שקט משגע: כך החיים של איה כורם הפכו לסדנת שתיקה כפויה

לפני כמה טורים סיפרתי לכם כאן שאיבדתי את הקול. מייד לאחר מכן קיבלתי הרבה מאוד תגובות מחממות לב, ובהן מאנשים שרצו לעוץ לי עצות מועילות כמו לאכול קליפות לימונים, לגרגר שמן איקליפטוס או לעשות אצלם ביטוח אובדן כושר עבודה. רבים גם טרחו ובירכו אותי על היציאה לוויפאסנה כפויה. ״מעז יצא מתוק!״

למי שלא מכיר, ויפאסנה היא מושג בודהיסטי שפירושו "ראיית הדברים כפי שהם". סדנאות ויפאסנה הן סדנאות שבהן שותקים במשך עשרה ימים ברצף, כדי לראות את הדברים כפי שהם ולאכול עדשים.

אני אף פעם לא עשיתי סדנת ויפאסנה, אבל כן שתקתי עכשיו הרבה יותר מעשרה ימים רצוף, כולל בחול המועד פסח, בזמן שאני לבד בבית עם הילדים, כי ברגע של נדיבות שלחתי את אדם להתבודד בצפון ולכתוב עיבודים מוזיקליים. זו לא היתה נדיבות כזאת מדהימה, כי העיבודים המוזיקליים הם לאלבום הבא שלי, ועדיין, אלו היו כמה ימים רצופים שבהם יכולתי לכעוס על הילדים רק בתנועות ידיים.

מנפנפת בידיים ומצביעה לכיוון הרצפה = ״עוד פעם הבגדים על הרצפה? כמה בגדים את מחליפה ביום? ולמה הם לא בתוך סל הכביסה? האם את אלרגית לסל הכביסה שלנו? האם את רוצה לשמור את הבגדים האלה לאחר כך, ולכן את מניחה אותם במיוחד על הרצפה בשירותים?״

מצביעה על הפה ואז מניעה כף יד קעורה בתנועה סיבובית = ״למה אתה לא אוכל? ממתי אתה לא אוהב אורז? אני לא מכינה עוד ארוחת ערב. ממש לא. מצידי תלך לישון רעב. טוב, בסדר, אתה רוצה חביתה?״

מצביעה על המסך ומזיזה כפות ידיים פרושות ימינה ושמאלה אופקית = ״מספיק עם המסכים. ראיתם כל היום מסכים, אם תמשיכו לראות מסכים, המוח שלכם יהפוך לעיסה ותוכלו לעבוד רק בתור מחלקי פלאיירים של סטקיות בקניון או חברי כנסת".

זה לא היה קל. ייאמר להגנתם של הילדים שלי שבסך הכל הם ילדים בסדר גמור, ואם יורשה לי להעיד על עיסתי, הם גם יחסית מחונכים. ועדיין, הגדולה שפכה קופסת קורנפלקס שלמה על הרצפה, ואחרי שהיא ניקתה חצי באה לשאול אם היא יכולה להפסיק. מכיוון שאי אפשר להיות סרקסטיים בתנועות ידיים, הייתי צריכה לוותר על כל עשרות התגובות האפשריות, הבדיחות והקולות שיש לי ברפרטואר ורק לעשות לה לא עם הראש.

בהיותי אישה שמנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה, תהיתי אם באמת יכול להיות שעברתי תהליך אישי משמעותי, רק בחינם, בלי העדשים ובלי לישון באיגלו מבוץ בחוות ״ענן אבק״, ולכן בדקתי מה בדיוק כוללת ויפאסנה ואם יכול להיות שיש לי את זה כבר.

מתוך ויקיפדיה: ״ויפאסנה - תובנה עמוקה, ראייה בהירה. לרוב, משתמשים במונח זה לתיאור שיטת מדיטציה בודהיסטית, שמטרתה הבנת האופי המוחלט של המציאות לצד טיהור ההכרה מהסבל שבו היא שרויה, וזאת בזכות בחינה דקדקנית של המציאות כפי שהיא נתפסת בחוויה ישירה".

התובנה העמוקה הראשונה שלי היתה שרוב התקשורת שלי היא עם אנשים שאני לא רוצה לדבר איתם, וגם שרוב האנשים לא רוצים לדבר איתי. אני לא רוצה לענות לשליח מהסופר כי אני לא רוצה לחכות איתו על הקו, לא באמת יודעת איפה הוא נמצא ולא עוזר לי אם הוא רואה מולו ״בניין אפור״ או ״כניסה לחניה״. גם הוא עצמו לא רוצה לדבר איתי וממש היה מעדיף לא להצטרך לסחוב שלוש שישיות של סודה לקומה הרביעית, כי בתמי4 אמנם יש פונקציה של סודה, אבל שכחו להגיד לנו שהיא עובדת רק בנוכחות פיזית של טכנאי. ואני גם לא רוצה לדבר עם הטכנאי של התמי4, ככה בעצם הגענו לכאן.

״במהלך ויפאסנה יש להמעיט בתקשורת ולהימנע מהסחות דעת״. ובכן, אלו שני דברים שממש הייתי שמחה לעשות. אבל בעוד שאלות כמו ״אפשר להכין היום סושי?״, ״אפשר לישון היום במרפסת?״, ו״אפשר לפלוש היום לחצי האי קרים?״ הן שאלות שאפשר לענות עליהן ״לא״ בנענוע פשוט של הראש, הבעיה מתחילה כשהם שואלים ״למה״.

״הבנת האופי המוחלט של המציאות״ בוודאות כוללת גם את ההבנה שחול המועד עכשיו, ושוב כל החברים של הילדים נמצאים בחו״ל או אצל סבא וסבתא שלהם במושב או בארוחה משפחתית, והיחידים שנשארו בבניין הם אני, הילדים והתימהוני שגר במרפסת מולנו ונוהג לקלל אותי בקללות משונות, אם בטעות אני משאירה את האור במרפסת דולק והוא מקשה עליו להירדם בשעה שבע וחצי בערב.

״תרגול תשומת לב לנשימה, למחשבות ולרגשות, לטובת הבנה של הארעיות, הסבל והיעדר העצמי הקבוע״. ובכן, אין מי שמבין ארעיות, סבל והיעדר עצמי קבוע כמו אימהות בחופש פסח, ואחרי שעברנו על הרשימה של כל הילדים מהכיתה ומהגן ושלחנו לכולם הודעות, כולל לילד החדש שמדבר רק איטלקית, הילד עם התפרצויות הזעם והילדה שפותחת לבד את המקרר, אחרי שעברנו על כל הקטלוג של נטפליקס ודיסני פלוס, אחרי שלקחתי אותם איתי לאטרקציות מסעירות כמו חנות הירקות ובית המרקחת - אחרי כל זה, המורה ביקשה שכל ההורים ישלחו תמונות שצילמנו בחופש כדי להראות בכיתה. שלחתי לה צילום של קבלה מהמוסך.