גם בימים שבהם התסכול והדאגה שוברים כל שיא, אני אומר לעצמי באמונה שלמה שיש כאן יותר טוב מרע. לא שקיים מחסור ברוע, בשנאה או בעורלת לב. ובכל זאת יש כאן הרבה יותר אהבה, ורגישות, ולב רחב. העובדה הזאת צצה בפניי יום־יום במלוא הדרה, ולכן כשהעורכת ביקשה ממני לתת תשובות טובות לשאלות האלה של יום העצמאות, לא הרגשתי צורך להתאמץ במיוחד. אני יודע בדיוק למה ישראל, ולמה ישראלים וישראליות, ולמה אני אסיר תודה על כך שנולדתי בתקופה הישראלית, ולמה אני אוהב כל כך את התרבות הישראלית, את המוזיקה והאוכל, את השפה וההומור, והמשפחתיות, ואת הישראליות עצמה. זה די פשוט לי.
אפשר כמובן להרכיב רשימה. המראה של מכונית עם ערימת סכך לפני סוכות, או ילד יושב בחדר המדרגות מחוץ לדירה ומכרסם בייגלה בשבוע שלפני פסח; נערים מוכרים דגלים ברמזור, או מנסים למכור לימונדה ביתית בגינה. כל אלה הם השתקפויות של מי שאנחנו, ולפעמים נדמה לי שהם חלק ממחזור הטבע. אני שמח לראות את הילד שאוכל על המדרגות, כמו שאני שמח לראות את פריחת הסתוונית הראשונה, הרקפת או הנורית. האנטישמים האלה שמאשימים אותנו בקולוניאליזם וקוראים לנו לחזור לארצות המוצא שלנו הם אנשים מוזרים ביותר. אנחנו כבר נמצאים בארץ המוצא שלנו. לקח קצת זמן, אבל הכל, חוץ מכמה שכנים, מעניק לנו כאן הרגשה של בית.
אינני צדיק גמור וגם צייד מצוות אינני, אבל כשאני רוכש, נניח, מארז יין, אני משתדל לעשות כמה בירורים בתקווה להרוויח לא רק יין משובח אלא גם מעשה טוב. בינינו, הרי יש יקבים שממש לא זקוקים לעזרתי. יש להם מדפים בכל רשתות השיווק ותקציב פרסום יפה. אין ספק שהם יסתדרו גם בלעדיי. יש לעומתם יצרנים צנועים יותר, שכל בקבוק או מארז שרוכשים מהם יכול לסייע להם להרים את הראש. אירועים כמו הקורונה או מלחמת 7 באוקטובר מספקים לא מעט הזדמנויות כאלה לעזור לעסק קטן להישאר על הרגליים, ובאותו מחיר גם להכיר טעמים וסיפור שאי אפשר למצוא בסופר.
כך, לקראת הקניות לפסח ראיתי שאחד היקבים המשפחתיים שהמלחמה פגעה בהם הוא היקב של משפחת ונקרט, ניבה ושי, שבנם עומר חזר מהשבי בעזה אחרי 505 ימים של סיוט ושל מאבק נחוש, כואב ומלא אמונה. שלושתם נכנסו אצלי עמוק ללב בכל פעם שיצא לי לראיין מישהו מהם או סתם להיתקל בתמונתם, ואני לא יודע לקבוע למה הם מרגשים אותי כל כך. האם זה בגלל שהם פשוט משפחה ישראלית כמו שכולנו מכירים ואוהבים, או בגלל שיש בהם אולי משהו אחר ויוצא דופן? כך או כך, ברור לגמרי שבמהלך 505 ימים הם התקשו להתפנות לעבודה ביקב. מצד שני אמרתי לעצמי: כמה גרוע יכול להיות יין שיצא מביתם של האנשים הנהדרים האלה, עם הלב הענק והאמיץ.
אז נכנסתי לאתר בשמחה, וגיליתי שאני לא כזה זריז. ישראלים רבים הקדימו אותי, חלק פשוט תרמו כסף ואחרים רכשו בקבוקים או ארגזים, כך שמשפחת ונקרט הצליחה למכור כמות יפה להפתיע של מוצרים. אי אפשר להתאפק מלהציץ בסכום המצטבר שעל המסך, והמספר שראיתי ריגש אותי. הרי לאף אחד לא פשוט כרגע בישראל, כך שזה לגמרי לא מובן מאליו שאנשים פותחים את הארנק ואת הלב, ואני באמת לא יודע כמה אנשים בעולם מצליחים להמשיך להתרגש מהעם שלהם. הרי גם בזוגיות מתישהו מגיעים ההרגל והשגרה, שמועכים את הרגש. כך הזמנתי לי ארגז לפסח, ובתוך כמה ימים קיבלתי הודעה שהירושלמים יוכלו לאסוף את הארגז בימים שלפני החג, מבית משפחת בן גיגי בשכונת הר חומה.
