את חדרו המאולתר של איתי יצחקי, בקומה מינוס 7 בחניון המרכז הרפואי שיבא תל השומר, סיימו אמו סיגל וחברתו אליסה לעטר בדגלי הצוות שלו מסיירת נח"ל, בתמונת חבריו שנפלו בקרב וגם בצילומים מימים יפים יותר, שבהם הארץ היתה הרבה יותר מחויכת ושקטה.
איתי, שהתגייס לצבא באוגוסט 2023, כחודשיים לפני פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נפצע ב־13 בינואר השנה, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה־20. וכעת, כמעט חמישה חודשים אחרי שהוגדר בשטח כמת, ממשיכים בבית החולים להילחם עליו, עם כל תנאי השדה שכפתה המלחמה מול איראן.
"בתור אחת שבעבר כל אזעקה הרעידה אותה, כעת אזעקות הן מבחינתי רק רעשי רקע", אומרת סיגל. "כשיש מטרה, אני יודעת שגם אם ישימו אותנו עכשיו במחלקה עמוסה בבוץ ובלכלוך, אותי יעניין רק דבר אחד - ההחלמה של הבן שלי".
מאז תחילת מבצע "עם כלביא" לא מעט מחלקות בשיבא ירדו לחניון התת־קרקעי, בהן גם מחלקת נפגעי ראש והמחלקה הנוירולוגית. המטרה היא להגן על החולים, בעיקר על אלה שמתקשים בתנועה. ככה נראית מלחמה בתת־קרקע: אין שם חלונות, אור השמש לא נכנס, הכל מאולתר וכאוטי - העיקר לעבור את התקופה בשלום ובמהירות האפשרית.
"אשאל אותך שאלה", מבקש אליהו סופן, מנהל התפעול של בית החולים השיקומי במרכז הרפואי שיבא, ומהאחראים על פרויקט החניון המרשים. "יש כאן מיזוג? יש. יש איפה לישון. יש הפרדה בין מטופלים. יש שירותים ומקלחת, תנורים לחימום האוכל, מקרר למשפחות, טלוויזיות. מה חסר?
"אבל מצד שני, במחלקה שלמה שיורדת לחניון אין את כמות חדרי הרופאים הדרושה, המחסנים, חדר הכביסה, חדר ציוד רפואי. אלה דברים שתופסים מקום. אתה צריך לקחת מחלקה ולצמצם אותה מ־200 מטרים ל־100, וזה משמעותי. תבין, במקום שבו אנחנו עובדים כעת חנו ביום חמישי הקודם רכבים".
לא קל למאושפזים, בטח שלא למשפחות שכבר חודשים מתפללות לשיפור במצב יקיריהן, ואז ביום אחד תנאי בית החולים משתנים לרעה, ולכו תדעו מתי איתי, פגוע הראש, יחזור לטיפול בתנאי המעבדה שקיבל לפני 13 ביוני, כשמטוסי חיל האוויר החלו לתקוף 1,700 קילומטרים מכאן.
סיגל יצחקי, שבנה החייל מאושפז בשיקום ראש: "המעבר מהחדר המסודר במחלקה אל החניון היה מאוד חד. כששמעתי על ההפצצות באיראן הכי הטריד אותי לוודא שאיתי לא ישמע על זה, כי על יד המיטה שלו אמרתי לו שעוד מעט יהיה שלום"
"קרסנו ביום הראשון של המלחמה החדשה", מודה סיגל. "המעבר היה מאוד חד מהחדר המסודר לחניון, כשרק לפני שבוע הגענו למחלקת שיקום ראש והתאקלמנו. ממש ספרנו את הימים להגיע אליה, כי שם מתחילים לעבוד עם איתי. מה שבעיקר הטריד אותי, כששמעתי על ההפצצות באיראן, זה לוודא שאיתי לא ישמע על זה, כי אמרתי לו ליד המיטה שעוד מעט יהיה שלום. המטרה שלי היא להרים את הבן שלי על הרגליים".
