ואת הבריכה ההרוסה שיקמנו. אנחנו עושים הכל למי שכן רוצים ויכולים להיות כאן. מצד שני, אסור לשכוח את מי שלא מסוגלים לחזור כרגע".

לא הייתם יכולים להצהיר באופן קולקטיבי, כמושב, שאתם לא חוזרים עד שהמצב הביטחוני יתייצב?
"כל אחד כאן הוא אדם פרטי. אנחנו לא קיבוץ. אנחנו לא מבקרים את ההחלטה של מי שחזרו ומי שלא חזרו, אבל כוועד, אנחנו יודעים להתרכז במושב ובפעילויות שלו. אנחנו לא יודעים לסייע לקהילה שבחוץ, אין לנו את היכולות, וגם אין כאן ויכוח. יש אנשים שמתקשים לשוב, והרבה פעמים אני מזדהה איתם. להפך, אני יכול רק לנסות לחבק אותם".

לא הכל בנתיב העשרה משדר אחדות. להפך, כבר כשהמושב פונה ב־7 באוקטובר, חלק גדול מתושביו פוזר בין כמה יישובים. אמנם הם ניסו לארגן יישוב חלופי אחד שאליו יגיעו כולם, כמו שעשו לבארי ולכפר עזה, אבל נאמר לתושבים שהם לא זכאים. אמנם 20 מבני המקום נרצחו, אבל המבנים והתשתיות כמעט לא נפגעו.

"הבאנו הסכם להנחת קרוואנים, ולא היו מוכנים לאשר, כי אמרו שהבתים אצלנו לא נהרסו", מספרת תמי נחמיאס. "אז מה קורה לקהילה שמתפזרת? מאבדת את כוחה ואת לכידותה. אנשים מגיעים לרמת שבירה הרבה יותר מוקדמת, כי אין קהילה שתומכת. חמותי אמרה 'שייקח אותי האלוהים, אבל לפחות מהבית שלי'. היא חזרה אף על פי שהיא ידעה שהנכדים לא יוכלו לבקר אותה".

משפחות מדווחות שיש כרגע עיכוב באיחודן. נעמה גילר מספרת שבתה הגדולה לא חזרה למושב מתל אביב, ואילו סוזי ומשה מדווחים שבתם הבכורה, שמתגוררת באילת, לא מוכנה לבקר כעת עם הנכדים.

"זה מפרק", משה מסכים. "אלה שרוצים לחזור, ואלה שלא מסוגלים. אין משפחה שיש בה דעה אחת, ובמושב תמיד היינו חלוקים פוליטית - אבל מגובשים חברתית. מה שקרה פירק אותנו גם חברתית. אמנם מנסים לגבש אותנו, אבל אם פעם לפעילות מושבית היו מגיעים 70% מהחברים - היום צריך לגרד את האנשים".

למשפחות שלא יכולות כרגע לחזור היו תלונות להנהגת המושב. "ההנהגה מזמן החזירה את האמון שלה במדינה, אף שהמדינה היכתה אותה פעם אחר פעם", משוכנעת נחמיאס. "אמרתי להנהגה: 'אתם מוכרים אותנו בנזיד עדשים בשביל שיפוץ הבריכה וכמה ערוגות נוי?' ההנהגה יודעת שיש אוכלוסייה שלא יכולה לחזור כרגע, אבל אומרת שמה שנמצא בפרונט המאבק כרגע זה מענקי השיבה שמגיעים לחוזרים. איך יכול להיות שאין פה התניה של ביטחון?"

מענק השיבה לנתיב העשרה היה אמור להינתן במתווה שאושר בינואר האחרון: 15,380 שקלים לכל מבוגר במשפחה, 7,680 שקלים לילד. אבל עם המזל הרע של התושבים, המדינה חזרה בה מהחלטתה - והמענק המדובר טרם התקבל.

משה כהן: "היו צריכים לשמור עלינו - ונכשלו. מאז, רמת האמון ביני לבין המדינה והצבא היא אפס. ואני אדם שאם בעבר היית אומר לידי מילת ביקורת - הייתי מוריד לך פטיש. היום אני נועל את הדלת לבית, וגם פותח חלון, שלא יתנפץ מההדף"

"היינו צריכים לקבל כמו יישובים אחרים, ולצערנו לא קיבלנו", אומר יו"ר המושב, ניצן. "יש לנו כעת מטרה אחת: לשקם ולעשות יישוב טוב שאנשים ירצו לחיות בו. מה שעשינו, כמו שיקום הבריכה, היה מכספנו ומכספי תרומות - ולא מכספי תקומה. הכספים האלה מתוכננים להשקעה בבניית המושב ובחיזוקו, ואני מקווה שזה אכן יקרה, כי לך תדע אם לא תהיה עוד החלטת ממשלה. שם זה חותך כמו סכין".

כנראה אי אפשר להגיד שמישהו מהחוזרים מרגיש כעת בטוח בביתו. "זה קצת נדוש לומר שהממשלה מנותקת - אבל זה לא ייאמן עד כמה", אומר יואל קידר. "תראה את פטריית העשן שעולה כעת מעל החומה, בתוך הרצועה. זאת הפגזה שלנו. פצצה שלא הורידו סתם כך, אלא כנראה היה שם זיהוי של איום, במרחק 2 ק"מ מפה. אנחנו יודעים שיש לחמאס רחפנים, אופנועים וטנדרים, אז כנראה לא מספרים הכל, כי מנסים לייצר תחושת ביטחון.

"ואני אומר: תפסיקו. נכנסתם כעת בשער המושב, ויש שם בסך הכל שני שומרים. שאלתי כבר 'מה תפקידם, מענה ראשוני?' אני לא נכנס לטקטיקה של הצבא, אבל יש פה חומה, ולידה ציר שהולך מהשער לתוך המושב. מהרגע שעוברים, אחרי חמש שניות מגיעים לבית הראשון. אי אפשר להגיד שאין לחמאס יכולות. הרי מאיפה הרקטה שנורתה אתמול יצאה? מהמקום שישראל כבר יותר משנה אומרת שנכבש ושהוא בשליטה".

גם ניצן, יו"ר הוועד, שחזר לגור בנתיב העשרה עם משפחתו, מודה שהמצב הביטחוני הנוכחי רחוק מלהשביע רצון. "יש כמעט 0% של עמידה בדברים המשמעותיים שהתחייבו אליהם", הוא אומר. "למשל, מערכת טכנולוגית שתנטר ותגן. אנחנו הרי יישוב שנמצא בטווח אפס מהרצועה, והתחייבו שכשהתושבים יחזרו הפרויקט לפחות יהיה בעשייה. בפועל? כלום. אנשים אצלנו צריכים לדעת שדברים קורים ושעומדים בהתחייבויות. צריכים אמון - והוא לא שוקם".

"זה יקרה שוב, בלי ספק"

יואל קידר יושב איתנו בפינת הזיכרון שהוקמה לזכר נרצחי הקיבוץ. יואל נולד בבאר שבע, אבל הוא גדל בנתיב העשרה ההיסטורי, שהיה ממוקם בחבל ימית שבסיני עד לפינויו בתחילת שנות ה־80, במסגרת הסכמי השלום עם מצרים.

"אני אופטימי", הוא מפתיע. "כשיצאנו מימית לא באמת האמנו שיהיה שלום. הייתי מפוצץ אז בשנאה כלפי המצרים וכלפי המדינה שלקחה לי את הבית - אבל אנחנו יותר מ־40 שנה אחרי, ויש שלום. אני זוכר שב־1985, שלוש שנים אחרי הפינוי, אבא שלי קיבל תפקיד בשגרירות הישראלית בקהיר. אמרתי לו 'לך אתה לבד, אני אהרוג אותם'. הוא אמר 'בוא נעשה טיול במצרים ואחריו תחליט'. הגענו לשם, ואז גיליתי שאלה אנשים שרוצים לחיות, ולא להרוג אותי.

"פה, עם חמאס, זה סיפור אחר. השנאה אחרת. אבל זה עדיין אפשרי. צריך לרצות ולהאמין ולכוון משאבים. אני יכול לסלוח לילדים העזתים שרקדו ב־7 באוקטובר, כי גם אני רקדתי כשהנשיא המצרי אנואר סאדאת נרצח, משום שהייתי במצוקה. הילד שאמר שהיה רוצח ערבים מדבר כעת על פתרון".
אני לא מבין מה אתה עדיין מחפש כאן.

"בנתיב העשרה אומרים 'זה הבית'. לכאורה כל אחד אומר את זה, אבל אצלנו זה אחרת, בגלל ההיסטוריה והשורשים. עקרו ושתלו אותנו פה, והחלטנו בצורה הכי אופטימית שאנחנו מקימים את המקום הכי יפה - והוא אכן כזה. אבל בגלל כיף לא הולכים לחיות במקום מסוכן, בטח לא אחרי מה שעברנו. מדובר ממש בזכויות אדם. לא מחזירים אדם לאזור אסון לפני שהוא עבר תהליך ריפוי. ואתה שומע בקול שלי שעדיין לא עברתי אותו.

