בסלון ביתו הגדול והמרווח של אבי טולדנו בגן יבנה עומד פסנתר לבן גדול. מה שלרבים יכול להיראות, יפה ומרשים ככל שיהיה, לא יותר מכלי נגינה, הוא למעשה לא פחות ממוצג היסטורי. פריט ארכיוני, שעליו נכתבו כמה מהקלאסיקות הגדולות של המוזיקה הישראלית. יצירות לפנתיאון, כפי שנהוג לומר, מ"הורה" ועד "חי", ועוד שלל רגעים בזמן שהפכו על קלידיו מרעיונות מנפשו היוצרת של
אדם אחד, לרגעים בזמן שחקוקים עד היום בזיכרון התרבותי הקולקטיבי של העם היושב בציון.
לאלבום החדש של טולדנו קוראים "תחנה 77". הוא יוצא ממש בסמוך ליום הולדתו ה־77, וכן שבועות ספורים לאחר חגיגות יום העצמאות ה־77 של המדינה שאליה עלה כבן תשחורת, ושבה הפך עד מהרה לסנסציה, לכוכב ענק, לאחד מזמריה הגדולים ועם השנים לאחד מסמליה.
במובנים רבים, סיפורו של אבי טולדנו הוא סיפורה של המדינה שאהב, ובין שיריו נשזרות עלילות ודמויות מיתיות בתרבות המקומית, שגורלו נקשר בגורלן ויחד הם ייצרו כמה מהשירים הקנוניים שידעה היצירה העברית. לרגל יציאתו של האלבום החדש, חוזר אבי לסודות ולסיפורים מאחורי כמה מלהיטיו הגדולים ביותר. נכסי צאן ברזל שמספרים בעצמם סיפור על ישראל שהיתה, ישראל שהשתנתה וזו שכולם עוד נזכרים בה בערגה. רגע לפני, כשהוא מתיישב וגבו אל הפסנתר, הוא מתייחס לנציגת הדור הנוכחי, יובל רפאל, שמייצגת אותנו השנה בתחרות. אותה טולדנו, שועל אירוויזיונים רב ותק, מחבב ומעריך.
"אני חושב שיובל רפאל היא בחירה מדהימה לאירוויזיון", הוא אומר. "היא זמרת פנטסטית ויש לה שיר טוב. אני חושב שהיא תתברג בחמישייה הראשונה בטוח, ואם לא, אז זה ממש יהיה חוסר צדק. שמעתי חלק מהשירים האחרים, אני באמת מאוד אוהב את מה שהיא עושה. היא שרה עם הרבה מאוד רגש ועדיין באופן אינטליגנטי. אני חושב שזו בחירה מצוינת".
באשר לטיפ שהיה מעניק לזמרת הצעירה, לא בטוח שהחוקים שחלו על האירוע בשנים שבהן כיכב, עדיין תקפים. "האמת היא שבשנים מוקדמות יותר, בשנות ה־80, היתה לי תחושה סובייקטיבית שפיצחתי, פחות או יותר, את העניין הזה של תחרויות. מה צריך לעשות כדי לזכות", הוא מודה.
"היה פער גדול בין אלה שהיו לפני כן לבין מה שאני הבאתי. אני זוכר שג. עיטור, שהיה כותב במגזין 'עולם הקולנוע', כתב פעם משהו כמו: 'הורים, כשהילדים שלכם אומרים 'אבי' הם לא מתכוונים לאבא שלהם - הם מתכוונים לאבי טולדנו'"
"אבל ככל שהזמן עובר, אני מרגיש שאין נוסחה לניצחון שאפשר להישען עליה. כי היום זו אנרגיה אחרת לגמרי. אתה לא יודע מה השיר הנכון לתחרות כזו, כי היא נהייתה בלגן אחד גדול. כל אחד בא עם סגנון אחר, כיוון אחר. פעם זה היה נראה לי ברור לגמרי, והיום ממש לא. אז הטיפ היחיד שאני יכול לתת לה זה להיות היא עצמה, לעשות את מה שהיא עושה, והיא עושה את זה מצוין. היתר לא תלוי בה.
"הגעתי למסקנה שבתחרויות האלה פתאום יוצא משהו חריג, משהו שלא דומה לאחרים, וזה השיר שזוכה לתשומת הלב ולזרקור המרכזי. זה גם בדרך כלל השיר שזוכה, בסופו של דבר. האם היא תהיה חריגה בין האחרים? אי אפשר לדעת".
זוהי יפו (1966)
"הגעתי לישראל ממרוקו בינואר 1965, בגיל 16 וחצי, אחרי שזייפתי את החתימה של אבא שלי שמאשרת לי לעלות לארץ עם 'השומר הצעיר'. בלי אישור של אבא שלי לא היה אפשר לעלות. בכל פעם שהייתי מביא לו את האישור בצרפתית שמאפשר לקטין לנסוע לארץ, הוא היה קורע אותו, זורק ואומר 'עזוב, אנחנו כולנו ציונים, יום אחד נעלה, הכל יהיה בסדר. אין שום סיבה שבגילך תעלה לבד'. זה עדיין היה מוקדם מדי בשבילם לעלות. ואז החלטתי שאני מזייף את החתימה שלו. הבן של השכנה היה היחיד שידע שאני נוסע.
"ביום שישי בערב, בקידוש, נישקתי את האחים שלי, שלא הבינו למה אני מנשק אותם. הגעתי לארץ אחרי הכשרה בצרפת, ישר לקיבוץ רוחמה. המוזיקאי שמעון כהן היה מגיע מדי שבוע לקיבוץ כדי לתת שיעורי מוזיקה והיה שומע אותי שר עם גיטרה מאיזשהו צריף. שרתי בצרפתית ובאנגלית, כי עוד לא דיברתי אז עברית. הוא אמר לי שהוא רוצה לקחת אותי לתחרות בשם 'תשואות ראשונות', שמגלה כישרונות צעירים. ובאמת זכיתי בתחרות במקום הראשון, עם שלושה שירים בצרפתית.
אחרי שזכיתי, המלחין משה וילנסקי, ששמע אותי בתחרות, פנה אלי ואמר לי 'יש לי שיר בשבילך. אני מכין שיר על יפו עבור משרד התיירות, והוא ילווה את הסרטון של הקמפיין'. אמרתי לו 'טוב, אבל אני לא יודע עברית', והא ענה לי 'אל תדאג, יוסי גמזו יישב איתך ויכתוב לך את כל המילים פונטית'.
"לא ידעתי מה אני שר בכלל. צילמו אותי לווידאו של השיר באיזה מועדון, עדיין עם פצעי בגרות. אני לא אוהב את הגרסה הזו, אבל יש כאלה שאומרים שהיא הכי אותנטית, הכי של פעם. יש איזשהו סיפור אגדה, שאני לא יודע אם הוא נכון או לא, שאומר שווילנסקי למעשה רצה לתת את השיר ליהורם גאון, אבל הוא היה בחו"ל באותה תקופה. כך מספרים. ואז הוא נזכר בבחור שזכה במקום הראשון בתחרות. כששרתי את השיר לא הכרתי את יפו בכלל, לא ביקרתי בה אף פעם, הייתי בקיבוץ רק כמה חודשים".
"שלא לאהוב אותך איך אפשר" (1969)
"זה היה השיר הראשון שפרץ את תקרת הזכוכית עבורי. צריך להבין - הגעתי לארץ בזמן שכל האמנים שפעלו בשטח היו מבוגרים ממני בעשור. אם אלה אריק איינשטיין, יהורם גאון, שלישיית גשר הירקון, ישראל גוריון, הדודאים, הפרברים - כולם פעלו כבר עשור לפני כן. ואז פתאום בא איזה פישר אחד קטן עם גיטרה מהקיבוץ, באמת משום מקום, והוא מגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים. פתאום כל הזרקור עלי, ואני זמר השנה.
"היה פער גדול בין אלה שהיו לפני כן לבין מה שאני הבאתי. פתאום היה איזה חידוש. אני זוכר שג. עיטור, שהיה כותב במגזין 'עולם הקולנוע', כתב פעם משהו כמו 'הורים, כשהילדים שלכם אומרים 'אבי' הם לא מתכוונים לאבא שלהם - הם מתכוונים לאבי טולדנו'. זו היתה איזו תופעה מיוחדת. אחרי השיר הזה קיבלתי 500 מכתבים לקיבוץ. זה שיר שעד היום אני שר בהופעות, ואני תמיד אומר לקהל שעבורי הוא פרהיסטוריה. השיר הזה בנה אותי, אפילו יותר מ'זוהי יפו'".
"מה חשוב היום" (1974)
"התחתנתי ב־1971, ושלושה חודשים לאחר מכן לקחתי את האישה ונסענו לצרפת, לעשות קריירה. היינו שם מ־71' עד 73'. בארץ הייתי בשיאי, אחרי שזכיתי שלוש פעמים בתואר זמר השנה, מקומות ראשונים במצעדים, בתחרויות ובפסטיבלים. עלינו על אונייה מחיפה למרסיי, ומשם נסענו 900 ק"מ לפריז.
"הגענו לשם ועוד לא היה לנו איפה לגור. לחבר שלי היתה חנות לאביזרי מין, ושם הוא גר. היה לו חדרון קטן עם אמבטיה מעל לחנות, והוא אמר לי 'אני יכול לתת לכם לגור בו עד שתתארגנו ותמצאו מקום לשכור'. ככה חיינו שם במשך כחודשיים, עד שחתמתי על חוזה עם אחד האמרגנים הגדולים שם והקלטתי תקליטים, ואז כבר עברתי למגורים הרבה יותר מרווחים, של חמישה חדרים.
"לאט־לאט התחלנו לעכל את העוצמה של ההצהרה הזו, של לשיר 'עם ישראל חי' על אדמת גרמניה. לבוא לאירוויזיון במינכן ולהגיד 'אני עוד חי' - זו תעוזה מטורפת. לפני כן לא שקלנו עד הסוף את הנושא, ולא הבנו את העוצמה שיש בזה"
"אבל כשרק הגענו, לפעמים הייתי יושב עם חבר שלי בחנות, שהיתה ממוקמת ברובע פיגאל, איפה שהיו כל הזונות של פריז. ליאורה, אשתי הטרייה דאז, היתה הולכת למספרה ויושבת שם עם כל הזונות. 'מאדאם טולדנו', הן היו קוראות לה, והיא היתה חברה של כולן. יום אחד, בזמן שישבתי עם חבר שלי, נכנס לחנות זוג ישראלים, ושמעתי את האישה אומרת לבעל 'ראית את אבי טולדנו, מסכן? מה נהיה ממנו, מוכר בסקס שופ'.
"הקלטתי שירים בצרפתית, והייתי במשא ומתן עם קלוד פרנסואה, ה'שלמה ארצי' הצרפתי של אז. הוא רצה שאכתוב לו אלבום. עמדתי לכתוב שירים בצרפתית לאלבום שלו, סיכמנו הכל, ויום אחד, ממש שבוע לאחר מכן, באוקטובר 1973, אחד השכנים שלי, ישראלי לשעבר, התקשר אלי ואמר 'פתח טלוויזיה, קורה משהו'. פתחתי וראיתי שפרצה מלחמה. היו לי קשרים טובים עם השגריר דאז, וביקשתי שיחזיר לארץ אותי, את אשתי ואת הבן שלי, שנולד תשעה חודשים לפני כן. בתוך יומיים היינו על מטוס שהחזיר חיילים לישראל באמצע הלילה.
"הגענו לארץ, וישר הצטרפתי לצוות הווי ובידור לחיילים. הסתובבתי בין מוצבים במשך כמה זמן, בזמני החופשי ניגנתי בגיטרה, ויצאה לי התחלה של שיר עם המילים 'מה חשוב היום'. זה לא היה מגובש. פגשתי קולגה שלי ששמע את המנגינה ואמר לי 'תן לי לנסות לכתוב את זה'. הוא הלך הצידה עם הגיטרה, וחזר אחרי חצי שעה עם המילים של השיר. הבחור הזה היה עוזי חיטמן ז"ל. ישבנו יחד וכתבנו את 'מה חשוב היום'. הכל קרה בזמן המלחמה, ורצינו לכתוב שיר שירים את המורל הלאומי. זה אחד השירים שהכי מזוהים עם מלחמת יום כיפור".
"זירת חיי" (1976)
"דודו טופז תרגם הרבה מאוד שירים, וביניהם של שארל אזנבור. אני ונועם סמל, האמרגן שלי דאז, פנינו לדודו וביקשנו שיתרגם לנו שירים. הוא לא ידע צרפתית, אבל תרגמתי לו באופן חופשי כל משפט ומשפט, והוא פשוט יצר תרגומים נפלאים לא פחות יפים מאשר המקור בצרפתית. הכרתי את דודו מהלהקה הצבאית, ובהמשך עשינו סיבוב הופעות של ארבעה חודשים באמריקה, עם להקה של רקדנים מעיריית תל אביב. אני הייתי כוכב המופע ודודו היה המנחה.
"עבדתי על אלבום שיצא בחברת EMI בפריז, ומי שכתב לי את הטקסטים בצרפתית היה בחור מבוגר ממני בהרבה בשם פיליפ קלר, במאי סרטים מאוד מוכר בצרפת. הוא כתב טקסטים ממש יפים, כמו 'החיים שלי הם זירה, בכל יום אני לובש את הכפפות'. הלחנתי לזה את המנגינה של מה שהפך להיות 'זירת חיי', ובאתי לדודו שיתרגם את הטקסט.
"הוא כתב 'כל ימיי עוברים עלי בתוך זירה'. המילים 'ואתם סביב לי, מחכים ליום בו אכרע על ברך ואפול פתאום, אז עלי תעוטו בהמוניכם, מבשרי לקרוע בציפורניכם. לא תזכו לראות את היום הזה, פה אני עומד ועוד אני מכה'. אחרי כל מה שקרה - זה נשמע כמו נבואה מטורפת. בסוף הוא באמת התכופף ותלה את עצמו עם איזה חוט ברזל. סוג של נבואה ביזארית שהוא כתב.
"ערב לפני שהמשטרה עצרה את דודו בעקבות הפרשה שהיה מעורב בה, הוא היה אצלי בהופעה באשדוד. הוא בא אלי מאחורי הקלעים בהופעה הזו, וכבר הסתובבו בשטח השמועות שהוא זה שעומד מאחורי התקיפות של הבכירים בתקשורת. אמרתי לו 'מה זה הסיפור הזה?' והוא ענה לי 'עזוב אותך, אבי, זה הכל חרטא, לא קרה כלום'.
"שנה לפני שהכל קרה פגשתי אותו במסעדה כדי לתכנן איזושהי הופעה. הוא אמר לי 'תזכור, אבי, אין לי הרבה זמן לחיות'. חשבתי שזה בגלל הסוכרת שהוא סבל ממנה, אבל הוא ענה לי 'מה פתאום, זה לא קשור לזה. אני מרוקן נפשית וקשה לי'. הוא היה על הפנים. לפני ששרתי את השיר הזה הצגתי אותו לקהל, ושם היתה הפעם האחרונה שבה הוא שמע מחיאות כפיים של קהל. למחרת ב־5:00 בבוקר באו השוטרים לעצור אותו".
"הורה" (1982)
"'הורה' היה מנגינה קודם, לפני שהיו לו מילים. אמרתי 'בוא ננסה ללכת לאירוויזיון', כי זו פלטפורמה בינלאומית ואם אתה מגיע לשם זה פותח לך אפשרויות. הלחנתי מנגינה, התקשרתי ליורם טהרלב ואמרתי לו 'בוא תשמע, יש לי מנגינה לקדם־האירוויזיון'. אחרי שעה הוא חזר אלי עם המילה 'הורה'. אמרתי 'וואלה, 'הורה' זה נהדר. זה ישראלי, זה כל כך מייצג אותנו'.
"אחרי שזכיתי בקדם־האירוויזיון ולפני שנסעתי לאנגליה לייצג אותנו, היו הרבה אמנים שאמרו 'אנחנו נאכל את הכובע אם הוא בכלל יגיע לעשירייה הראשונה בתחרות'. כולם אמרו 'מה זה הורה? מה לאירופאים ולהורה?', ואני טענתי את ההפך הגמור. אמרתי 'אתם לא מבינים - פופ ורוקנרול לא אנחנו המצאנו. אנחנו לא יכולים להתחרות עם האירופאים בזה. אבל כשאתה בא להם עם משהו אותנטי, ממך, עם איזה ריח של מוזיקת עולם, משהו לוקאלי, זה עושה להם משהו אחר. פתאום אתה בולט, אתה אחר'. וצדקתי, הגענו למקום השני בתחרות. זה היה קרוב מאוד, ערב מטורף.
"היו הרבה שאמרו 'אנחנו נאכל את הכובע אם הוא בכלל יגיע לעשירייה הראשונה'. כולם אמרו 'מה זה הורה?' אמרתי 'אתם לא מבינים - פופ ורוקנרול לא אנחנו המצאנו. אבל משהו אותנטי עם איזה ריח של מוזיקת עולם, זה עושה להם משהו אחר"
"חזרתי לארץ ישר להופעות של יום העצמאות, ואני זוכר 20 שוטרים שכדי לחלץ אותי מהקהל ולהביא אותי לבמה היו צריכים להבריח אותי באמבולנס. זו היתה היסטריה המונית, כאילו זכיתי במקום הראשון. בשביל הישראלים, 'הורה' באמת הגיע למקום הראשון. אני חושב שיש אנשים שחושבים שהוא באמת זכה במקום הראשון, כי הוא עשה המון הד.
"זה שיר ישראלי כל כך, שאחר כך להקות ריקודים לקחו אותו, וגם הקלטתי אותו בארבע שפות. אני זוכר שלמחרת האירוויזיון, התקשר אלי למלון מנכ"ל רשות השידור דאז, אריה מקל, ואמר לי 'טולדנו, אני אוהב אותך. תודה רבה, הבאת לנו את הכבוד בלי ההוצאות' (של לקיים את האירוויזיון הבא בישראל)".
"אבא אבא" (1982)
"בשנה שייצגתי את ישראל באירוויזיון השתתפתי גם בשירוויזיון, תחרות זמר לילדים שהפיק אברהם דשא (פשנל). יורם טהרלב התקשר אלי יום אחד ואמר 'אבי, יש לי טקסט בשבילך, ואני רוצה לתת לך אותו בשני תנאים: הראשון הוא שאתה תלחין אותו, והשני הוא שתשיר אותו בפסטיבל של הילדים'. אמרתי 'רגע, יורם, תן לי קודם לשמוע את הטקסט'. הוא הקריא לי את הטקסט, כתבתי אותו לעצמי ואמרתי לו 'בוא'נה, יורם, מה זה השיר הזה? זה טראומה לילדים! מה יש לך?'. הוא ענה לי 'שמע, זה מרגש. זה לא בדיוק מלחמה ולא גירושים, זה בין לבין. כל אחד יבין מזה מה שהוא רוצה'.
"לקח לי עשר דקות לכתוב את הלחן של השיר. פשוט המילים זרמו כל כך, שהמנגינה פשוט היתה שם. חצי שעה מאוחר יותר התקשרתי אליו, השמעתי לו את המנגינה, והוא אמר לי 'אבי, זה שיר למקום ראשון'. אמרתי 'עזוב אותך, יורם' - אבל באמת לקחנו מקום ראשון, בגדול. אני עוד מופיע עם השיר הזה עד היום, וכבר שנים אנשים באים אלי מאחורי הקלעים עם סיפורים עליו. ילדים בוכים, אנשים אומרים לי כמה השיר הזה גורם להם לבכות".
"חי" (1983)
"כתבתי עם אהוד מנור עשרות שירים. היינו שכנים ונפגשנו המון. בכל פעם שהיתה לי מנגינה, ישר הייתי הולך אליו. באתי אליו יום אחד עם מנגינה ואמרתי לו 'תראה מה יש לי לקדם־האירוויזיון: בצלאל אלוני, המנהל של עפרה חזה, פנה אלי יחד איתה והם רוצים שנכתוב להם שיר'. אהוד שמע את המנגינה וזרק את המשפט 'חי, חי, חי, עם ישראל חי'. זה כאילו הוא קיבל את המשפט הזה בתקשור. לא להאמין איך זה התלבש על המנגינה בצורה כל כך מדויקת. יש דברים שגורמים לך להאמין במיסטיקה.
"לאט־לאט התחלנו לעכל את העוצמה של ההצהרה הזו, של לשיר 'עם ישראל חי' על אדמת גרמניה. לבוא לאירוויזיון במינכן, ובפלטפורמה בינלאומית להגיד 'אני עוד חי' - זו תעוזה מטורפת. לפני כן לא שקלנו עד הסוף את הנושא, ולא הבנו את העוצמה שיש בזה. אולי זה עבר לאירופאים מתחת לרדאר, כי הם לא הבינו את המילים. דורין פרנקפורט החליטה שהיא מלבישה את כולם בצהוב, וזה היה עוד יותר עוצמתי. זו היתה מקשה אחת - העיבוד, התלבושת, המנגינה, העוצמה של עפרה והתמימות שלה. זה היה חזק.
"הרבה פעמים אנשים כותבים לי 'שמע, גיליתי שיר שלך. מה זה, למה לא משמיעים אותו?' זה רפרטואר שהולך לאיבוד, וחבל. מטבע הדברים, הרדיו מנוהל על ידי אנשים מאוד צעירים שלא תמיד מודעים לקריירות של אמנים ותיקים"
"מי שהרגה אותנו בתחרות היתה ישראל. בסבב הניקוד האחרון ישראל היתה האחרונה בתור, כלומר היא הכריעה. הובלנו בשש נקודות, אבל ישראל נתנה דוז פואה ללוקסמבורג, שבגלל זה זכתה במקום הראשון, עם שש נקודות מעלינו. וככה הפסדנו. לנציגה של לוקסמבורג היה שיר נחמד - אבל כבר היינו ווינרים! ישראל פשוט נתנה לה את הניצחון על מגש של כסף.
"יש עוד זווית ישראלית לסיפור הזה, והיא חיים סבן, שקנה את הזכויות לשיר הלוקסמבורגי יומיים לפני התחרות ב־10,000 דולר, המזליסט".
"דיינו" (1989)
"אהוד (מנור) ואני כתבנו את 'דיינו' לתחרות קדם־האירוויזיון ב־1989, ועד היום אני ועפרה (פוקס, אלמנתו של מנור; ע"פ) בוכים כשאנחנו נזכרים כמה אהוד היה מאוכזב מכך שהגענו רק למקום השני. גילי וגלית זכו באותה שנה עם 'דרך המלך'. היתה לנו תחושת החמצה נוראה, כי זה שיר של מקום ראשון באירופה. באותה שנה הבחירה במנצח היתה של מאה אנשים שהתקשרו אליהם באופן אקראי. מה זה מאה איש?
"אומר דבר אחד: הקדם שעושים היום מעוות. הוא לא באמת נותן אינדיקציה אמיתית ועמוקה של מה שאנחנו שולחים - כי את הכל מלווה פלייבק כמעט מלא, עם כל האורות, הכל כבר מסונתז וממוקסס, הכל נשמע מאוד סטרילי ויפה. זה עובר כל מיני תהליכים, אוטוטיון פה, אוטוטיון שם.
"אני רוצה לשמוע את הזמר באופן חי, עם תזמורת חיה, לראות איך הוא מתמודד עם הלחץ של התחרות הזאת. כי הלחץ שם הרבה יותר גדול מאשר פה בארץ. ואנחנו שולחים כל מיני אנשים ואחר כך מגלים שהם לא יכולים להתמודד עם המעמד. זה מה שקרה בשנה של 'דיינו'".
"את ואני והוא" (2007)
"זה שיר יותר מאוחר שלי. הרבה פעמים אנשים כותבים לי בפייסבוק או באינסטגרם או בטיקטוק 'שמע, גיליתי שיר שלך. מה זה, למה לא משמיעים אותו?' זה רפרטואר שהולך לאיבוד, וחבל. מטבע הדברים, הרדיו מנוהל על ידי אנשים מאוד צעירים שלא תמיד מודעים לקריירות של אמנים ותיקים. הם שוכחים שאותם אמנים ותיקים מגדלים קהל שגדל יחד איתם, והקהל הזה, שהוא הרוב הדומם, נמצא פה והוא זכאי לקבל את האמנים שהוא אוהב.
"אז באיזשהו מקום עושים עוול לקהל המבוגר, עושים עוול לאמן הוותיק, וכולם יוצאים נפסדים מזה. מיק ג'אגר, פול מקרטני, סטינג, הם בני 70 ו־80. אני ב־20 השנים האחרונות באמת שלא הפסקתי להקליט ולהוציא שירים, והרבה פעמים התעלמו לגמרי מיצירה שלי. טוב שלפחות יש היום פלטפורמות כמו אפל מיוזיק, ספוטיפיי או יוטיוב, שבהן אפשר למצוא את כל המוזיקה.
"'את ואני והוא' נולד בעקבות שיחת טלפון שהיתה לי עם הבת שלי, טל. יום אחד אני מתקשר אליה, והיא אומרת לי 'אבא, אני בפריז'. שאלתי 'מתי נסעת לפריז? לא אמרת מילה', והיא ענתה 'זהו, החבר שלי יורם, הפתיע ולקח אותי לפריז לכמה ימים'. אמרתי 'יופי, נו, ספרי קצת חוויות, איך שם, איך אתם מבלים?', והיא אמרה 'לא, אבא, אנחנו בדיוק יוצאים מהמלון. נספר לך כשנחזור' וסוגרת לי את הטלפון. ופתאום הרגשתי משהו מחלחל בי. מין תחושה כזו שבא זר לגנוב לי את הילדה הקטנה שלי ללא כל התראה מוקדמת.
"הלכתי לשולחן העבודה שלי וכתבתי את 'את ואני והוא', שהטקסט שלו אומר 'עכשיו אנו עומדים, את ואני והוא. וכל המבטים שלך מופנים אליו, אני מוסר אותך לזר הזה שבא, שרוצה פתאום לגנוב אותך ממני. עכשיו אנו עומדים, רק את ואני והוא, מתחת לחופה, את נראית עוד ילדה. אני מוסר אותך לזר הזה שבא, שהולך כך לשנות את חיי לתמיד.
"יובל רפאל היא זמרת פנטסטית ויש לה שיר טוב. אני חושב שהיא תתברג בחמישייה הראשונה, ואם לא, אז זה ממש חוסר צדק. אני באמת מאוד אוהב את מה שהיא עושה. היא שרה עם הרבה מאוד רגש ועדיין באופן אינטליגנטי"
"בסוף השיר אני אומר 'מתחת לחופה את נראית כמעט אישה. אני מוסר אותך לבן הזה שבא ומקווה שהוא יאהב אותך כמוני'. כשאני מספר את הסיפור של השיר הזה בהופעות, הקהל באמת מתרגש. הם רואים בו שיר חדש כי הם לא הכירו אותו מהרדיו, השמיעו אותו רק פה ושם. הם התגרשו לפני שנתיים, אבל היו נשואים במשך הרבה שנים ויש להם שלושה ילדים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו