לפני שבועיים עמד יו"ר הסוכנות היהודית, האלוף (מיל') דורון אלמוג, מטרים ספורים מגדר הגבול עם סוריה, ממש מתחת לקיבוץ עין זיוון ומול קוניטרה הסורית הדוממת, ושוחח עם חיילי פלוגת ח"ץ מגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. רוב החיילים בפלוגה הם עולים חדשים, חרדים חובשי כיפה, חבר'ה שאחרי 7 באוקטובר הרגישו חובה לעלות על מטוס, להצטייד במדים ובנשק - ולתת כתף למאמץ המלחמתי. חלקם נחתו בישראל לפני פחות משנה.
"יודעים מה הכי הייתי רוצה?" שאל אלמוג את הנוכחים מבלי לחכות לתשובה. "שיגיעו לפה לפחות מיליון יהודים, קיבוץ גלויות אמיתי. תשלחו ווטסאפים לחברים ולמשפחות, ותגידו להם שיש פה מדינה במלחמה ושאנחנו זקוקים לכמה שיותר, כדי להיות גדולים וחזקים. אם מישהו מכם צריך עזרה בעלייה מול הרשויות ומשרד הפנים - תפנו אלי, אל תתביישו".
מ', חייל שהגיע לישראל ממיאמי, שאל את אלמוג למה לוחם מעוטר כמוהו בוחר לעסוק דווקא בענייני עלייה. "כמעט כל מה שקורה איתי הוא בזכות ערן בני, שנולד מוגבל ומעולם לא דיבר או קרא לי 'אבא'", מיהר אלמוג לענות. "ערן, שהיה בתלות מוחלטת בחסדי אחרים, לימד אותי מהם אהבה, חסד ויהדות. ערן החלש, שקראו לו 'מפגר', הוא העם היהודי במשך 2,000 שנה. אנחנו גילינו איתו מהן גזענות ואפליה, ילד שלא רוצים אותו.
החייל ח' ציין במפגש שהקושי הגדול נעוץ בעובדה שהפלוגה "לא נלחמת מספיק" בגבול הצפון, שעכשיו נחשב רגוע. אלמוג ענה מייד: "אל תדאג, המלחמה לא בורחת, והיא גם אף פעם לא מגיעה בהזמנה. אתם בני דור שלצערנו יש לו הרבה מלחמות"
"נכנסתי איתו פעם לקאנטרי בנס ציונה, ומישהו צעק 'קח אותו מפה החוצה'. הבן שלי לימד אותי מה זה להיות חלש ומה זה תיקון עולם. להילחם בקרב זה חשוב וקיומי - אבל תיקון עולם הוא הדבר הכי חשוב".
אלמוג שאל את הנוכחים למה בחרו להגיע לישראל בעיצומה של מלחמה. מ' ממיאמי התנדב להשיב: "ב־7 באוקטובר גרתי בניו יורק, והיו מלא הפגנות נגד המלחמה ונגד החטופים. עברתי מדי יום את גשר ברוקלין, ולפעמים תלו שם דגל פלשתין ענקי. הרגשתי חוסר אונים, וזה דחף אותי להתגייס".
גם ש' מניו יורק עזב את 14 אחיו ואחיותיו כדי להגיע לארץ. "7 באוקטובר היה הפוש האחרון מבחינתי. בזכותו קיבלתי את האומץ לעזוב הכל מאחוריי. שם אתה לא יכול לתרום, פה אתה מרגיש שיש לך מטרה".
פ' מפריז סיפר לאלמוג שמבחינתו, הגיוס היה תמיד המטרה. "הגעתי לישראל לחופשות, וכשראיתי חיילים רציתי להיות כמוהם. מגיל 12 התחלתי לנדנד בבית על גיוס, עד שבגיל 18 למדתי במשך שנה בישיבה בישראל ואמרתי 'הגיע הזמן'. אחרי 7 באוקטובר אמא שלי ממש חששה, אבל הסברתי לה שאם לא אעשה זאת עכשיו - אצטער כל חיי".
אשר מסידני: "אני בן 20, וחשבתי שאגיע לארץ לשנה בישיבה ואז אחזור לאוניברסיטה באוסטרליה. אבל פה הרגשתי שייך. אחרי שראיתי סרטונים אנטישמיים מהאוניברסיטה שבה הייתי אמור ללמוד, אמרתי שאין מצב שאני חוזר. גם שתי אחיותיי עלו, ואחרי זה ההורים, שלא רצו להישאר לבד".
אפרופו, אלמוג נזכר בביקור שערך באוסטרליה לאחרונה עם אשתו, דידי. "בגלל דברים שעשיתי כאלוף פיקוד דרום, לפני 20 שנה, הוציאו נגדי באנגליה שלושה צווי מעצר. כשהגענו לאוסטרליה מישהו עלה על זה, וביקש משר המשפטים שם שלא ייתן לי ויזה. לשמחתי השר לא הגיב, אבל עדיין היו נגדי הפגנות. נפגשנו שם עם הקהילה היהודית בערים המרכזיות, ואחרי הרכב שלנו נסעו מפגינים. מאז 7 באוקטובר הגיעו לישראל יותר מ־40 אלף עולים, בסיוע הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה, מתוכם 15 אלף צעירים מגיל 18. חלק גדול התגייסו, ולצערנו היו גם כאלה שנהרגו".
מה היה יהודה המכבי?
ד' מבני ברק ביקש לפתע את רשות הדיבור. "המשפחה התנגדה לגיוס שלי", סיפר. "יש לי אחים שמפגינים נגד הצבא, וכשאני יוצא הביתה אני ישן אצל אחותי. אבא שלי לא אוהב את הרעיון, וגם אמי מפחדת, היא לא חושבת שאני צריך לשרת".
אלמוג: "אם תתחתן, הוריך יגיעו לחתונה?"
ד': "כן, למרות שעם אבי אני לא מדבר הרבה, כי השיחה תמיד מסתיימת ב'כמה הצבא לא טוב'".
אלמוג: "אני בטוח שאביך אוהב אותך וגאה. אולי לא עכשיו, אבל יום אחד הוא יאמר לך את זה".
יותר מאוחר, כשנפרדנו מהחיילים, אלמוג הסביר: "חלק מהסיפורים כואבים. תראה מה זה, ילד הולך להילחם, ואולי לתת את חייו להגנת המדינה - וההורה רואה בו בוגד באמונה".
זאת בעיה שאפשר לפתור?
"קרעים בתוך העם היו לאורך ההיסטוריה. חייבים לאט־לאט לשכנע גם אותם שעבור המדינה היהודית היחידה חייבים להתגייס, כל אחד בצורה אחרת. קח לדוגמה את יהודה המכבי. הוא ראש ישיבה? לא, הוא לוחם. של מי היו הקריאות 'מי לאדוניי אלי'?"
צריך למהר, כי לצבא חסר כיום כוח אדם.
"צריך לדבר איתם. דוד בן־גוריון החליט לתת להם פטור, 'תורתם אומנותם'. הוא כנראה חשב שאלה יהיו בודדים, אולי כמה מאות, אבל לא תיאר לעצמו שהמספר יגיע למאות אלפים ושזו תהיה בכייה לדורות. לא יכול להיות שחרדי אמריקני יעבוד למחייתו, כי הוא מבין שהוא חי לפי חוקי ארה"ב, ופה יש קבוצה שנהנית ממנעמי השלטון ולא משרתת. למה שאלתי את ד' אם הוריו יבואו לחתונה כי הקרע הזה נמצא במקום הכי עמוק".
רס"ן ע', מפקד פלוגת ח"ץ, נתן שביב של אופטימיות כשסיפר שאת הפסח האחרון חגגה הפלוגה ביחד, למרות כל המגבלות. "כל מפקד כאן מבין שיש לו אחריות מקצועית ולאומית להראות שאפשר לגייס חרדים", הסביר. "כחילוני, למדתי והבנתי דברים חדשים, כמו למשל ההבדלים בין סוגי הכשרויות. היינו רגילים להוציא את החב"דניקים הביתה, בגלל מגבלות האוכל, אבל השנה כולם סגרו חג בבסיס באווירה מעולה. אני לומד מהם מהי רוח".
"אחי ערן שכב פצוע ברגלו, ואפשר היה להצילו אם מישהו היה שם לו חוסם עורקים. תבין, אני מדמם ממלחמת יום כיפור, אבל השאלה היא מה עושים עם הכאב? האם מוצאים נוסחאות שישמרו אותנו ביחד, או שאנחנו רוצים להבליט את הבקיעים?"
