מוקדם בבוקר יום חמישי שעבר. כמעט שבוע אחרי תחילת המלחמה באיראן, באר שבע נכנסת למעגל הפגיעה של "עם כלביא" ועושה זאת בכניסה דרמטית במיוחד. בהתחלה מדברים על מבנה ציבורי רגיש, אבל מהר מאוד כולם ו"בראש של אמא שלו" יודעים שטיל פגע ישירות בסורוקה. עוד לפני שהעורך שולח אותי, אני כבר בדרך. עד סוף המלחמה, וגם כמה רגעים אחרי הפסקת האש, תהפוך באר שבע לעיר עם ארבע פגיעות ישירות.
אני ממהר להגיע לזירות השונות כדי למצוא את מה שנשאר אחרי החדשות. את המציאות שמעבר לעובדות. לתעד שלל סיפורים קטנים שמרכיבים תמונה גדולה, עם ארבעה הרוגים ועשרות פצועים בעיר אחת.
זירה ראשונה: טיל רפואי
השער של סורוקה סגור. יוסרה עומדת לידי, עיניה דומעות, פניה אדומות מזיעה וממועקה. "אני חייבת להכניס לבעלי אוכל, הוא מאושפז במחלקת לב. לא אוהב את האוכל של בית החולים. באתי כל הדרך מלקיה... תעזור לי להיכנס?"
מאחורי השער אסון ישראלי לא החלטי: לפני פחות משעה נפל כאן טיל איראני, זכוכיות מרוסקות, עמוד עשן שחור, מסוק מרחף גבוה, המולה של יום שלא אמור היה לקרות. זוג הורים חרדים ממהר בשבילים עם כיסא גלגלים ריק. "תראי איזה נס", אומר הגבר לזוגתו. איש צוות עם מבטא "יוצאי" מניד בראשו: "זה נס זה? זה סמטוכה". בימים כתיקונם החצר הפנימית של סורוקה פורחת. דשא ירוק, דקלים צהבהבים ועלווה אדומה מחיים את הבטון החשוף. אך פחות משעה אחרי נפילת הטיל אלו ימים בקלקלתם, וכל הצבעוניות הזו יוצרת רקע זר לעשן השחור.
מישהו מתאר לטלפון את ההרגשה ההזויה: "אחי, אתה לא מאמין, זה כמו התאומים". השמועות רצות שהאיראנים כיוונו ל"מתקן צבאי בסורוקה". לידי שתי חיילות מאופרות עושות סלפי "אמא'לה" עם שברי הזכוכיות. אני תוהה אם לזה האיראנים התכוונו
"למה הם ירו על סורוקה?" תוהה אחת האחיות. כולם עם הראש לעבר השמיים, מבנה האשפוז הישן עולה באש. בעיניי אני מחפש את החדר שבו סבתי היתה מאושפזת. לכל אחד בדרום יש זיכרונות אשפוז מכאן. החור האדריכלי בתקרה, שפעם שימש מרפסת שמש עבור החולים, הפך לארובת עשן שחור ומיתמר, וזה לא נגמר. בין גלי העשן מבליחה מנורת חנוכה גדולה שבקצה הבניין.
"אחי, אתה לא מאמין, זה כמו התאומים", מישהו מתאר לטלפון את ההרגשה ההזויה. השמועות רצות שהאיראנים כיוונו ל"מתקן צבאי בסורוקה". לידי שתי חיילות מאופרות בקפידה מנסות לעשות סלפי "אמא'לה" עם שברי הזכוכיות, ואני תוהה אם לזה האיראנים התכוונו.
כל זגוגיות בית המרקחת מנופצות. בחור עם ממשק אינפוזיה על היד מעשן בין ההריסות. "מהנזק שיש כאן נראה לי הזגגים בבאר שבע עשו את השנתית שלהם... כן, מה זה, חבל על הזמן כמה כסף...". אחד העובדים מפנה את הבשמים. היית כאן כשזה קרה? אני שואל. "אוריין", הוא צועק, "בוא, בוא הנה. רבע השעה של הפרסום שלך הגיע". אוריין ציונוב היה בהכנות לפתוח את סניף גוד פארם. "זה התחיל באזעקה, הלכתי כאן לחדר הפנימי. כמה בומים היו קודם, יירוטים, ואז בא הבום הגדול. הכל רעד, אבל רק כשיצאתי וראיתי את התקרה על הרצפה הבנתי מה קרה".
אנשי חדר האוכל של סורוקה יושבים בספסל מחוץ לבניין הפגוע. פרחיה אבוטבול לא מפסיקה לחזור על אותו משפט. "אחרי הבום, כשהיה ענן, מישהו משך אותי ביד", היא אומרת, "הוציא אותי החוצה. אחרת לא היינו מדברים עכשיו".
אלי יפרח הכין את האוכל מחמש בבוקר. "היו קודם שלושה פיצוצים חלשים, אבל הרביעי כבר נחת פה. הכל רעד. אתה יודע מה זה לשמוע ולהרגיש בום ולדעת שהוא בשבילך? זה פחד מוות. הפיצוץ האחרון - הרגשתי אותו בבטן, כמו מכת אוויר. חשבתי שנגמר".
מעוצמת ההדף דלתות המתכת של המקררים התעקמו. אבל החולים צריכים לאכול. "אוכל צריך לצאת", אומרת דליה זאנו, "מלחמה או לא מלחמה. שמעתי שכבר הזמינו אוכל מבחוץ להיום..."
נטליה בובנוב מבהירה: "אוכל זה נושא רגיש בבית חולים. המטבח צריך תמיד לפעול, מלחמה או לא. אנחנו הראשונים שמתייצבים. אצלנו במטבח אין זמן לחשוב".
נתי, אשתו של אלי, מספרת: "אתמול בערב פינינו את הבניין הזה. איזה מזל, אחרת היו יכולים להיות פה יותר מאלף הרוגים. אף אחד לא חושב שזה יקרה לו, עד שזה קורה לו.
"בטח מחר יבקשו תפריט רגיל. אין חגים בבית חולים. מי שנשאר חי - רעב", אומרת נטליה. מרחוק אני רואה שפסנתר הכנף ליד המיון מוקף שברים וזגוגיות מנופצות, ותוהה מה קרה לפסל ראשו של דוד בן־גוריון. בינתיים המשטרה חוסמת את האנשים מלעבוד, ואני מבחין ביוסרה, שעומדת עם שקיות אוכל בידיים, עדיין מחפשת את בעלה.
מפתיע כמה ארוך הוא הרגע הקצר שמפריד בין הסטטיסטיקה לבין ה"מכתוב". האקראיות קשה להכלה. בחנות הפרחים רק השלט החיצוני הלך, והמוכרת נותנת לאם ובתה פרחים ליום הולדת. "נפל טיל, אוקיי, מה נעשה? נפסיק לחיות?" הן תוהות
חלק מהחולים מפונה למרכז הרפואי החדש של אסותא. ליד שער היציאה איש סורוקה נח על ספסל, בוהה במזרקה הקטנה, כמחפש היגיון בנפילת המים. "הידיים שלי גמורות מהפינוי של החולים", הוא נאנח, "איזה בוקר קשה זה היה". כמה ימים אחר כך בית החולים מתפקד. מישהי מעלה תמונת ניצחון - הראש של בן־גוריון שרד.
זירה שנייה: טיל שכונתי
בפער שבין תום יללות הסירנות, לפני פיצוץ המיירטים או "בום" הנפילה, מופיעה שתיקת הממ"ד. הרגע שבו האוזניים מתחדדות בדריכות ניאנדרטלית אל מול איום הייפר מודרני. חרדה קיומית, מחשבת סטטיסטיקה לאחור. בשקט הרועם אני חושב שכל כך הרבה תלוי במשאית שיגור אפורה, בוהקת באור הזריחה לצד אבנים לבנות.
הכל תלוי בזווית שבה נעצרה משאית השיגור 1,500 קילומטרים ממני, כמה מעלות הסיטה הרוח, מתי בדיוק נלחץ הכפתור, ואם יש לממ"ד שלי קיר מזרחי או מערבי. מפתיע כמה ארוך הוא הרגע הקצר שמפריד בין הסטטיסטיקה לבין ה"מכתוב".
אני שומע יירוט ראשון, שני, שלישי. הגוף מתכווץ, המבטים בממ"ד מנסים להעריך את המרחק - ואז מגיע הבום הרביעי. רעד הקירות לא מותיר מקום לספק. זה נפל קרוב מאוד, אבל לא עלינו. תמונת המצב מתבהרת מבעד לערפל הווטסאפ. בתום עשר הדקות אני יוצא החוצה ורואה מהמרפסת את עמוד העשן מיתמר במרחק כמה מאות מטרים ממני. ככה זה כשזה קרוב כל כך לבית. "אנחנו בסדר", אני כותב לחבר. חושב על אלה שלא יכולים לכתוב את השורה הקצרה הזו, אנשי הסטטיסטיקה של ה"לא בסדר" וגרוע מזה, אלה שכבר לא יכולים לענות.
בוקר קיץ יפה ונחרב. אני הולך ברגל לעבר הנפילה. המצלמה שתלויה על צווארי מאיטה אותי. פעם אחר פעם אזרחים המומים עוצרים אותי עם אותה שאלה: "מס רכוש?" ואליה מצטרפת בקשה, ספק ציווי - "בוא תצלם את הנזק שעשה לי הטיל".
מעגל הפגיעה האיראני גדול. זה מתחיל בגגות רעפים מנופצים במרחק מאות מטרים, מתקדם לדלתות זכוכית מרוסקות ולאלפי רסיסים מנצנצים, עד שאתה מגיע אל אזור הקריסה.
"האמת, אני מפחד להרים את המגינים של החנות. כבר הצצתי מהכניסה האחורית, ראיתי שהתקרה קרסה לחלוטין, אבל יכול להיות שמקדימה הזגוגיות הלכו גם הן". בן סוויסה מביט בהמבורגרייה שלו במבט מופתע, חצי משועשע. שורת בעלי העסקים במרכז המסחרי הקטן מתקבצים כדי להבין מה נפל עליהם.
"נו, זאת מהציפורניים, הבן שלה היה החייל היפה הזה, שהגיע תמיד עם פרחים לאמא שלו". הלקוחה עדיין לא קולטת מיהו ההרוג ומנידה את ראשה מבלי להבין. "חכי שיתפרסמו התמונות", מסבירה לה מישהי, "את תזהי אותם. תמיד היה לו חיוך טוב"
"יכול להיות שההדף חדר לחנויות דרך מזגני האוורור שהתקינו על הגג לא מזמן?" תוהה בעל המאפייה. הבחור מהבנק אוסף את עצמו מההלם עם אספרסו שלישי לבוקר הזה. "בוא תצלם, תחטוף שוק", הוא אומר. סניף הבנק נראה כמו מיצג אמנותי שיצא משליטה. אריחי תקרות אקוסטיות משתלשלים מהתקרה, תלויים על בלימה. חוטי תקשורת וגלאי עשן מתנדנדים בחלל, ארון עם כלכלת קלסרים הקיא את תכולתו על הרצפה.
עובדת בנק חרדתית ממהרת אלי, "אל תצלם! אין אישור!" אני תוהה מה יש לה להסתיר, מכבד את בקשתה ויוצא חוצה. "כל הכסף שלי בבנק הזה, אני רוצה לבדוק שאפשר להוציא אותו", איש בא בימים מנסה שוב ושוב למשוך כסף מכספומט סדוק.
בית הקפה מלא אזרחים המומים, שהצליחו לפנות את עצמם מאזור הנפילה. חלק נמלטו בכפכפים ובפיג'מה, עם טלפון ומטען, חלק הספיקו לארוז חיים שלמים במזוודות "לואו קוסט". בין מענה לכל המשפחות ולחברים הדואגים, כולם מנסים להבין איפה יעשו שבת, ודרך אילו דלתות מסתובבות יתפצלו חייהם מכאן ואילך.