איתי, בנם של סיגל ודרור, גדל בשכונת רמת אביב, והוא מלח הארץ בהגדרה. מנהיג צעיר, רשג"ד בצופים לשעבר, שם גם הכיר במארס 2023 את חברתו אליסה, שהיתה מדריכה בשבט. הוא התגייס לסיירת נח"ל, סיים בה את מסלול ההכשרה בנובמבר 2024, הצטרף לצוות Z1 המובחר, ופחות מחודשיים אחר כך, בבית חאנון שבצפון רצועת עזה, אירע האסון: פיצוץ אמל"ח גרם לקריסת המבנה שבו שהה צוותו. חמישה לוחמים נהרגו, שמונה נפצעו קשה. איתי וחברו ליחידה, טוהר דגה, מאושפזים כעת באותו חניון תת־קרקעי, מוגדרים שניהם פגועי ראש.
איתי הוכרז כמת אחרי התקרית הדרמטית בבית חאנון, אבל רופא ששהה במקום ביקש לבדוק לו דופק פעם נוספת, וכשמצא סימני חיים לא הרפה עד שהצליחו לייצב את מצבו ולהביא אותו לטיפול בבית החולים. שישה ניתוחים עבר מאז.
"יש שיפור מאוד איטי", אומרת האם סיגל. "במשך חודשיים איתי היה במצב קריטי של בין חיים ומוות. הוא מגיב, אמנם לא בהכרה מלאה, אבל מסתכל עלינו ומחייך בעיקר לאליסה, כשהוא שומע את הקול שלה וכשהיא מחזיקה לו את היד".
אליסה באה אל אהובה מדי יום, אף שהתגייסה לפני חצי שנה, והיא לא מחמיצה הזדמנות ללטף אותו. "הוא הבחור הכי מדהים שפגשתי", היא אומרת ליד מיטתו. "אציל נפש, צנוע וכל כך אכפתי. לא סתם התאהבתי בו".
סיגל מספרת כשאליסה חגגה 18, איתי היה בצבא, והמשפחה שלחה לה בלונים ופרחים ליום ההולדת גם בשמו. "כעת ביקשתי מאיתי שכשהיא תחגוג 19, בסוף יולי הקרוב, הוא בעצמו יבוא אליה עם הבלונים והפרחים. היא נלחמת עליו כמו לביאה".
גם רלי דגה, אמו של טוהר, לא עוזבת את מיטת בנה. "תודה לאל, אנחנו רואים שיפור במצב", היא אומרת. "כשהגענו לכאן היינו מונשמים ומורדמים, והרופא אמר 'תתפללו'. וכן, זה תהליך ארוך. בפציעת ראש מדובר בצעדי תינוק, שניים קדימה ואחד אחורה, דינמיקה מאוד עדינה. יש התקדמות, ופתאום כאב בלתי נסבל. היו ימים שלא היה לטוהר קול לצעוק, ורק על הפנים שלו ראו כמה הוא סובל. אז אנחנו בעיקר מעריכים את הנס שהוא חי, וזה לא מובן מאליו בימים אלה".
אליהו סופן, מנהל התפעול בשיבא: "מכונת הדיאליזה חוברה כאן לשקעי חשמל תלת־פאזי, שדורשים מערכת מתאימה. כל התשתית נעשתה מהרגע להרגע. דאגנו שלא יחסר כלום ברמת הכיורים, שילוט, וילונות. בשישי התחלנו, ובשבת הכל היה מוכן"
גם טוהר התגייס באוגוסט 2023. "הוא גילה את עצמו בסיירת", רלי מחייכת. "תוך כדי האימונים הוא קלט שהוא יודע לרוץ בלי הפסקה, עם כושר וסיבולת. היה חוזר הביתה מהשירות עם עיניים מאירות. כשניסינו לשכנע אותו לא להיכנס לעזה, הוא השתיק אותנו: 'ואם הבת שלכם היתה נחטפת, הייתם רוצים שיגידו לחיילים לא להיכנס?'"
