יושב לו אדם, נגיד אני, באולפן, וכבר שומע "איך מסיימים את המלחמה הזאת?", "מה מתווה היציאה?" וכל האמירות קצרות־הרוח מסוג זה. ואני אומר - את המלחמה הזאת לא מסיימים אלא בהסכם כניעה מלא, שמבטיח לנו שלום לדורות קדימה ונסיעות בקיץ לאיספהאן לקניות בשוק.
אז הנה ההסכם שניסחתי בעצמי. אני מציע לכל מי שעוסק בעניין להעתיק לשימוש עתידי - כלומר לעוד כמה ימים, כשהם ייפלו על הברכיים הגרומות שלהם.
"טראמפ: "מצפה מאיראן לכניעה מוחלטת, לא להפסקת אש"
יחסי "שלום שלום"
וכך זה ייראה:
הסכם סיום עוינות והכרה בין הרפובליקה האסלאמית של איראן לבין מדינת ישראל:
נחתם בין: ממשלת הרפובליקה האסלאמית של איראן לבין ממשלת ישראל.
מבוא: הסכם זה ייכנס לתוקפו רק בתנאי שכל החטופים חוזרים הביתה, ללא תנאים וללא כל מחיר.
סעיף 1: הפסקת תוכניות הגרעין והטילים
איראן מתחייבת להפסיק באופן מלא ומוחלט כל פעילות הקשורה להעשרת אורניום, ולפיתוח, אחזקה או תכנון של נשק גרעיני. היא תפרק את כל המתקנים הקיימים בפיקוח ישראלי, תעביר את מלאי החומר המועשר למדינה שלישית ניטרלית ותאפשר ביקורת פתע בכל זמן. כמו כן, איראן תשמיד את כל מלאי הטילים ארוכי הטווח שלה באירוע פומבי, בנוכחות צמרת צה"ל ובהפקת מירי רגב.
סעיף 2: הפסקת כל פעולה עוינת כלפי ישראל
איראן מתחייבת לחדול לאלתר מכל מימון, הכוונה, הפעלה, חימוש או תמיכה ישירה או עקיפה בכל ארגון או יחיד הפועלים נגד אזרחי מדינת ישראל או ריבונותה. חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החות'ים ואחרים יוסרו מרשימת השותפויות האסטרטגיות, והמשטר באיראן יתמקד בעניינים שלו - אם עוד יש לו כאלה.
סעיף 3: הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית וריבונית
איראן מתחייבת להכיר בזכותו ההיסטורית והמשפטית של העם היהודי למדינה ריבונית במולדתו, ובמדינת ישראל כמדינה יהודית וכחברה לגיטימית במשפחת העמים. איראן מתחייבת להכיר בעובדה שאין על ישראל.
סעיף 4: פיצויים על נזקים
איראן מתחייבת להעביר לישראל בקרן בינלאומית ייעודית סכום שנקבע על ידי ועדת מומחים, לפיצוי על הנזקים שנגרמו לישראל בעקבות פעולות איבה ישירות ועקיפות מאז 1979, כולל שיקום אזורי עוטף עזה, הגליל והמרכז. הסכום ההתחלתי: 75 מיליארד דולר. במזוודות.
סעיף 5: פתיחת ערוצי פיוס ודו־קיום
בתום שנה מהשלמת הסעיפים 4-1 ייפתחו בין העמים ערוצים אזרחיים, אקדמיים ותרבותיים, מתוך מגמה ליצור שיח חדש באזור, המבוסס על כבוד, ביטחון וחיבה הדדית. יוחלפו מתכונים בין הצדדים לשביעות רצון כולם.
זה ההסכם שלי. אם יש לכם יותר טוב - מוזמנים לכתוב אותו על הקרח.
קשה
כשחברי הקבינט הצביעו על היציאה למלחמה, עמד בפניהם נתון מחריד: הערכה שמספר ההרוגים בעורף שלנו ינוע בין 800 ל־4,000. והם הצביעו בעד. לו הייתי בחדר - גם אני הייתי מצביע בעד, עם כל הקושי והזוועה לקבוע במו הרמת ידך את מותם של אנשים שבינתיים ישנים בבתיהם בשלווה יחסית, ולא יודעים שגורלם נחרץ. יש מצבים בחיים שבהם טובת הכלל, טובת העם, טובת האנושות אפילו, עומדות מעל לטובתם של פרטים, ומספרם לא משנה. אוי לנו שאנחנו חיים בזמן כזה - אבל זה המצב, ואי אפשר להתחמק ממנו.
מה אִפשר לחברי הקבינט להצביע על תחילת המלחמה בלי להסס? העובדה שזהות ההרוגים לא ידועה. זה יכול להיות כל אחד: יהודי או ערבי, עירוני או כפרי, עני או עשיר, ממוגן או חשוף. מלאך המוות מקבל אישור להסתובב ובוחר לו קורבנו. מי ייפול ברשתו? אין איש יודע. וזה שונה מהמצב הנמשך עם החטופים, כי במקרה שלהם אנחנו מכירים כל אחד אישית. אותו, את משפחתו ואת סבלו המתמשך בציפורני הרוע. 22 חטופים חיים שפתיל חייהם הולך ומתקצר ממתינים להחלטה על הפסקת המלחמה ועל כניעה בפועל לחמאס כדי שיחזרו הביתה.