כשאלמוג שאל את החיילים מה הכי קשה להם, לצד הריחוק מהבית, ח' מרעננה השיב שהקושי הגדול נעוץ דווקא בעובדה שהם "לא נלחמים מספיק" בגבול הצפון, שכרגע נחשב רגוע.
אלמוג, הלוחם הוותיק, הרגיע מייד: "אל תדאג, המלחמה לא בורחת, והיא גם לא מגיעה בהזמנה. אתה יכול לשבת במוצב, ופתאום יעלו עליך ב־2:00 בלילה, כשאתה הכי לא מוכן. אני התגייסתי ב־1969, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, וכעסתי, כי חשבתי שנגמרו הקרבות. אתם דור שלצערנו יש לו הרבה מלחמות".
"המקום יקר יותר מאיתנו"
אלמוג, שבחודש הבא יחגוג 74, נולד בראשון לציון והתגייס לצה"ל ב־1969. הוא היה מ"פ בגדוד 202 במלחמת יום כיפור, ובעיצומם של הקרבות התבשר שאחיו הצעיר, השריונר סגן ערן אברוצקי ז"ל, נהרג ברמת הגולן, במרחק כ־30 ק"מ מהמקום שבו נפגש כעת עם חיילי פלוגת ח"ץ.
במבצע אנטבה, 1976, אלמוג הוביל את סיירת הצנחנים. במלחמת שלום הגליל, 1982, עמד בראש כוח החוד של החטיבה שהגיע ראשון לביירות. בין היתר הוא פיקד על סיירת שלדג, על חטיבת הצנחנים ועל פיקוד הדרום. הוא מודה שזה "נס גדול" שהוא עומד כיום בחתיכה אחת ועל שתי רגליים בריאות.
לפני הגעתו לסוכנות היהודית (ב־2022), אלמוג נודע כמי שייסד בדרום ב־2006 את "עדי נגב - נחלת ערן", כפר שיקומי לילדים ולבוגרים עם מוגבלויות, רעיון שקרם עור וגידים בהשראת בנו, ערן ז"ל, שנולד עם מוגבלות שכלית והתפתחותית קשה והלך לעולמו ב־2007, בגיל 23. על תרומתו לחברה ולמדינה קיבל אלמוג ב־2016 את פרס ישראל למפעל חיים.
אלמוג, שבילה 34 שנים במדים, סיפר במפגש עם החיילים על הכאב האישי והמשפחתי שחווה בצבא. "אחי ערן היה מפקד מחלקה 2 בפלוגה ד', גדוד 82 בחטיבה 7. במלחמת יום כיפור הוא נלחם בדרום רמת הגולן ונפגע מטנק סורי. הוא עף החוצה, שכב שבוע ליד הטנק שלו, התחנן לעזרה - ואיש לא הגיע. ערן אחי היה הסיבה לשירות הארוך שלי, ועד היום אני כואב שלא הייתי איתו. תמיד היתה לי התחושה שהייתי מסוגל להציל אותו. עד יומי האחרון אחיה עם רגשי אשם על שלא הייתי ליד אחי כשדימם למוות".
אחרי המפגש עם החיילים, אלמוג הציע שנקיים את הראיון ליד האנדרטה שהקים בסיום המלחמה ההיא לזכר אחיו, בדיוק במקום שבו הטנק של ערן נפגע. שבועות ספורים אחרי מלחמת יום כיפור, אלמוג לקח פלטות פלדה מהטנק הפגוע, לצד קנה מרגמה שמצא בין שלדי המשוריינים המפוחמים, והביא אותם לאלכס הרתך ממושב רמת מגשימים. אלכס יצר אנדרטה צנועה שעומדת על תילה עד היום, לא הרחק מתל סאקי.
ישבנו על אבן לצד האנדרטה, בצל מינימלי, ואלמוג הקריא שיר שכתב לפני שנים אחדות לזכר אחיו: "ביום כיפור אני עטוף בטלית של דממה מחרישת אוזניים / ביום כיפור אני שוכב איתך ליד הטנק הבוער, עטוף בסרבל שריונאים קרוע / וזעקותיך חותכות בתוכי, ותחינותיך הגוועות נבלעות בשאון המלחמה // אני מנסה לחלץ אותך בכל כוחותיי, נאחז בציפורניי בסלעי הבזלת, מושך אותך מהאש / וקולך הולך ונחלש, הולך ונסדק / ואנחנו חבוקים יחדיו וליבך פועם בגופי / וגופנו עטוף בטלית ספוגה בדם, ומסביב דממה מחרישת אוזניים".