ביום רביעי שעבר עבר טוהר עוד ניתוח, הפעם להחזרת עצמות בגולגולת. הוא היה אמור לנוח ולהחלים במחלקה השקטה בבית החולים, אבל אז הופיעו האזעקות הראשונות ומלחמה חדשה פרצה לתוך חיינו.
"טירוף", מסכמת רלי. "מצד אחד, היה צריך לקחת את טוהר עם המיטה שלו למרחב המוגן במחלקה, ומצד שני, באותם רגעים דאגתי גם לילד הקטן שלי, נבו, בן 5, שבדיוק יצא עם אחותי לבית המלון שליד בית החולים. רציתי לתת גם לו חיבוק הורי ולעטוף אותו. בקיצור, אלה היו רגעים מאוד קשים, ההתמודדות עם הקריעה בין שני הילדים".
עמודים כמו בנתב"ג?
במחלקה הנוירולוגית בשיבא אמנם היה מרחב מוגן, אבל מאחר שרבים מהמאושפזים אינם ניידים, היה צורך לקחת את המיטות ולהעביר אותן למרחב המוגן - ולא לכולן היה מקום שם. "זה מאוד מפחיד כשיש אזעקה, כי צריך להוציא את המיטה ואני ממש בחרדות על איתי", אומרת סיגל. "אני את המכה שלי מהמלחמה כבר קיבלתי, אין בי יותר חשש. הבת שלי נמצאת לידי, בעלי גם, ואליסה פה. את הכלבה שלנו השארנו בינתיים אצל השכנים. מה שחשוב זה רק איתי".
גם בבית החולים הבינו עם תחילת תקיפות חיל האוויר באיראן שחייבים לשנות דיסקט. מלחמה עם מעצמה אזורית ויכולותיה ההתקפיות היא קצת יותר משמעותית מכל מה שפגשנו עד כה. "עוד לפני שקיבלנו הנחיות - כבר הזעקתי את מנהלי המשק", מספר מנהל התפעול אליהו סופן. "ביקשתי שיעצרו הכל ושיורידו את עובדי הלילה לחניון. שיתחילו לפרוס שם כיסאות ומכונות שטיפה, כדי לוודא שהכל נקי ומסודר לקליטה. בארבע וחצי לפנות בוקר הייתי בבית החולים".
סופן מאייש כבר שמונה שנים את התפקיד. ראה את מבצעי ההיערכות לקורונה, את ימי הלחץ ב"חרבות ברזל", מכיר כבר תרגולת של מצבי חירום. "אף פעם בית החולים לא היה ערוך בצורה הזו", הוא משוכנע. "זה מצב חירום אמיתי, להוריד כמעט בית חולים שלם לתת־קרקע זה פרויקט מטורף, ואנחנו משתפרים ממבצע למבצע. המהירות, טכניקות העבודה. אם פעם היית מוריד מחלקה קומפלט, רק מזרים ציוד לחניון, כעת אתה מוריד עם תכנון. המחשוב יורד לשם ראשון, כך שאתה פחות מעכב את ההליכים, כי בסוף צריך שהמטופל יגיע וישר ימשיך בטיפול".
סופן (32) עבר בעצמו תאונה קשה לפני שנה, בכניסה לשיבא, ומאז הוא מרבה להתנייד בקלנועית שבית החולים סיפק לו ושבה גם ערך איתי את הסיור בחניון ששינה את פניו בסופ"ש שעבר. "זה משהו פנומנלי", הוא מתלהב עדיין מהמבצע. "אתה רואה את מכונת הדיאליזה שעומדת בפינה? היא מחוברת לשני שקעים של חשמל תלת־פאזי, אז צריך להביא גם מערכת מתאימה וגם מים מזוקקים לתפעול - וכל התשתית הזאת נעשתה מהרגע להרגע. תבין, אני צריך לדאוג שלא יהיה חסר כאן כלום ברמת הכיורים, שילוט, וילונות. בשישי בבוקר התחלנו, ועד שבת בעשר בלילה הכל היה מוכן".
יוחאי בדלוב, מאושפז: "יש כאן פחות פינוקים, פחות פרטיות, פחות היגיינה או אור שמש. זה לא קל, אבל גם לא כזה נורא. בראייה לאומית הימים האלה הם גאווה גדולה. בעוד חודש לא אזכור שהיה פה קצת מלוכלך, אבל כן אזכור שניצחנו את איראן"
אחת האחיות עוצרת אותנו באמצע הסיור ומספרת על עוד מחלקה שאמורה לרדת בשעות הקרובות לחניון. היא שואלת את סופן איך ניתן להפריד אותה מהמחלקות האחרות, שהרי אין שם דלתות אוטומטיות והקידמה טרם ירדה במלואה במעלית. "יש לי כמה אופציות בשבילך", סופן משיב אחרי רגע קצר של מחשבה. "או שאציב עמודים כמו בנתב"ג, שיהיה מתוחם ויפה, או שאכניס מחסומי ביטחון, או שאפרוש כבל ואשים וילון". האחות מחליטה על וילון.
בית חולים בחניון בזמן מלחמה - ספק אם יש הרבה מראות דומים בעולם. סופן משוכנע שמדובר בהמצאה ישראלית. "תבין שמאחורי האנשים שמתפעלים את הפרויקט יש משפחה שהם עוזבים בימים משוגעים כאלה. אתה נמצא לא רק בחרדה לחיי המטופלים, אלא גם על עצמך ועל בני ביתך. אני לא פרופסור שיודע לנתח, אבל אני יודע שאם לא אדאג לחמצן או לשקעי החשמל, יכול להיות רע. מטופלים תלויים גם בי. המצב הפיזי והנפשי שלי מאוד מורכב. אני אדם דתי, ומעולם לא חיללתי שבת, אבל אמרתי שבמצבי חירום, בטח שבמלחמה, אני אגיע. הייתי פה עוד לפני שנשמעה בכלל האזעקה".
מדובר בתנאים לא קלים למשפחות ולחולים. לא רחוק מאיתי ומטוהר שוכב יוחאי בדלוב מפתח תקווה, שלמד בישיבת הסדר בירוחם, התגייס לגדוד 13 בגולני, עבר קורס מ"כים, וביוני שנה שעברה, בקרב בשכונת סג'עייה, נפגע מירי מטווח קצר. תשעה כדורים פגעו בו, חמישה חדרו לגופו, ארבעה נבלמו באפוד, בנשק ואפילו ברימון היד שהיה ברשותו.
"הגעתי לבית החולים בטיפות הדם האחרונות שלי, עם פגיעה בחוט השדרה, שהייתה מבחינתי השבר הדרמטי", יוחאי משחזר. "הייתי משותק לתקופת זמן מסוימת. ידעו שאשרוד, והיה ברור שאשתקם, רק לא ידעו אז - ועדיין לא יודעים - באיזו מידה זה יקרה. זה יכול להתקדם עד לשיקום מלא ויכול להיעצר בכל שלב. כרגע אני מתקדם. אולי בעוד שלושה וחצי חודשים אשתחרר הביתה, תלוי במכשור הרפואי שאמור להגיע. השיקום הפך להיות כל עולמי. אני כל כך שקוע ומרוכז רק בו".
איך קיבלת את העובדה שאחרי חודשים ארוכים של אשפוז בתנאי מעבדה אתה נאלץ לרדת לתנאי השטח בחניון?