"אלה שחזרו - ליבי איתם, ובאיזשהו מקום אני אפילו מקנא בהם, אבל האם טוב להם? אני לא אומר שטוב לכולם. אל תשכחו מה היה. אומרים 'פותחים את הפאב ויש בריכה'. לכאורה הכל טוב, אבל הולכים לישון ויודעים שהאיום נשאר כמו שהיה".

תומר ניצן, יו"ר ועד המושב: "יש כמעט אפס אחוז עמידה בדברים המשמעותיים שהתחייבו אליהם כלפינו. למשל, מערכת טכנולוגית שתנטר ותגן. התחייבו שכשהתושבים יחזרו, הפרויקט ייעשה. בפועל - כלום. אנחנו צריכים אמון, והוא לא שוקם"

יואל מקווה לחזור, כמו שנעמה ומשפחתה חזרו, וכמו שמשה וסוזי החליטו אחרי שלא יכלו לשאת יותר את המגורים בדירה השכורה באשקלון. הם שבו למרות הבומים ולמרות הנוף המאיים מכיוון בית חאנון שמעבר לחומה.

"מה שעברנו יקרה שוב, אין ספק", משה כהן משוכנע. "אבל לא בחמש השנים הקרובות, אלא בעוד 20".

מתי בדיוק?
"כשנשכח".

תגובות: "מודעים לצרכים"

ממינהלת תקומה נמסר: "מינהלת תקומה הכירה בצורך של משפחות שמתקשות לחזור לבתיהן בעת הזאת, ושזקוקות לזמן נוסף לשהות מחוץ לחבל כדי לשוב ליישוביהן, וגיבשה מענה מותאם לצרכים המורכבים שלהן. המתווה דומה לזה שניתן ליישובים האחרים שחזרו בקיץ שעבר, ומספק סיוע בשכר הדירה לאותן משפחות, מתוך הבנה שהשיקום האישי והקהילתי אינו אחיד, ודורש גמישות, וזאת אף על פי שהמניעה הביטחונית והשיקומית לחזרתם לביתם הוסרה.

"בהתאם למתווה, יתאפשר לתושבים שמעוניינים בכך להגיש בקשה להיות משפחה משתהה עד לסוף החודש, ובהמשך לכך יתאפשרו 30 ימים נוספים להגשת חוזה שכר דירה. המינהלת הנגישה את המתווה באתר הרשמי שלה, וכן בדיונים ובשיחות מקדימות עם הרשויות ועם מנהלי הקהילות.
"החלטת הממשלה בעניין מענקי השיבה לתושבים שחזרו לחבל התקבלה ב־12 בינואר 2025.

ההיגיון העומד מאחוריה היה לתת מענקים לאלה השבים באמצע שנת הלימודים, במדרג פוחת בהתאם למועד חזרתם, ולכן ההחלטה לא נוגעת לתושבי היישובים שחוזרים בתום שנת הלימודים.
"המתווה, כאמור, הוא נוסף על כל המענים שניתנים כיום לקהילות וליישובים על ידי מינהלת תקומה והרשות המקומית, בתחומי החוסן, הבריאות, החינוך - ולא במקומם. המינהלת תמשיך לפעול ביחד עם נציגי הקהילות והיישובים בשיתוף ובשיח פתוח, כפי שעשתה עד כה, ולאפשר את חזרת התושבים, וכמו כן תשקול כל צורך שיעלה כדי להבטיח שיינתן המענה הטוב ביותר שאפשר".

מדובר צה"ל נמסר: "צה"ל גיבש בימים אלה עמדה ביטחונית מעודכנת והמלצה לדרג המדיני, בהתאם להערכת המצב הביטחונית, שבעקבותיה התקבלה החלטת ממשלה על הסרת המניעה הביטחונית ביישובי הנגב המערבי. הסרת המניעה הביטחונית לא תלויה ברעשי המלחמה הנשמעים בימים אלה בעקבות הלחימה העצימה המתקיימת ברצועת עזה. צה"ל פועל למימוש מטרות המלחמה, ועושה לילות כימים כדי לאפשר את חזרתם של התושבים לאזור בביטחון".

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

ממשרד הביטחון נמסר: "נוסף על ההגנה המרחבית של צה"ל באזור, ובדומה ליישובים סמוכי גדר, עבור מושב נתיב העשרה גובשה חבילת מרכיבי ביטחון כדי לתת מעטפת ביטחונית. בין היתר נבנה חמ"ל יישובי חדש ומשודרג, וכיתת הכוננות קיבלה רחפנים, מערכות תצפית ניידות וציוד לחימה בהתאם להוראות הצבא. כמו כן, שוקמו מרכיבי ביטחון פיזיים, ובימים אלה מבוצע התכנון להשלמת ההגנה הטכנולוגית".

eyal1iris@gmail.com