שאף אחד מהמארגנים לא יקרא את הטור הזה! הוא יקבל התקף לב רטרואקטיבי

יש שני אירועים במדינת ישראל, שני אירועים בלבד, שלא משנה מה, מתחילים בזמן: טקס הדלקת המשואות והטקס המרכזי בערב יום השואה. אל הראשון לא הוזמנתי, כך שלא היתה בעיה. אל השני הוזמנתי כדי לשיר ובסוף אפילו הצלחתי להגיע אליו, ולמרות שכל זה קרה בשבוע שעבר, אני מקווה שאף אחד מהמארגנים לא יקרא את הטור הזה כי הוא יקבל התקף לב רטרואקטיבי.

אל החזרה הגנרלית ביום שלפני הטקס הגענו במונית. כיאה לאירוע במעמד כל נושא תפקיד רשמי במדינת ישראל, המארגנים למודי ניסיון, בידוקים ביטחוניים ושיירות אבטחה. לכן, במקום להסתבך עם חניה ואיחורים, הם שולחים לכל המשתתפים מוניות שיאספו אותם מהבית. הנהג ששלחו לנו היה מאוד נחמד, ובסוף הערב אפילו הצלחתי מתוך הבחילה שתקפה אותי להגיד לו תודה. כשהגענו הביתה, פתחתי את דלת המונית, נפלתי החוצה וחיבקתי חזק את המדרכה. לעיתים רחוקות את אסירת תודה כל כך רק על זה שעצם מסוים הוא נייח.

למחרת בבוקר החלטתי לעשות מעשה. אומנם רציתי להגיע במיטבי אל הטקס הכי מכובד בשנה, אבל גם לא רציתי לגזול פרנסה מאף אחד, ולכן החלטתי לנהוג אל הטקס בעצמי, וששנינו (בן הזוג ואני) נחבור אל המונית ואל שאר הצוות רק בכניסה ליד ושם. הטקס מתחיל בשמונה, הגעה מתוכננת בחמש. לפי ווייז, הנסיעה היתה אמורה לקחת שעה ועשר דקות. החלטתי להיות אקסטרה אחראית ולצאת מהבית בשלוש, 50 דקות קודם, על כל צרה שלא תבוא.

כבר כשעליתי על האוטו הייתי לחוצה אש*. זו העצרת המרכזית ליום השואה, אם נשאר לנו משהו קדוש - זה כנראה זה. קהל עצום, ניצולי שואה, שידור חי של כל הערוצים, ולכן אני בטח אשכח להביא גרבונים או שתהיה לי פטרוזיליה בשיניים או שאני אדרוך על השמלה במדרגות לבמה. כל כך הרבה יכול להשתבש! ועדיין, אם להודות באמת, הכנתי את עצמי לשיבושים מסורתיים יותר כמו להחליף בין "נפש הומייה" ל"עין צופייה" בשידור חי מול כל עם ישראל, או שירעד לי הקול. לא חשבתי על שריפה ענקית של עשרת אלפים דונם בהרי ירושלים (*נשבעת שלא תכננתי את משחק המילים הזה).

אני לא יודעת אם זו השריפה או שככה זה ירושלים פשוט, אבל גם כשהצלחנו סוף־סוף להגיע אל העיר, נתקענו בפקק אימתני במחלף קריית משה.

השעה היתה 16:45. ניסיתי לשים מוזיקה מרגיעה כדי להירגע אבל לא נרגעתי. השעה היתה 16:53, הצטערתי שאני לא מעשנת וגם שאף פעם לא עישנתי. השעה היתה 17:04, בן הזוג הניח יד על הכתף שלי ואמר שבטח יהיה בסדר. אמרתי לו שאם הוא נוגע בי שוב, אני צורחת. הרמזור התחלף מאדום לירוק, ושוב לאדום, ושוב לירוק, אבל אנחנו כמעט לא זזנו. פעם בכמה זמן התקדמנו ב־40 סנטימטר. פעם בכמה זמן כולם צפרו בצופרים שלהם.

אני יודעת שהחלק הבא נשמע מוגזם. גם לי, שבוע אחר כך, הוא נשמע מוגזם, ואומנם, וגם אם לרוב לא זרה לי ההגזמה הספרותית, אני נשבעת לכם, בהן צדקי, שבדיוק כשהגענו ברכב להיות הראשונים ברמזור, בפנייה שמאלה מבגין אל שדרות יצחק רבין, באחד הצמתים הפקוקים ביותר בירושלים, האוטו התחיל לרעוד. נגמר הדלק. התחלתי לבכות.

הנורית! לא שמתי לב לנורית! איך לא שמתי לב לנורית??? אבל זה לא חשוב עכשיו, הייתי חייבת לקבל החלטה - האם אני מנסה לחצות את הצומת, או שבחרחורים אחרונים אני מעלה את האוטו על המדרכה הזעירה לצד הרמזור. החלטתי שאני לא רוצה לדחוף את האוטו בעלייה תוך כדי שנהגים זועמים צופרים מאחוריי, ולכן רגע לפני שהאוטו כבה סופית עליתי עם שני גלגלים הכי קרוב שיכולתי אל הגדר.

השעה היתה 17:20. היינו אמורים להיות שם לפני 20 דקות. היינו צריכים להספיק לעשות סאונד צ'ק. היינו צריכים לעבור בידוק ביטחוני מדוקדק מספיק כדי לעמוד 20 מטר מביבי. הייתי צריכה להתלבש ולהסתרק ולהתאפר ושידביקו לי ריסים, למען השם, אבל במקום זה הוצאנו מהבגאז' את כל התיקים, הנעליים והשמלות היקרות שלא שייכות לי והתחלנו לצעוד.

התחלנו לחפש מונית שתיקח אותנו למונית, שתיקח אותנו אל יד ושם. עברנו את מלון פרימה, את מלון רמדה, את דוד ילין. קצת לפני יד שרה, הצלחנו לעלות על מונית עם נהג ששאל "אבל אם אתם משתתפים בטקס, למה אתם מגיעים רק עכשיו?!". לפני הבידוק הביטחוני, המפיקה יצאה החוצה לפגוש אותנו ולחצות עבורנו את הים של מדריכות בני עקיבא סניף בואנוס איירס שחיכו בסבלנות בתור. אם היינו מנסים לעקוף ככה ישראלים, זה לא היה נגמר טוב. בבידוק הביטחוני הייתי צריכה להוריד נעליים, להוציא הכל מהכיסים ולהסביר למאבטחת למה אני כל כך מזיעה.

הושיבו אותנו בשורה הראשונה, ליד נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון, המפכ"ל, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד. שאלו אותי אחר כך איך היה לפגוש אותם, אבל הייתי מרוכזת מדי בלמלמל לעצמי כמו משוגעת את כל המילים של כל השירים, למקרה שגם הפרומפטר יתקלקל. הטקס עבר בשלום, לא דרכתי על השמלה, לא זייפתי, הריסים לא זזו. אבא שלי, בן לניצולי שואה, ישב בקהל עם אמא שלי, ושניהם היו גאים מאוד. אחרי שהטקס נגמר, וכל המכובדים והשיירות שלהם עזבו, אחרי שארזנו את כל הציוד, נזכרתי באוטו.

השעה היתה 22:45 כשהתקשרתי לעיריית ירושלים לשאול אם הם גררו יונדאי אפורה ממחלף קריית משה. המוקדנית אמרה שהם לא גוררים מכוניות ושאנחנו צריכים להתקשר למשטרה. חייגתי 100. המוקדנית נזפה בי שזה מוקד חירום ונתנה לי מספר טלפון של תחנת מוריה. חייגתי את המספר. הטלפון היה מנותק. חייגתי שוב 100, מוקדנית אחרת נזפה בי ונתנה לי מספר אחר, ובו ענה מוקדן עייף, אמר שהוא לא יודע אם הרכב נגרר, אבל אם הוא נגרר, הוא נגרר לבית שמש. לפני שהספקתי לשאול אותו איפה בבית שמש, מה הטלפון שלהם ואם הם כן יידעו אם הם כן או לא גררו יונדאי אפורה, הוא ניתק.

כמעט שש שעות, גבירותיי ורבותיי, האוטו שלי חסם חלק נכבד מהנתיב בצומת עמוס בכניסה ראשית לעיר הגדולה בישראל. כדי לסבר את האוזן, לפני שבוע קיבלתי דוח מעיריית תל אביב כי במשך רבע שעה תמימה עמדתי באדום־לבן. שש שעות! ולא רק שהאוטו עדיין היה שם, אפילו לא קיבלתי קנס. זה היה ערב יום השואה ואני יודעת שלא אמורים להיות שמחים, אבל לגלות ב־11 בלילה שהרכב שלי עדיין חוסם שם את הצומת, היה אחד הרגעים הכי מאושרים שלי השנה.

במעמד זה אני רוצה להודות מכל הלב לצוות יד ושם, על שהזמינו אותנו לקחת חלק באירוע המכובד הזה, לבן הזוג שסבל אותי בדממה במשך חצי יום, לנהג המונית הבאמת נחמד שטרח והביא לי שני בקבוקים מלאים בדלק, ויותר מכולם, למשטרת ירושלים, על ההתנהלות החובבנית ואוזלת היד. ולתפארת מדינת ישראל.