"יש כאן פחות פינוקים, פחות פרטיות, פחות היגיינה או אור שמש. באופן אישי זה מאוד לא קל", הוא מודה בחיוך. "אבל זה גם לא כזה נורא, ובראייה לאומית הימים האלה הם גאווה מאוד גדולה. בעוד חודש לא אזכור שהיה פה קצת מלוכלך, אבל כן אזכור שניצחנו את איראן. אני חווה את התקופה הזו בהתרגשות. אנחנו, כמדינה קטנה, יכולים לתקוף אלפי קילומטרים מכאן ולהשמיד לא רק את הרוע הקרוב של חמאס, חיזבאללה וסוריה, אלא גם רוע מרוחק ומפלצתי".
בתוך הסיטואציה ההזויה
אצל דרור יצחקי, אביו של איתי מסיירת הנח"ל, מורגשת ההתמודדות הקשה עם התנאים החדשים בבית החולים. "עברנו פה כמה מחלקות במהלך האשפוז, וכל מעבר כזה כרוך בשינוי פיזי ונפשי של איתי ושלנו", הוא מדגיש. "זה בא לידי ביטוי אצלו בהתנשפויות, בהעלאת דופק. אתה רואה שהוא בלחץ גם כשהוא לא יכול לדבר, וזה מדאיג, כי אנחנו רוצים שהוא ישתקם - וכעת החשש הוא שבגלל האילוצים נלך אחורה או ניעצר".
יש כרגע ברירה אחרת?
"בשיקום יש תקופה שהיא יותר קריטית, וככל שהימים עוברים אנחנו בבעיה. התחושה היא שכל הזמן צריך לפרוץ עוד קיר ועוד קיר, בהישרדות תמידית. אנחנו פונים לרופאים, מנסים לקבל עזרה ממתנדבים. גם ככה הסיטואציה קשה, אז חוסר האונים במצבים כאלה הוא עוד יותר גדול".
חששת כשפרצה המלחמה הנוכחית?
"כן, כי לא נראה שהיא תיגמר תוך יום-יומיים, וזה עלול לפגוע בבן שלי. אנחנו נמצאים כעת בחניון ולא מקבלים טיפול בחדרים הרגילים. בבית החולים למעלה יש אולם שלם לפיזיותרפיה וחדרים לקלינאי תקשורת ולריפוי בעיסוק, ופה למטה אתה עם עוד 200 איש והאפקטיביות יורדת. אני מבין שיש אילוצים, אבל כאבא אני צריך לעשות את המקסימום למען הילד שלי".
רלי דגה, שבנה החייל מאושפז: "מבחינת תנאים, זה כמו לרדת ממלון חמישה כוכבים לחושה, אבל היחס מסביב טוב, ורואים שהצוות לומד את המצב. זה בית חולים שדה, כי אנחנו במלחמה. מקבלים טיפול בהתאם לנסיבות"
לעצמך אתה לא חושש בין כל הטילים הבליסטיים?
"אני במלחמה אחרת לגמרי, עם חששות אחרים. מבחינתי זו פריבילגיה להיות בבית ולרוץ עם כולם לממ"ד. אני לא יכול לאפשר את זה לעצמי. המחשבה היחידה שלי היא איך לקדם את איתי בתוך הסיטואציה ההזויה הזו".
בחדר המאולתר שממול, רלי, אמו של טוהר, משתדלת לשמור על קור הרוח, אף שגם בנה זקוק כעת נואשות לתנאים מיטביים בדרך הארוכה לשיקום. "אנחנו יושבים ליד דלפק האחיות, כי טוהר חזר מניתוח והוא צריך השגחה, ואין לנו אפילו דלת לסגור", היא קצת מחייכת. "אין פה תנאים. זה כמו לרדת ממלון חמישה כוכבים לחושה, אבל זה זמני והיחס מסביב טוב, וגם רואים שהצוות עצמו לומד את המצב.
"זה בית חולים שדה, כי אנחנו במלחמה. כולנו רוצים שלילד יהיה הכי טוב, אבל מבינים את הקולקטיב. החברה כולה עוברת תהפוכות משמעותיות. אז אני אומרת שוב תודה שהבן שלי חי ושיש עם מה לעבוד בשיקום. יש אימהות שאפילו לא יודעות איפה הילדים שלהן נמצאים כעת - אימהות של לוחמים ושל חטופים. אנחנו מקבלים טיפול בהתאם לנסיבות".
רלי ובעלה דני לא עוזבים את טוהר. מחליפים ביניהם משמרות: כשאחד נמצא כאן, האחר נוסע הביתה לכפר סבא, שם מחכים נבו הקטן ואחותו הבכורה פז, שסיימה כעת כיתה י"ב. לפעמים שניהם משגיחים ביחד על טוהר בבית החולים ומשאירים את פז לנהל את העניינים מאחור.
"המשפחה קצת התפצלה", רלי מודה. "השבוע אמרתי לבעלי, כשהיתה לנו רבע שעה פנויה, 'כמה זמן לא דיברנו זה עם זה'. אין לנו רגע לעצור בתוך כל הדרמה שמתחוללת בחיים שלנו. צריך כל הזמן להחזיק במעקה האונייה, וגם אז אני אומרת לעצמי שזה זמני.
"זה עוזר, הידיעה שעוד יגיעו ימים רגועים. ההיסטוריה מלמדת שאחרי מלחמות ארוכות מופיע בסוף משהו טוב, אז אני ממש רוצה להאמין שאחרי האפוקליפסה הזאת כולנו נצא למשהו הרבה יותר משופר. העולם ישתנה, זאת השאיפה".
"זו מלחמה על הבן שלי"
למטה, בקומה מינוס 7 בחניון המרכז הרפואי שיבא, לא תמיד שומעים את האזעקות שמטיסות את כולנו לממ"ד ולמקלטים. שם מתעדכנים במצב בחוץ לפי ההתרעות שמגיעות למכשיר הנייד ולפי ההודעות הדרמטיות שחברים שולחים. עם כל הקושי, עמוק מתחת לאדמה יש הרגשה קצת יותר בטוחה.
"למטה בחניון יש משהו די רגוע", רלי מודה. "לפחות לא צריך לקום באמצע הלילה, כך שאפשר להגיד שיש גם יתרונות. הרי הכל יחסי בחיים".
איתי וטוהר הם מטובי בנינו, באים ממשפחות מופלאות ומעוררות השראה. רק לראות את ההקרבה והנחישות, והכל במציאות שמשנה בכל רגע פנים מכאוס לעוד יותר כאוס. "אין לנו חיים, אבל אנחנו חדורי מטרה", אומרת סיגל, אמו של איתי. "אנחנו עובדים כאן במלוא המרץ, ואנחנו נשיג את המטרה. איתי נלחם בגופו ובנפשו מהיום הראשון לפציעה שלו. כשהתחילה המלחמה הנוכחית התהפכה לי הבטן, אבל אז תפסתי את עצמי ואמרתי: 'יש לך מלחמה על הבן שלך, אסור לך לסטות מהדרך'. אז כל האנרגיה שלנו מופנית רק לשם".
דרור, בעלה של סיגל, יגיד לפני שניפרד: "אנחנו מדינה מטורפת, וראיתי את זה רק עכשיו בבית המרקחת. האישה שעמדה לפניי בתור היתה אלמנת צה"ל, והגבר שעמד מאחוריי הוא פצוע מלחמה. אני, באמצע, אבא של פצוע, וכולנו נפגשים באותו מקום.
"לפעמים אנשים ברחוב לא יכולים להבין את מה שקורה פה. כולם יחזרו עוד מעט לשגרת היומיום של עבודה, משפחה, וזה בסדר, גם אני הייתי שם עד לפני כמה חודשים. אבל ברגע שאתה אחד הנפגעים, אתה מבין שיש כאן עם אחר. עם שנמצא במלחמת הישרדות ומתמודד עם קושי יומיומי - והאוכלוסייה הזו לצערנו רק הולכת וגדלה".
eyal1iris@gmail.com