עקרונית, מדובר באותה החלטה עצמה: הקרבת אזרחים שאין עוול בכפם למען הישרדות הכלל. אבל במקרה של המלחמה מול איראן מחליטים להקריב עשרות, או חלילה מאות, כדי לבער את הרוע מהעולם, ובמקרה של חמאס, הדרישה הציבורית היא להעדיף את שלום הפרטים על שלום הכלל, לסכן את העם באסון כמו 7 באוקטובר שיקרה שוב כדי לקבל את ה־22 בחיים.
ההבדל הפסיכולוגי והרגשי ברור. לו היינו יודעים מראש מי הם הקורבנות שייפלו במלחמת איראן, ההחלטה היתה הרבה יותר בעייתית. משפחות היו מפגינות והופכות את המדינה, וגם הרגש הפשוט של הזדהות, חמלה ואהבה הנטוע בלב רובנו היה מופעל, ומעכב, אם לא מונע, את היציאה המבורכת למערכה.
אני בוחש בליבי ומחפש תשובה: מי אני מעדיף להיות - אדם שמעדיף את הישרדות עמו ואת שגשוגו העתידי, או אדם שכל נפש מישראל היא בשבילו עולם מלא השווה כל מחיר? והתשובה שלי לעצמי היא גם וגם. אין אחד בלי האחר. העדפת הפרט מסכנת את העם, העדפת העם יוצרת אטימות לפרט. חייבים להתעקש להיות בשני המקומות בו בזמן. כל החלטה לגופה, תוך הכרה במורכבות ונתינת מקום לשני הקולות. בלי האשמות, בלי מילים קשות. הבנה שעכשיו זהו זמן קשה בתולדות העם שלנו, ושקורבנות תמימים מוקרבים למולך של האנטישמיות והאסלאם החולני. מול האתגרים האלה, הלב והשכל חייבים לעבוד ביחד. ביחד ננצח.
דז'ה וו
כשאני מסיים את תוכנית הלילה עם האדון שרקי, אני נכנס לאוטו, נוסע חצי דקה בדיוק למלון ביישוב הקסום יד השמונה, שממוקם ממש על הגדר של האולפן שלנו בנווה אילן, ועושה שם את הלילה. ויתרתי על נסיעות ליליות מתוחות בכביש ריק לגמרי, בחשש למטח הלילה שיתפוס אותי במחלף ענבה. ויתרתי על לראות את גוש דן מופצץ מהירידות מירושלים. ויתרתי על הבומים הרמים הנשמעים בביתי שבתל אביב בימים האחרונים, כשהאיראנים מנסים להשיג איזושהי הצלחה סמלית שהלוואי שלא תקרה. לא. אני עושה את הלילה בחיק הטבע, ביישוב שלא ידעתי על קיומו עד עכשיו - כפר קטן של יוצאי פינלנד, נוצרים אוהבי ישראל, שהקימו יישוב פיני מדוגם ממש על האולפן שלנו.
וזה זורק אותי אחורה, לימי מלחמת המפרץ. גם אז נטשתי את גוש דן מומטר הסקאדים מעיראק ועשיתי את לילותיי בקיבוץ מעברות, בבית שחבר השאיל לי. ולאחר שהיינו, מר טל ואני, מסיימים את צילומי "העולם הערב", הייתי מצטרף לשיירות כלי הרכב המפנים את המרכז, משל היו תושבי טהרן בימים אלה, ומגיע לחוף מבטחים בדיוק לתחילת השיגורים. היו אז כאלה שגינו את העוזבים את העיר - בלט בכך ראש העיר דאז שלמה להט, שקרא לנו "נפולת של נמושות". היום כבר אף אחד לא מעז לומר דברי בלע על החסים על נפשם.
רצה הגורל הפרטי שלי, וגם במלחמה ההיא וגם בזאת נפל עלי תפקיד שתפור עלי מעשה חייט מומחה - להיות זה שמרגיע, שמכניס חיוך גם בזמנים ממש קשים, שמזכיר שמתחת לחרדה הקיומית יש שמחה פשוטה מעצם הקיום, מעצם השייכות לעם ישראל. אני מרגיש שזכיתי בפרס יקר ערך, שמקל עלי מעט את תחושת האשמה הקבועה שאני נושא בליבי על כך שאיני משרת בצה"ל בתפקיד משמעותי.
כשאנשים מספרים לי שהם הולכים לישון עם שרקי ואיתי טיפה יותר רגועים, אני נזכר בימי מלחמת המפרץ, אז ארז ואני הבאנו צחוק אל החדרים האטומים, אל מסכות האב"כ המקוללות, אל סרטי הבידוד המטופשים ב־100 שקלים, ותגידו שדוד שלח אתכם. אז וגם היום איני יושב בבור בקריה, ואיני יודע שום דבר שאף אחד אחר לא יודע ומבשר אותו בארשת פנים חשובה. אני יודע רק לתת מהחיוך שאיתו נולדתי, שתמיד זמין לי בזמנים קשים. זאת המתנה הקטנה שלי, ואני תמיד שמח להעביר אותה הלאה.
avrigilad@gmail.com