בינתיים בן סוויסה מצליח להיכנס למסעדה שלו. ההערכה שלו היתה נכונה, עוצמת הפיצוץ עברה את מגיני המתכת ופגעה בזגוגיות. גם בעל המאפייה מגלה את הפגיעות הנסתרות מהעין. אחרי הבנת הספיגה מגיע רגע ההתעשתות. בן סוויסה מראה סרטון שבו הוא שר ומעודד את עצמו. "תראה, עשיתי את זה לחברים שלי. להזכיר שעם כל מה שקורה לנו, אין על המקום הזה, אין".
כמו משיחת מכחול מרושעת, הבניינים החדשים התקמטו פנימה. מרפסות רוגע הפכו ליער בלהות של מסגרות מתכת שחורות ועקומות. הטיל פגע בכביש שליד הבניינים, קילף את איפור האספלט של העיר וחשף את עור המדבר שמתחתיה.
אני מודד את המרחק בין "עוד נפילה" לטרגדיה איומה: פחות משלושה מטרים. דלתות הלובי בוגדות בייעודן, ואינן מאפשרות כניסה או יציאה. אנשי כוחות ההצלה אחוזי תזזית איטית וזהירה, מנסים להוציא כמה שיותר מדיירי הבניינים החוצה בדרכים עקלקלות.
אומרים שהצבא תמיד מתכונן למלחמה הקודמת. הפעם נראה שהצבא התכונן היטב. המרחב מלא בהרבה אנשי יחידות מיוחדות, שהוקמו לצורך טיפול בזירה הכי קרבית של המלחמה הנוכחית - העורף. "אתמול היינו כל היום בסורוקה, והיום שוב כאן, קרוב... מה יהיה מחר? לא יודע", אומר נתן פלדשר, מילואימניק מיוזע של פיקוד העורף, ומעניק משמעות חדשה למושג "חיבור הזירות".
בווטסאפ רצה בדיחה שהאיראנים ניסו לפגוע בסניף המקומי של חברת מיקרוסופט, ופגעו רק בחלונות. מאוחר יותר האיראנים יהפכו את הבדיחה להצהרה. אני תוהה אם במלחמה הבאה פיקוד העורף יאסור גם לשתף בדיחות בווטסאפ. מכונות אספרסו, בובות גיבורי־על ובלונים צבעוניים מעל בריכות מים רוגעות ומטופחות, שבאחת מהן צף מסך מחשב.
חבורת נערים חרדים עומדת מאחורי סרטי ההפרדה ומביטה אל הבניין המרוטש. פגיעה ישירה, ככה זה נקרא, אבל העיניים לא מסוגלות להכיל את ישירות הפגיעה. לפני כמה רגעים היו פה חיים, טלוויזיות, חלומות של מחר, אהבות חדשות
"חבר'ה, סיימנו לחלץ ואספנו את כל הדברים כאן באוטו. אתם צריכים שנסיע אתכם לנקודת האיסוף?" פונה אחד המפקדים לשני חיילי חילוץ מותשים, המחכים בתחנת אוטובוס. "לא יכולים, הבטחנו למשפחה שאנחנו עוזרים להם לפנות את הדברים שלהם. עכשיו אנחנו עומדים עם עגלת הילדים הזאת, מחכים שהם יחזרו ויגידו לנו לאן לקחת אותה".
כשאני עוזב את הזירה, אני מבחין במחזה הזוי לחלוטין שמגדיר את הזמן והמקום: מצד אחד של הכביש טרקטורון מפנה פסולת בניינים חדשים־קורסים אל המשאית. מעברו השני של הכביש שורה של עובדים זרים באפודים זוהרים מסיימים את הפסקת העישון שלהם וחוזרים לבנות.
זירה שלישית: הטיל שנשכח
אני זוכה ל"כבוד" המפוקפק לשדר את הנפילה בבאר שבע מאולפן גלי צה"ל בירושלים. די מהר אני מבין שזה נפל ממש־ממש קרוב לבית הוריי. "אנחנו בסדר", מרגיעה אמי, "היינו בממ"ד, הבום הזה היה ממש קרוב". מאוחר יותר אני מגלה למה כלי התקשורת כמעט לא התייחסו לנפילה הזו. "רק" שני בתי קרקע נהרסו לחלוטין, והעניין כבר עבר למקום אחר.
כמה ימים אחר כך אני מגיע לזירת האירוע. ילדים קטנים רצים בין הכלבים, סטודנטיות לומדות עם טאבלט על הדשא, סטודנטים בתקופת מבחנים משחקים כדורגל, מופתעים לגלות שהטיל נפל כאן לידם. כל מלחמה ושחקני ההגנה שלה.
זירה רביעית: טיל המוות
על דופן ציליית דוכן הפיס כתוב "כיכר המזל". על הכביש עשרות תריסים שבורים מטשטשים את גבולות מעבר החציה. ביניהם מנצנץ כרטיס חישגד עם הבטחת מזל טוב. שום מזל לא הגיע לכיכר בבוקר היום האחרון למלחמה. "איזה מזל נאחס", אומר לי אחד מבעלי העסקים באזור, "כזו פגיעה נוראית, רגע לפני הפסקת האש?"
אבן זיכרון ליד הכיכר מנציחה את ארבעת עובדי הבנק הסמוך, שנרצחו בידי משוגע עם נשק. מעבר לרחוב אוטובוס עומד בחלונות מנופצים. מזכיר את ימי הפיגועים והאוטובוסים המתפוצצים, אבל זה גדול יותר. ההרס עצום.
חבורת נערים חרדים עומדת מאחורי סרטי ההפרדה ומביטה אל הבניין המרוטש. פגיעה ישירה, ככה זה נקרא, אבל העיניים לא מסוגלות להכיל את ישירות הפגיעה. לפני כמה רגעים אלו היו חיים, טלוויזיות, חלומות מחר, אהבות חדשות וכל הרגעים שבין לבין. במחי טיל אחד הכל הפך לשלד בטון מפורק שבור וזועק בשתיקת חללים פעורים.
צוותי תקשורת מכל העולם ממלאים את המקום, כולם רוצים לתפוס את תמונה המלחמה בזמן פציעות והרוגים, רגע לפני שהמלחמה תמה. כסוף שיער עם אנגלית טובה מנסה להסביר לכתבת יפנית מה ההבדל בין סונים לשיעים. בשער חנות חלפנות כספים מנופצת בעל החנות מתראיין נסער מתחת לשלט דולר גדול. איכשהו אנשי החולצות האפורות מצליחים להגיע במהירות של מד"א לזירות. כעיטים על אופניים חשמליים הם סורקים את הזירה בעיניים צרות, מחשבים זוויות וזמינות, ואז שועטים במהירות כדי להידחף אל אחורי התמונה.
צמד חיילים עומד בפתח חנות "הכל לבית". שני בדואים מנסים להיכנס לחנות. "באנו לתקן את התריסים", הם מראים לחיילים את החולצה שלהם. "אם אין לכם אישור מפיקוד העורף, אתם לא נכנסים", מתעקשים החיילים. כשהשניים הולכים לדרכם החיילים תוהים על מהירות ההגעה של אנשי הזכוכיות והתריסים למקום. "נראה לי שהם תיאמו עם האיראנים", צוחק אחד החיילים.
אני מגיע לשער "האופרה", קונדיטוריה אהובה של מתיקות צרפתית עם טוויסט אוקראיני. כשדיברנו בבוקר הבעלים, יגאל גורביץ', חשב שהם רחוקים מזירת הנפילה, אבל כשפתחו את המגן - הכל היה מרוסק מבפנים. הספר שלידו, אלברט בן צבי, מסביר לי את מסלולי הווייז של ההדף: "כאן יש בניין שחסם את זה, אבל אתה רואה כאן בחניה יש שטח פתוח וההדף עבר משם היישר אלינו, לכן הכל מרוסק בפנים..."
האקראיות קשה להכלה. חנות הפרחים שליד יצאה כמעט ללא פגע, "רק השלט החיצוני הלך". המוכרת עסוקה, אם ובתה מזמינות פרחים ליום הולדת. "נפל טיל, אוקיי, מה נעשה? נפסיק לחיות?" הן תוהות.
בשלב הזה של האירוע כולם יודעים שיש הרוגים. רב־סרן שמועתי עובד בחריצות יתרה. הסיפורים רצים על לכודים שלא ניתן להגיע אליהם. בסופר הרוסי המוכרת מדברת עם אחת הלקוחות. "נו, כן, בדיוק זאת מהציפורניים, הבן שלה היה החייל היפה הזה, מגיע עם פרחים לאמא שלו". הלקוחה לא מצליחה להבין במי מדובר, מנידה את ראשה באי־הבנה. "חכי שיתפרסמו התמונות, את תזהי אותם. תמיד היה לו חיוך טוב. איזה עצוב".
הירקן לא מחכה לעובדי העירייה, ומטאטא את שברי הבניינים שנערמו בפתח החנות במטאטא רחוב. "מה זה משנה, למה צריך לדבר על זה עכשיו?" הוא אומר. "הטיל נפל, מי שמת - מת, מי שחי - חי. מה יעזור לנו לכעוס? בבחירות נכעס. עכשיו צריך לסדר ולארגן את החיים קדימה".
"אני בבאר שבע מאז 1958, אז תעשה חשבון לבד בת כמה אני, ואל תשאל אותי מה הגיל שלי, כי אני אשקר", צוחקת כרמית בן עזרא. היא עומדת ברחוב, מביטה על ההרס מסביב, מראה לי את הבית שלה מעלינו, חזיתו מכוסה ביריעות ניילון. השכנה אליזבט רומרו מגיעה ומחבקת אותה. "איפה היית כשזה נפל?" היא תוהה. "בדיוק הוצאתי את שתי הכלבות החוצה לסיבוב. כשהיתה אזעקה אמרתי שאין מצב שאני מצליחה להכניס שתי כלבות חרדתיות למעלית בזמן, אז רצתי למקלט הציבורי".
חיוך אלת הצדק מופיע על פניה של רומרו: "את רואה, אמרתי לך שזה חשוב!"
כרמית מכה על חטא השגרה. "מאה אחוז צודקת, באמת מזל שפינינו את המקלט הציבורי מכל החפצים ששמתי שם..."
רגע לפני שהשתיים עולות לבתיהן, כרמית מסבירה לי את קסם השכונה. "למעלה מגורים, בקומת הרחוב עסקים מכל המינים והגוונים. תמיד אמרתי לעצמי, כשאני יוצאת לפנסיה אני עוברת לכאן - יש לי פה הכל מתחת לבית, לא צריך לנסוע לשום מקום".
חשבתן שזה יכול לקרות לכן כאן, בשכונה שלכן?
"כולם חושבים שזה ייפול בשכונה אחרת", אומרת כרמית, "שזה יקרה למישהו אחר. עד שזה נופל עליך..." חכמה - ומהבוקר גם בעלת ניסיון.
בשולי הכיכר, בתחנת האוטובוס, יושבת אישה מבוגרת בשמלה פרחונית כחולה, עם תיק יד, ועל פניה ציפייה לאוטובוס. "גברת, נפל טיל, אין אוטובוסים או תחבורה ציבורית מכאן", אני מנסה להגיד לה. היא מחייכת אלי בחוסר הבנה ועונה ברוסית. אני מוצא בקלות מישהי שיכולה לתרגם, והיא מסבירה לגברת שהאוטובוס לא יעבור כאן היום. הגברת עונה לה שהיא יודעת. אז למה היא מחכה? אני תוהה. "שיהיה טוב", הגברת אומרת, קמה והולכת.