מעניין מה למשפחת ונקרט ולהר חומה, שאלתי את עצמי. תהיתי גם איך הם קרובים לבן גיגי. התשובה היתה רחוקה מלהפתיע. במילה אחת: הפלוגה. חבריו של שי ונקרט לפלוגת המילואים לקחו על עצמם לטפל בחלוקה ובהספקה של היין שלו. הם מפוזרים, כמו רוב הפלוגות, מצפון הארץ ועד דרומה. אין פה שאלה בכלל, אומר לי בן גיגי - אני מחזיק את הסניף של דרום ירושלים, באהבה גדולה אצלי במחסן הבית. חוץ מזה, טעמת? אחלה יין ואחלה ונקרט.
אז כן, הפלוגה. הגרסה הבוגרת והמחויבת של המילה "חבר'ה", הגרסה הלא־גנטית של המילה "משפחה". אלמלא הפלוגה, אני לא רואה איך היין המסוים הזה היה מגיע להר חומה. הפלוגה היא אחד הדברים שאני לא יכול לדמיין את ישראל בלעדיהם. בחלומותיי אני רואה איך איזשהו גאון מצליח לפצח את חידת הפלוגה, לקחת את המרכיב הסודי ולהכניס אותו גם למערכת ההפעלה של המנהיגות הישראלית. זה נראה בלתי אפשרי כרגע. אבל אני לא חושב שבילדותי יותר מדי ישראלים האמינו שנצליח להמתיק את מי הים, או לטהר את הביוב. ומי שמסוגל להפוך את אור השמש לחשמל, ואת קרן הלייזר לחומת הגנה מפני טילים - קשה להבין מה מפריע לו לתקן את הפוליטיקה המקולקלת שלנו.
המופע "בול בפוני", שזכיתי ליצור ולבצע לצד חברי הזמר והמוזיקאי עירן צנחני, חגג לאחרונה 150 הופעות, ואנחנו מוצפים ברגשות תודה וגם בכמה תובנות. במופע הזה אני מספר על זיכרונות אישיים, ולפעמים קטנטנים, מנעוריי בשנות ה־70, ומתברר שכל מי שהיה בסביבה בתקופה ההיא עבר חוויות דומות. כאילו גדלנו באותו הבית. אני מדבר לא רק על עיצוב הסלון, על מילים כמו חנטריש ופריגורט, אלא אפילו על הדוגמה הספציפית שהיתה לנו על שמיכת ה"פיקה" (קקטוסים ומקסיקנים קטנים עם סומבררו, כמובן).
ויש סיפורים קטנים, שתמיד מצליחים להפתיע חלק מן הקהל. למשל, התזכורת לכך שאת השיר "ים השיבולים", שיר הדגל של הגבעטרון, כתב עולה חדש ממרוקו. לפני ששינה את שמו, הפזמונאי יצחק קינן היה איזאק ועקנין. למה זה מפתיע בכלל? וכמה זה קשור להנחות יסוד עקומות שבהן הולעטנו? מה אמורות לייצג בעולמנו מילים כמו מרוקו, קיבוץ וגבעטרון?
ועקנין/קינן ז"ל סיפר בעצמו שאת הדימוי הראשון של ים שיבולים הוא ראה שם, במרוקו. בדיוק כמו שלאה גולדברג כתבה "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה" וחשבה על ליטא. וגם את זה, את חגיגת המזרח ומערב, ואת האפשרות להתייצב מול הבלוף ולפנצ'ר אותו בעונג, אני אוהב כל כך.
בסוף כל הופעה משוחחים עם אנשים מהקהל שלא ממהרים לצאת, ואפשר כבר לסכם שעדיין לא פגשנו מישהו שמצטער על כך שבשנות ה־70 ישראל ניערה מעליה את התרבות הרוסית ופנתה למערב. והמערב שהיא בדתה מליבה לא היה ברלין ולא ניו יורק ("בניו יורק אתה יכול לשכב על המדרכה ולפרכס, ואף אחד! אף אחד לא ייגש!"), אלא מהדורה ישראלית מקורית של מערב. שניצל וינאי עם חומוס ועמבה. מערב מזרחי פתוח וסקרן שמוביל, בדרך לא פשוטה, אל הישראליות שמבצבצת כאן היום. כך, למשל, ניצחה המימונה את 1 במאי. ולא רק כי מרוקו ניצחה את מרקס, אלא כי המשפחה ניצחה את האידיאולוגיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו