עזבו את המכינות הקדם צבאיות בשקט: יש מגזר אחר שאפשר לגייס ממנו

הימים ימי ההרשמה למכינות הקדם־צבאיות. ביקוש אדיר. 15 אלף פונים על 5,000 מקומות בלבד, שלכו תדעו מה יהיה איתם כשהצבא חייב עוד לוחמים במיידי. ואני כותב את המילים האלה לבן אדם אחד - ראש אכ"א - אבל לא אכפת לי שגם אתם תקראו.

גילוי נאות: שנים רבות הייתי מורה במכינות קדם־צבאיות, וכרגע אני לא מלמד, כי אין אף מכינה בתל אביב. כולן נדדו לפריפריה. הנושא קרוב לליבי, ואני מודע היטב לתרומה המכרעת שיש למוסדות האלה על עיצוב הישראליות. החשיבות של המכינות היא במפגש עם בני נוער לפני הגיוס, והזרקה בלחץ של ערכים ויכולות שיילכו איתם לכל החיים, ברגע האחרון שבו אין לחץ של זמן, קריירה, משפחה פרנסה. במשך שנה החבר'ה קודם כל פוגשים אנשים מכל שדרות החברה, ואין פלא שהמכינות המעורבות, דתיים־חילונים, הן המבוקשות ביותר. והם לומדים ציונות, דמוקרטיה, פילוסופיה, יהדות, ארץ ישראל - וגם, כמובן, רוכשים יכולות ניווט, כושר, פעולה במסגרת. מתנה מטורפת.

המכינות האלה מעניקות תרומה אדירה לשכבות היותר חלשות - וגם לשכבות הכי "חזקות" כביכול, אלה שאחרי הצבא נמצאות בסכנת ירידה מהארץ מכיוון שאין חיבור ערכי עמוק, כתוצאה מחינוך חילוני־עירוני־קוסמופוליטי מחד והזדמנויות תעסוקה טובות בחו"ל מאידך. דווקא מי שנחשבים "חזקים" הם הפריכים ביותר מבחינת ההישארות בארץ. כשהם מקבלים את מה שאין סיכוי שיקבלו בבית או בבית הספר - הם מצמיחים שורש אל תוך אדמת המולדת, אל המסורת והעם. ראיתי במו עיניי מלא פעמים.

אז עכשיו ראש אכ"א צריך להחליט מאיפה הוא מביא עוד לוחמים. השאלה פשוטה: האם מבטלים שנה חמישית בישיבות, או מבטלים שנה ראשונה ויחידה במכינה? האם לוקחים את כבשת הרש ונותנים אותה למי שכבר מילאו כרסם בלימוד ארבע שנים?

בעיניי אי־השוויון זועק לשמיים, וגם הנזק לחברה, שגם ככה לא מצטיינת בעודף אחדות ומטרות משותפות. כי זאת לדעת: בוגרי המכינות הם אחד הכוחות המובילים בחברה היום. ראו, למשל, את מספר הנופלים במלחמה הנמשכת - פי שלושה יותר יוצאי מכינות מאשר ייצוגם באוכלוסייה. וזה כי במכינות מכוונים לקרבי, לקצונה, להצטיינות. אז איך אפשר לוותר עליהן? גם אחרי הצבא, בוגרי המכינות הם כוח חלוץ בכל מקום שבו הם נוחתים.

אז המפקד, ראש אכ"א, אל תשלח ידך אל המכינות. זאת ההצלחה הכי גדולה של החברה הישראלית היום. יש 105, ויכולות להיות עוד, וכל מכינה יוצרת אזרחים משובחים לשנים קדימה. תן יד לתנועה הזאת, ותבורך.

צומת

על יד הבית שלי יש צומת. צומת מרכזי עם תנועה רבה מאוד. בצומת הזה עוברים אינסוף אוטובוסים מהחניונים של חברות האוטובוסים הגדולות בגוש דן. אני עובר שם לפחות פעם ביום, אם לא חמש. בכל פעם שאני עובר, אני מוצא את עצמי באותו מצב: יש לי אור ירוק, אבל אוטובוס גדול נתקע באמצע הצומת וחוסם את התנועה לכל הכיוונים.

לא רק אוטובוסים עושים את המעשה הירוד מוסרית הזה. גם הרבה פרייבטים, שמתאפיינים בנהגים ובנהגות שבשנייה שהם נתקעים בצומת, באמצע, בלי יכולת לזוז - מקבלים מבט קפוא קדימה, מעמידים פנים כאילו הכל בסדר, כאילו זמנם היקר של הבריות שאין להם קשר לכיוון הנסיעה הזה לא מעניין אותם.

כמות הזמן שמתבזבז בצמתים חסומים, העצבים, הכעסים, הקללות, הצפירות - היא אינסופית. ואני שואל את עצמי: מתי כבר נסמן את הצמתים שלנו בריבוע צהוב, כנהוג באמריקה ובאנגליה, נציב מצלמה מעל הריבוע הצהוב - וברגע שהאור יהפוך לאדום המצלמה תצלם, ומי שייתפסו בתוך הריבוע ישלמו 500 שקל קנס? אני מודיע לכם בביטחון מוחלט שהתופעה תיעלם בתוך שבוע.

אבל זה רק השלב הראשון ביישומה של תוכנית גלעד לצמתים במדינת ישראל. השלב הבא, המרכזי והגדול הוא חיבור כל הרמזורים במדינה למערכת של בינה מלאכותית, שיודעת בכל שנייה מתי לתת ירוק ומתי לקטוע אותו באדום: לפי כמות כלי הרכב העומדים בצומת, לפי האפשרות של ציר התנועה אחרי הרמזור לספוג עוד כלי רכב, ולפי תמונת התנועה בכל העיר, תוך יצירת הרמוניה שמימית של גלים ירוקים, של אדומים שמתחלפים לירוק כשאין סיבה לעמוד סתם, של תנועה מתוזמנת ומתוזמרת כמכלול אחד - ולא כאוסף של מקטעים קטנטנים ובלתי מקושרים.

בעיית הפקקים הולכת ומחריפה, והיא נובעת קודם כל ממחסור קריטי בתחבורה ציבורית, מריבוי כלי רכב פרטיים ומהשקעות לא מספקות ולא מדויקות בתשתיות. אבל, אני טוען שעם ניהול נכון של הרמזורים - אפשר להפחית יותר מחצי מהפקקים במדינה, ואת הנתון הזה שלפתי ישירות מהשרוול של הסוודר שאפסנתי בבוידעם עד החורף הבא.

מצלמות כבר יש ברוב הצמתים, מערכות בינה מלאכותית כבר קיימות - עכשיו כל מה שצריך זה לחבר ביניהן ולתת לנו לנסוע חופשי. כשיהיו פחות פקקים, יהיו פחות עצבים בכל הזירה הישראלית, ונוכל לריב על השאלה החשובה באמת: כן ביבי, לא ביבי.

מרוקאים

כמדי שנה, גם השנה הוזמנו למימונה, והלכנו בשמחה. באנו, רבחנו, סעדנו, שמענו את אותם השירים כמו בכל שנה, אכלנו מופלטה או שש, התרועענו - והלכנו לדרכנו. באוטו התנהלה השיחה הבאה עם הבנות:

בנות: "אבא, אנחנו מרוקאים?" אני: לא, אנחנו אשכנזים. בנות (ביחד): "אוף! אבא, מה אפשר לעשות כדי להיות מרוקאים?" אני: אני לא חושב שזה ממש אפשרי, אנחנו לא ממרוקו. בנות: "ואם נתחתן עם מרוקאי זה יהפוך אותנו למרוקאיות?" אני: לא, אבל הילדים שלכן יהיו חצי מרוקאים. למה אתן רוצות להיות מרוקאיות? בנות: "כי מרוקאי זה משפחה, מרוקאי זה חמימות, שמחה. ראית, אבא, כולם היו נחמדים במימונה הזאת, כמו משפחה אחת גדולה".

צחקתי. כל כך הרבה תיאוריות חברתיות הוכחו בבת אחת. כשאין הבניה חברתית, דעות קדומות, שיח מקטין ובדיחות עדתיות - דברים נשפטים לגופם, והתוצאות עשויות להיות מאוד מפתיעות. הבנות שלי מעולם לא שמעו מילה נגד מזרחים בכלל, ומרוקאים בפרט, ולכן מה שהן רואות זה את הלבביות שקצת נעדרת מהעדה שלנו, המבע הרגשי הפתוח והקולני מעט, אבל ישיר - מה שאצלנו קיים בגרסה הרבה יותר מוקפדת, עצורה, יש שיאמרו מעוקרת. כל כך שמחתי בשבילן שקיבלו את הזכות לגבש דעה בלי לערבב דעות של דורות קודמים.

אגב, בדרך למימונה השמעתי באוטו את האלבום הנפלא במרוקאית של הזמר והיוצר שושן. דרך השירים שלו התאהבתי במצלול של המרוקאית, ומאז אני תמיד שמח לשמוע את השפה הזאת. יפה בעיניי כמו פורטוגזית, שפה שהיא כמו שיר.

שאלו הבנות: "למה מרוקאים נחשבים עצבניים?" הסברתי על מפח הנפש שנחלו כשהגיעו לארץ ושוגרו לעיירות הפיתוח, על ריסוק מבנה המשפחה המסורתית, על מחיקת דמות האב, על החילון הגס שעשו להם, ואמרתי שהיו להם סיבות טובות להיות עצבניים. הסברתי גם על דרכי הבעה רגשית שונות בתרבויות שונות, ושלא כל מה שנראה כמו עצבים הוא באמת כזה. באמצע ההסבר הן נרדמו, תפוחות מרוב מופלטות וספינג'ים, מאושרות מהערב שהיה, מהמוזיקה שמצאה חן, ובמיוחד מהכנסת האורחים, מהדלת הפתוחה, שאצלנו בעדה קיימת רק אם המנעול מתקלקל.

אז נראה לי ששתי בנות חמודות מחפשות שני מרוקאים מתוקים - לא לעכשיו, לאחר כך - ושמה שטוב לביבי, שמחתן את אבנר עם בת העדה בקרוב, במזל טוב, טוב גם לגלעדים הקרים האלה.

avrigilad@gmail.com