"בין יום כיפור להיום יש מכנה משותף של חוסר הבנת המזרח התיכון. הפסקנו להקשיב למה שמדברים במסגדים. מי חיזק את חמאס? הרמטכ"ל? היועמ"שית? זאת החלטה של ממשלת ישראל. אי אפשר להגיד 'דרגי הביטחון כפופים לנו' רק כשנוח"
"רגשות האשם הם לא רציונליים", הודה בסיום ההקראה. "ערן היה צעיר ממני בשנתיים. אני הבכור, הלוחם המנוסה. הוא שכב פצוע, נפגע ברגל שמאל, ואפשר היה להציל אותו אם מישהו היה מניח לו חוסם עורקים. זאת תחושה שאקח איתי עד יומי האחרון".
למרות 51 וחצי השנים שחלפו מאז?
"אחי ערן היה אומר 'אתה צודק, אבל אין מי שיצדיק אותך'. אתמול התקשר אלי דוד חודק, עורך דין גדול. בתמונה מקורס קצינים אחי עומד לצידו. ערן נשאר צעיר בן 20, וחודק כיום בן 72. הוא הגיע לרווחה כלכלית גדולה, ועדיין אומר לי 'חייבים להשפיע פה על הדמוקרטיה, תקשר אותי לקהילות יהודיות בעולם, אני רוצה לעזור, אני רוצה שתהיה פה חברה ליברלית, מתקדמת'. זאת אכפתיות.
"תבין, אני מדמם ממלחמת יום כיפור, אבל נשאלת השאלה מה עושים עם הכאב? האם מוצאים נוסחאות שישמרו אותנו ביחד למרות השונות שיש בינינו - או שאנחנו רוצים להבליט את השונות וליצור בקיעים?"
צריך להבטיח לחיילים שפגשנו אופק בהיר.
"אתה לא יכול להבטיח כלום. אתה יודע מה יקרה מחר? הכל קשור במשהו פנימי שמניע, כמו דגי סלמון ששוחים במעלה הנהר, נגד הזרם. משפחתי, אברוצקי, עלתה מאוקראינה ב־1910 בגלל הפוגרומים שם. מישהו הבטיח להם? הם החליטו לקנות אדמות תחת השלטון הטורקי. הוריי נולדו כאן בתקופת הבריטים, ואני גדלתי בבית שעברה בו כחוט השני ההבנה שהמקום הזה יקר אפילו יותר מאיתנו. שאנחנו צריכים להיות מוכנים לתת את חיינו כדי לשמור על המדינה היהודית היחידה".
שרבים מרגישים שכעת היא נהרסת מבפנים.
"הסכנה הגדולה ביותר היא מבפנים, ואני מקווה שנתעשת ונמצא את המאחד. שנבין שהשונות יכולה להיות מקדם שנאה ופילוג, כמו בחורבן בית ראשון ובית שני. הסכנה הגדולה היא לא מהאיראנים ולא מחמאס, אלא מהתפיסה שהאמת היא רק שלי ורק אני הצודק. אנחנו נמצאים במקום נורא באווירה הפנימית. חייבים למצוא דרך לקירוב לבבות".
אנחנו קרובים יותר, חלילה, למלחמת אזרחים.
"אעשה הכל כדי שהיא לא תקרה, אבל חייבים להיכנס לתקופת ריפוי ושיקום, ולכן צריך לנהוג אחרת ולהרגיע. אני שומע אמירות נוראות כלפי משפחות החטופים וכלפי קיבוצניקים שחיים בעוטף. מה שקרה בקיבוצים היה בגללם? הייתי מצפה שיחבקו את משפחות החטופים, ואם הן רוצות לדבר בכנסת במשך 48 שעות ברצף - אז לתת להן, כי לא שופטים אדם בצערו. הילדים נחטפו, נאנסו ונרצחו כי המדינה כשלה".
אתה מגדל ומחנך על ערכים ואידיאלים. משהו מהם נשאר בימינו?
"המציאות מדאיגה. זה מדאיג שיש כרסום והשתלחות במוסדות המדינה, בבג"ץ, בצבא ובשב"כ. בסוף, עם כל הכבוד להנהגה, הביטחון מגיע מאלה שמוכנים לסכן את חייהם. ב־7 באוקטובר היה כישלון נורא, מראש הממשלה ועד למטה, אבל מי קיבלו אחריות בלי להגיד 'אני אחראי'? הלוחמים.
"מדאיג שיש כרסום והשתלחות במוסדות המדינה, בבג"ץ, בצבא ובשב"כ. בסוף, עם כל הכבוד להנהגה, הביטחון מגיע מאלה שמוכנים לסכן את חייהם. ב־7 באוקטובר היה כישלון נורא, מראש הממשלה ועד למטה, אבל מי קיבלו אחריות? הלוחמים"
"אנשים היו מוכנים לתת את חייהם, גילו חירוף נפש. הרבה מדינות אחרות קרסו באותו מצב. צרפת במלחמת העולם השנייה, ופולין שנפלה, כי לא היתה בהן רוח לחימה. אנחנו נמצאים בשבר נורא - אבל הוא לא היחיד שעברנו, וגם לא הפעם הראשונה שהאמון התרסק".
אתה מתכוון למלחמת יום כיפור ב־1973?
"וגם למלחמת לבנון הראשונה. הובלתי אז את הצנחנים מהנחיתה בנהר האוואלי ועד ביירות. היינו שם שנים. חברים נהרגו, היו הפגנות בירושלים נגד הממשלה. ועל מה יצאנו להילחם? על סדר חדש, כמו בעזה. חשבנו שניתן לנוצרים לשלוט והם יסתדרו, אבל כשהגענו גילינו שהם נוסעים במרצדס ולא נלחמים. הם רצו שאנחנו נילחם בשבילם. אין הרבה מדינות שהצליחו למנות שלטון במדינה אחרת".
חייבים שינוי קיצוני בעזה כדי שנמשיך לחיות כאן.
"עשר שנים מחיי העברתי בעזה. חמאס הוא כוח חזק. מדברים על הפעלת מינהל אזרחי שיכניס לרצועה חברות אזרחיות, אבל מה הן יעשו? ייקחו מקומיים שיחלקו לחם ויבנו בתים. מי המקומיים? חמאס.
"אנחנו יכולים לדבר על המשך המהלך הצבאי. אפשר לפגוע בחמאס עוד קצת. אבל הייתי מפקד אוגדת עזה, ותמיד היה שם טרור. היום יש ברצועה יותר מ־2 מיליון תושבים. אני חותם לך שגם אם נהרוג עוד 200 אלף - עדיין יישארו שם 100 אלף קלצ'ניקובים, ולא נגיע לרובה האחרון. השאלה היא אם פועלים בחוכמה. מזמן אמרתי שהיה צריך לבנות מערך הגנה חזק, לעשות עסקה שתחזיר את כל החטופים ולהפסיק את המלחמה - כשזכות ההגנה עומדת לצידנו. מתי שנרצה, ניכנס לפי מודיעין. אם נישאר בפנים נשלם מחיר כבד. האיום המרכזי מגיע בכלל מאיראן".
שבועה על הקברים
משפחת אלמוג ידעה לא מעט טרגדיות לאורך השנים. בפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה באוקטובר 2003 נהרגו חמישה מבני המשפחה: דודו של דורון זאב אלמוג ז"ל, אשתו רות, בנם משה, ונכדיהם תומר אלמוג ואסף שטייר. כעבור שני עשורים, בטבח 7 באוקטובר, המשפחה ספגה מכה נוספת כשנדב גולדשטיין־אלמוג ז"ל ובתו ים ז"ל נרצחו בקיבוץ כפר עזה. חן, אשתו של נדב (ובתו של בן דודו של דורון), נחטפה עם שלושת ילדיה, אגם, גל וטל, וארבעתם שוחררו בעסקת החטופים הראשונה.
"כשהם שוחררו מהשבי בכיתי", מספר אלמוג. "מאוד חששתי שירצחו אותם בגללי. 51 לילות לא ישנתי. כל הזמן הייתי בקשר עם האלוף (מיל') ניצן אלון (מפקד המאמץ המודיעיני בתחום השבויים והנעדרים; א"ל), והוא נהג לומר לי 'אל תדאג, הם בסדר'. התמוטטתי.
"לפני ההלוויה של ים ונדב התקשרתי לרמ"ח ביטחון שדה בצה"ל ולמי שהיה אז דובר צה"ל, דניאל הגרי, והתייעצתי איתם אם להספיד, כי ידעתי שזה יגיע לרשתות. בסוף הספדתי".
על קברם הפתוח של קרובי משפחתו אמר אלמוג: "לא אנשי נקמה ועונשין אנחנו. כאן, בבית העלמין בשפיים, ליד קבריהם המדממים של נדב וים, כאן אני נשבע איתכם לבנות מחדש את כפר עזה, ביחד עם כל יישובי העוטף".
"מה שגולדה עשתה"
ליד האנדרטה לזכר אחיו סיפר אלמוג עוד: "בינואר, כשהחזירו מהשבי את אמילי דמארי, דורון שטיינברכר ורומי גונן, פרסמו את רשימת המחבלים שמשתחררים בעסקה. מספר 9 ברשימה היה סאמי ג'רדאת, המחבל שתכנן את הפיגוע ב'מקסים'. שלחתי את הידיעה לאורן אלמוג, שהתעוור בפיגוע ואיבד את אביו מושיק, את אחיו תומר ואת סבו וסבתו. הוא היה אז בן 10, היום הוא בן 32. אורן כתב לי 'ראיתי, תודה. קשה, אבל את החטופים אפשר להחזיר ואת המתים לא. נקווה שבעתיד יבואו חשבון עם המחבלים, ושלחטופים המשוחררים יהיו חיים מאושרים'. עניתי לו 'חושב בדיוק כמוך. חיבוק ענק, אוהב אותך מאוד'".
כמי שלחם בכיפור, מה המצב היום, לדעתך?
"הרבה יותר קשה, כי הכישלון יותר גדול. אז לא נכבשו יישובים. אמנם ב־24 השעות הראשונות הסורים כבשו את רמת הגולן והגיעו עד לכנרת - אבל ב־9 באוקטובר כבר עברנו להתקפה, ומהר מאוד הגענו למרחק 40 ק"מ מדמשק. היו חיילים שנלקחו בשבי, אבל לא היו נשים שנאנסו. הכישלון של 7 באוקטובר היה הרבה־הרבה יותר גדול. חלק מהמרכיבים של גאוות־היתר דומים, כולל התחושה שהצד השני היה מורתע".
"כשקרובי משפחתי שוחררו מהשבי בעזה, בכיתי. מאוד חששתי שירצחו אותם בגללי. 51 לילות לא ישנתי. לפני ההלוויה של ים ונדב, שנרצחו, התייעצתי עם דניאל הגרי אם לעלות להספיד, כי ידעתי שזה יגיע לרשתות החברתיות. בסוף הספדתי"
אתה לא האמנת בקונספציה?
"למדתי את עזה עשר שנים. במלחמת לבנון הראשונה רצינו סדר חדש, ומה? נכנסו לשם האיראנים וחיזבאללה. אחרי הסכם אוסלו פגשנו את שבע החטיבות של ערפאת. לאחת קראו 'אל־קודס', לשנייה 'אל־אקצא', לשלישית 'קסטל'. שאלתי מה פירוש השמות, וענו: 'עד שלא נגיע לשם, לא נפסיק להילחם'. כששאלתי את גנרל נאסר יוסף למה המשפחות שלהם נשארו בתימן ובעיראק, הוא ענה: 'עד שלא תחזירו לנו את אשדוד ואת שייח' מוניס - לא נביא אותן'. הם אמרו דברים ברורים, ואנחנו היינו במקום אחר.
"אני הייתי כשהדרג המדיני החליט על סיורים ומשרדים משותפים, והם הרגו בנו. ב־1994, הרמטכ"ל אהוד ברק היה איתי כששוטר שלנו נהרג מאש של שוטר פלשתיני ליד מחסום ארז. ברק היה ראש ממשלה כשהצגתי לו את תחקיר מותו של קצין שנהרג בחאן יונס ממטען שהניח שוטר פלשתיני. יצחק רבין היה זה שאמר לערפאת 'תילחם בחמאס' - ודבר לא קרה.
"יש מכנה משותף של חוסר הבנת המזרח התיכון. הפסקנו להקשיב למה שקורה מעבר לגדר ולמה שמדברים במסגדים. יחיא סינוואר אמר 'השמדת מדינת ישראל', והם ממשיכים לדבר על זה גם היום. מי חיזק את חמאס? הרמטכ"ל? היועמ"שית? זאת החלטה של ממשלת ישראל. אי אפשר להתהדר ולהגיד 'דרגי הביטחון כפופים לנו' רק כשנוח".
זה כואב לך, נושא קבלת האחריות?
"זה שבר נורא, אל"ף־בי"ת של מנהיגות. יש לי לא מעט ביקורת על גולדה מאיר, אבל חודש וחצי אחרי מלחמת יום כיפור היא מינתה את השופט אגרנט, וב־1 באפריל 1974 כבר יצא הדוח הראשון של ועדת החקירה הממלכתית. הרמטכ"ל דדו התפטר וגולדה התפטרה.
"מה שהממשלה הנוכחית היתה צריכה לעשות, זה חודשיים אחרי 7 באוקטובר להודיע 'כשלנו את הכישלון הגדול ביותר של המדינה מאז הקמתה, ולכן: 1 - אנחנו ממנים ועדת חקירה ממלכתית, ו־2 - נלך בהקדם לבחירות ונעשה הכל כדי להמשיך להכות בחמאס ולהחזיר את החטופים ולממש את היעדים'. היתה צריכה להיות אמירה מנהיגותית שונה".
יש שכבר ספגו את האש.
"אני מסתכל על הרמטכ"ל שפרש, הרצי הלוי, שנתן את כל שנותיו, ועל ראש שב"כ רונן בר, שעם כל הכישלון הביא הצלחות וסיכולים ממוקדים. הוא בגד כל השנים? הוא נלחם עבור המדינה. האם הוא חף מטעויות? ברור שלא. אין מי שלא חטא. אנשים עשו שגיאות ואמרו 'כשלתי'.
"בוא לא נשכח שתפקיד המנהיג הוא לא רק לקחת קרדיט על הצלחות. וזה כואב, כי מי הביא מודיעין למטרות? מיהם הטייסים? אלה שאכפת להם, ולכן אין אמת ששייכת רק לצד אחד. קח את בן־גוריון. במגילת העצמאות הוא לא רצה לכתוב את המילה 'אלוהים', אז במקום זה הוא כתב 'צור ישראל', שאמור לספק את כולם. צריך למצוא נוסחאות בסגנון 'צור ישראל' איך ממשיכים לחיות כאן יחד".
"לא איחרנו את הרכבת"
למה לא הלכת לפוליטיקה?
"לא רוצה להיות שם. חשבתי שאת חיי אקדיש לפצועים ולמוגבלים, כמו בני, עד שקיבלתי טלפון וביקשו שאהיה יו"ר הסוכנות. אני מגיע ממקום מחבר, שמנסה לתקן. תבין, לערן בני לא היה מקום במניין. מישהו במצבו לא נכלל בחישוב עשרה למניין.
"לעומת זאת, בבית הכנסת שבנינו בכפר 'עדי נגב - נחלת ערן' יכולים להיות תשעה עם מוגבלות קשה, כמו ערן, ועוד אחד שיתפלל. זה פסק הלכה? לא. אבל ככה זה אצלי, ואני אתן גם הנמקה מוסרית לזה. בשביל מי אתה מתפלל - בשביל החזקים והבריאים? ואתה הרי בן־חלוף שבשבריר שנייה יכול להיות מרותק לכיסא גלגלים. ואז מה? מבחינתי, המניין הוא בשביל החולים והחלשים והחטופים".
ואתה קורא לבוא ולעלות למקום המסוכסך הזה.
"אנחנו נמצאים בשבר גדול, אבל נצא ממנו קודם כל בזכות הנוער המצוין, ובזכות רוח הלחימה והאהבה ללא תנאי שיש ליהודים שעולים לישראל ולמיליונים שחיים כאן. אני שומע את אנשי הציונות הדתית, כמה כואב להם המחיר הכבד ששילמו, וכמה כואב שאחרים לא מוכנים לשאת בנטל. ממה זה בא? מאהבה. בסופו של דבר תהיה פה התעשתות. מתי? אני לא יודע, אבל אני משוכנע שלא איחרנו את הרכבת".
Eyal1iris@gmail.com