זה כבר ברור. ככה זה לא יוכל להימשך. המצב שבו עשרות אלפי אזרחים נקראים לעוד סבב מילואים, לעוד מאה ימים, לאחר שכבר שירתו 300 יום, לא סביר, לא צודק, לא מוסרי. משהו יסודי חייב להשתנות, ולא, אני לא מדבר על גיוס החרדים, שגם אם הוא הפתרון המתבקש, לא יקרה בזמן הקרוב.
ראשית, יש לשנות מהבסיס את תגמולי המילואים. חבר סיפר לי שהלך לעירייה אחרי 270 יום ששירת בעזה וביקש ביטול הארנונה, כי לא היה בבית כל השנה. אמרו לו – "קבל הנחה". חמישה אחוז. בדיחה. לטעמי, כל משרתי המילואים חייבים להיות מפוצים בכסף רב, בהנחות מפליגות, בהשתתפות בתשלומי מטפלות, בייביסיטר וכו', בפיצויים על התמוטטות עסקים וכל מה שאפשר לתת ונותנים עכשיו רק לבטלנים חרדים.
אבל זה לא הפתרון, זה רק אגד מדבק על הפצע. הפתרון שאני מציע הוא שינוי במבנה צה"ל, כי אחרי המבצע הקרוב, וזה שאחריו, גם כשנכריע, נצטרך כמויות חיילים ענקיות כדי לשמור על הגבולות החדשים שלנו מפני האיומים הישנים. ואני מציע - צבא חצי מקצועי.
דמיינו שירות אחיד לכולם, שלוש שנים כמקובל, ואז בתום השירות יכול כל חייל במקצוע נדרש להישאר עוד כחמש שנים, בתנאים מפליגים. אני מדבר על משכורת של 20 אלף שקל בחודש, על אפשרות לרכוש דירה ללא מע"מ, על יציאה ללימודים תוך כדי שירות, והסוכריה - שירות של תשעה חדשים בשנה עם משכורת על שנה שלמה.
במתווה שירות כזה, כשחייל יוכל להתבסס כלכלית, ללמוד, להקים משפחה, לטייל, לחיות - רבים ישמחו להמשיך את השירות למסלול החדש. כל חייל שיישאר לשרת יחסוך שני מילואימניקים. ולא רק שלא יהיה צורך להטריד אנשים שכבר לא מסוגלים להגיע למילואים כי יש להם חיים - הצבא יהיה יותר מאומן, יותר מקצועי, יותר מלוכד ומגובש. הצבא גם ייתן אופק תעסוקתי להמון צעירים שהיום מחפשים את עצמם ועובדים בשטויות מתחלפות במקום לצמוח בגיל הכי קריטי.
ישראל תצטרך להתארגן מחדש ממש בקרוב. הממשלה הנוכחית לא רואה מעבר לקצה אפה, עסוקה בכיבוי שריפות עכשוויות על חשבון העתיד. אולי הרמטכ"ל החדש, שנראה שניחן בעצמאות מחשבתית ולא מעט תעוזה, ירים את התרמיל הזה מהרצפה ויביא מתווה שירות חדש שיעקוף את הסרבנות החרדית, ההשתמטות של חלק מהחילונים ומסורת אי השירות של הערבים. צבא חצי מקצועי. זאת תרומתי לשיח להיום. תודה על ההקשבה, חופשי.
לב
לפני 7 באוקטובר, אי אז ב-2022, כתבתי פה טור על רעיון שהיה לי לטיפול במחבלים. אז היו יחסית מעטים, ואני חשבתי שיהיה נכון וגם מרתיע שאם כבר מחסלים מחבל, למהר ולהשתמש באיבריו להשתלות ולהצלת חיים. חשבתי אז שזאת תהיה דרך למנוע פיגועים, כי מחבל שיידע שהוא לא רק ייקח חיים אלא גם יציל יאהוד עם איבריו, יחשוב פעמיים, אם בכלל חשיבה פעמיים זה במסגרת היכולות הקוגניטיביות שלו. הטור ההוא פורסם, עשה קצת רעש, ונעלם.
עד שחזר בימים האחרונים בגדול, לא ברור מאיפה. הטור צף מחדש ברשתות וקיבל חיים חדשים. אולי השתילו לו לב חדש. ככל הנראה מדובר על מבצע השפעה של אחד מאויבינו הרבים שמצא את הטור ועושה בו שימוש הסברתי נגד ישראל, בטענה שהמילים שלי הן ההוכחה לכך שישראל קוצרת איברים מפלשתינים לצורכי השתלות. ומה שמעניין הוא שהמילים שלי חזרו להדהד גם בפוסטים של ישראלים שחזרו להתווכח על הרעיון, להתלהב או לדחות אותו כדחות הגוף איבר ממחבל.
הרבה אנשים חושבים שזה רעיון טוב, אני מסכים איתם חלקית, לא בטוח שבמצבנו היום זה ישים - אבל השאלה שהכי חוזרת בפניות של אזרחים אלי בעקבות הפרסום מחדש היא "אם הילדה שלך היתה צריכה חלילה השתלת לב, האם היית מסכים שיושתל בה לב של מחבל?" שאלה טובה.
אז נכון, המחקר העדכני יודע לספר לנו שהלב אינו רק משאבה משוכללת המזרימה דם, אלא יש בו מרכזי עצבים הקשורים לרגש. זה חידוש גדול. אבל ככל הידוע כעת, אין בלב שום מרכז זיכרון רגשי או אחר. כלומר כאשר לב מוצא מגוף ומועבר לגוף אחר, הוא אינו מביא איתו מורשת רגשית כלשהי, כלומר, אם לוקחים ליבו של מחבל ומעבירים לילדה, היא לא תהפוך להיות מחבלת.
ולכן, אם תשאלו אותי, התשובה היא כן. כן, הייתי מקבל לב של מחבל לילדה שלי, אם זה מה שהיה מציל את חייה. כי בסופו של יום, לב הוא לב, איבר הוא איבר. מה שחשוב הוא החיים, ואולי זאת האירוניה הגדולה של סיפור ההשתלות הזה – שאלה שבאו להרוג יהפכו בעל כורחם למצילי חיים. בעולם המעוות שלנו, אולי זה הצדק הפואטי היחיד שאפשר לבקש. לקחת את השנאה שלהם ולהפוך אותה לחיים חדשים. אין ניצחון גדול מזה על האלימות. אין חוכמה יפה מזו. אין לב יהודי יותר מזה. ואם זה יקרה בעולם הזה, אז בטח בעולם הבא.
דוחה
אני אדם דוחה. דוחה מטלות שלא דחוף לעשות לזמן אחר - שהרבה פעמים לא מגיע לעולם. זאת תכונה נפוצה אצל אנשים עם הפרעת קשב, שלא מצליחים לגייס רצון לביצוע מטלות שאין בהן עונג מיידי וסיפוק חזק. כך יש המון דברים בבית שמחכים לי שנים, ויודעים שאולי אלך לעולמי לפני שהם יקרו.
אבל השבוע הייתי כל כך מתוסכל מהמצב במדינה, שהייתי חייב לעשות משהו מועיל במקום להיצלות באש של עצמי, והתלבשתי על כמה מטלות כאלה. הראשון לשלם את המחיר על הצורך לפעול היה הברז בגינה. כבר כמה שנים הוא מטפטף, ואני מתעלם. כלומר היטיתי את הצינור היוצא ממנו לעץ הלימון, שמקבל זרזוף אחיד קיץ וחורף, יום ולילה, וגודל לימוניו בהתאם. זה ברז שבכדי לתקנו צריך להחליף את כולו, לא רק גומייה, וזו נראתה לי משימה גדולה עליי.
אבל השבוע החלטתי כי די. הלכתי וקניתי ברז חדש כזה, עלה לי 24 שקלים, ואז בתוך שש דקות החלפתי את הישן בחדש. שש דקות. הייתי בשוק. כמה דחיתי, כמה הילכתי מסביב למשימה הזאת, כמה הנדסתי את כל חיי הגינה סביב הבעיה הקטנה הזאת, והנה איננה.
זה נתן לי כוח להמשיך. יש מגירה על גלגלים שמכובד מטענה נשחקו גלגליה והיא תקועה לה. כל פתיחה וסגירה מצריכה כוח רב, ולכן רוב הזמן היא פתוחה. כל תכולתה, הנעליים שלי, פרושה בפני כל יוצא ובא. לא נעים. זה פרויקט רציני. לך תמצא גלגלים כאלה, לך תרוקן אותה, תהפוך אותה, תחליף לה. חצי יום.
סרתי לטמבוריה. כבר מהדלת ראיתי גלגלים בול במידה שאני צריך, כאלה שחשבתי שלא אמצא לעולם ושאצטרך להזמין בייצור מיוחד במלזיה, בירת הגלגלים של העולם. רכשתי. מיהרתי הביתה, רוקנתי, הפכתי, החלפתי. עשרים דקות ויש לי מגירה מתופעלת. שנים של מפגע אסתטי נגמרו בשעה. דוחה.
ואז חשבתי על כולנו, על המדינה. כמה דברים אנחנו דוחים, כמה בעיות הפכו למפלצות רק כי חיינו לצידן שנים. בעצם, אם נתעורר, יכול להיות שגם בעיות היסטוריות, פוליטיות וחברתיות שהחלטנו שהן בלתי פתירות ייפתרו בכמה דקות של עשייה אמיתית. אולי הכל בעצם עניין של ברז ב-24 שקל ושישה רגעים של תעוזה. ייתכן שגם עכשיו, באמצע הכאוס, אם רק נחליט באמת לטפל, נופתע לגלות כמה מהר אפשר לתקן את מה שחשבנו שחייב להישאר שבור. דחיינות היא לא רק תכונה אישית, היא מחלה לאומית. והתרופה פשוטה - פשוט לעשות.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו