המסוק מתקרב, ועימו הרעש הגדול ומערבולת האוויר. רותי סספורטס, סמנכ"לית לתפעול רפואי של ביה"ח איכילוב, כבר מחכה במנחת העגול שעל הגג. הנוף האורבני הצפוף והמוכר של תל אביב פרוש מתחתיה.
היא לוקחת נשימה עמוקה, מזיזה הצידה רגשות, דאגות ומחשבות, ומתרכזת במשימה שלפניה - לנהל את קליטת הפצוע בבית החולים. היא יודעת שבבניין שתחת רגליה מחכים הצוותים הרפואיים הטובים ביותר, שיעשו ככל יכולתם כדי להציל חיים.
מגלשי המסוק נושקים לקרקע, דלת נפתחת, אלונקה מוסעת, וצוות 669 מוסר לצוות של איכילוב את הפצוע. "הרגע הזה, שבו את מורידה לחייל הפצוע את אטמי האוזניים ואומרת לו 'אהלן, ברוך הבא לתל אביב', הוא רגע מפעים בכל פעם מחדש", מתארת סספורטס (58), נשואה, אם לארבעה וסבתא לשניים. "החיילים לרוב המומים. 'את לא מבינה, אני הרגע הייתי בעזה', הם אומרים. קשה לעכל את המעבר מהמראות ומהקולות של הקרב אל המקום המוגן בעורף.
"בנקודה הזו אני מרגישה את החיבור המשמעותי שלנו לשדה הקרב. אנחנו ערוכים 24/7 להיות הגיבוי של הלוחמים, לתת להם מענה לכל סוג של פציעה, עם צוות כל כך טוב ומקצועי".
מאז פרוץ המלחמה, 135 מסוקים נחתו באיכילוב והעבירו אל בית החולים פצועי קרב וחטופים ששבו מעזה. עבור סספורטס, היתה זו משימה חדשה שכמותה לא פגשה במלחמות קודמות, אף שהיא אחות ותיקה וכבר 13 שנה מכהנת בתפקיד סמנכ"לית התפעול הרפואי של בית החולים.
המנחת באיכילוב כמעט לא היה פעיל בעבר, עקב תלונה של השכנים על הרעש ופסיקה משפטית שהגבילה מאוד את מספר הנחיתות בכל שנה. המלחמה, והצורך האקוטי בקליטת פצועים נוספים, השמישו את המנחת מחדש והפכו את איכילוב לאחד המרכזים המהווים חלק משמעותי בחזית הרפואית.
"ברגעים של נחיתת פצוע, צריך לעשות הכל במקביל: להעריך את מצבו הרפואי, לזהות אותו וליצור קשר עם משפחתו. כאשר החייל בהכרה, טוב שהוא יודיע בעצמו: 'אמא, אבא, אני פה, אני חי'. זה הטלפון שההורים שלי חיכו לו ומעולם לא קיבלו"
"לסורוקה בבאר שבע פינו את כל הפצועים האקוטיים, ואת האקוטיים פחות העבירו אלינו. בהתחלה היה הרבה בלגן, והרופאים שהיו בשטח פינו הרבה פעמים דווקא לבתי החולים שבהם עבדו. ככל שהמלחמה התקדמה התחילו לעבוד בצורה מסודרת, והיום יש סבב מסודר בין בתי החולים, ופיקוד העורף מחליט מהו יעד הנחיתה.
"יש לנו קשרים מעולים עם חיל האוויר, עם פיקוד העורף, עם הבור ועם ר"ם 2, ואחרי כל פינוי מתבצע תחקיר מסודר עם הפקת לקחים. ברגע שאני מקבלת הודעה שאנחנו יעד שנבחר לקליטת פצוע, אני מודיעה מייד לצוות נרחב מאוד להיערך לקליטה, חדר הטראומה נערך וצוות מצומצם עולה למנחת. אם אני בבית החולים, אני עולה בעצמי למנחת".
"אין רגעים של 'די'"
עד כה טופלו באיכילוב 1,300 פצועי מלחמה, מתוכם כ־700 לוחמים וכ־23 פדויי שבי. רוב הפצועים הובאו לבית החולים באמבולנס, אבל הפצועים הקשים יותר ומרבית החטופים הונחתו במסוק על הגג, ומשם הועברו לחדר הטראומה - ובהתאם למצבם, לחדר הניתוח, לטיפול נמרץ, לאשפוז ולשיקום.
"ברגעים הללו, של נחיתת פצוע, צריך לעשות הכל במקביל: להעריך את המצב הרפואי שלו, לזהות אותו וליצור קשר עם משפחתו. כאשר החייל בהכרה, הטוב ביותר שהוא יודיע בעצמו לאחד מבני המשפחה 'אבא, אמא, אני פה, אני חי'. אבל לא תמיד החייל בהכרה, ולפעמים לוקח זמן עד שמצליחים לזהות אותו".
זה בעצם הטלפון שההורים שלך חיכו לו, ולא קיבלו.
"נכון. זה הטלפון שלא הגיע", סספורטס עונה ונעטפת בשתיקה.
סמל אבי סספורטס ז"ל, אחיה הצעיר, בן 21 במותו, היה ב־1989 החטוף הראשון שנחטף ונרצח בידי מחבלי חמאס. הוא היה לוחם מגלן שעלה על טרמפ בצומת הודיה בדרכו לבית הוריו באשדוד. ברכב ארבו לו שני אנשי חמאס מחופשים לחרדים. אחד מהם ישב במושב האחורי, לצד חבילה גדולה, כך שאבי התיישב במושב היחיד שנותר פנוי ליד הנהג. השניים רצחו אותו בתוך זמן קצר, וקברו את גופתו. אחדים מחפציו נמצאו במהלך החיפושים הקדחתניים אחריו מצד כוחות צה"ל ואלפי מתנדבים. במשך 81 יום המתינה משפחתו לאות חיים. גופתו נמצאה במהלך החיפושים אחרי חייל נוסף שנחטף זמן קצר אחר כך, רב"ט אילן סעדון ז"ל.
רותי שומרת על שם נעוריה, ושם המשפחה המוכר מתנוסס על התג המוצמד לחולצתה. אני שואלת אותה אם משפחות של חטופים ופצועים שמגיעים לבית החולים מזהות אותה ומכירות את הסיפור שלה. "לא. ממש לא. זה לא העניין. אני זה לא העניין", היא אומרת. "הסיפור האישי־משפחתי שלי אף פעם לא נוכח בתוך אירוע כזה. שמרתי את שם הנעורים, גם כי זה היה נראה לי טבעי, וגם בשביל אחי. גם האחיות שלי נשארו סספורטס. השם מגדיר אותך, בסופו של דבר.
"אבל התפקיד שלנו הוא לעמוד בצניעות מהצד, לפנות את הבמה, ולבדוק כל הזמן מה הפצוע או החטוף ומשפחתו צריכים. להיות שם ולשים לב לפרטים הכי קטנים, שהם כל כך חשובים בסיטואציה הרגישה הזו. הרבה שנים הרגשתי ניתוק בין העיסוק המקצועי לבין הסיפור האישי שלי. המלחמה הזאת, שהולכת ומתארכת, חיברה אותי באיזשהו אופן מחדש אל הסיפור. הרבה שנים סירבתי לדבר על מה שהיה, וגם עכשיו קשה לי, אבל בסוף הסכמתי. אלזה לחצה", היא מחייכת לכיוונה של דוברת בית החולים, ומין חום אנושי מיוחד מאיר את פניה. "אבל חשוב לי שהעיקר בכתבה יהיה העיסוק המקצועי", היא מסמנת את הגבולות בעדינות.
היו רגעים במלחמה, בהקשר המקצועי, שבהם הרגשת שדי, את כבר לא מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה סבל?
"אין רגעים של 'די', אבל יש רגעים שאת אומרת 'וואו, איך אפשר להכיל את זה?' זה קורה בעיקר כשאנחנו קולטים שבים. את פוגשת את המשפחות, מכירה מעט ממה שהן עברו, ואז החטוף מגיע ואת שומעת חלק ממה שהוא עבר - וכן, את צריכה טיפה להסדיר את הנשימה".
בסוף, העשייה היא מפלט טוב מאוד.
"שיקום הוא יותר מורכב כשהנסיבות הן כל כך טראומטיות. קשה לי לומר את זה אחרי כל מה שהמדינה שלנו עברה, עם כל כך הרבה אירועים קשים ומאות חטופים והרוגים - ואצלנו זה 'רק' חייל אחד. אח שלי, בגלל הנסיבות, עד היום המוות שלו הרבה יותר קשה לי"
"העשייה היא דבר מדהים. מדהים. זו ברכה עצומה להיות עסוקה בארגון כל האופרציה הענקית הזו של קליטת השבים, ולהתמקד במילוי הצרכים שלהם. לשאול את עצמנו מה הם צריכים, לא מה אנחנו צריכים. להיות במקום צנוע מולם".
בחלק מהמקרים, לצוות בית החולים יש היכרות מוקדמת וקשרים ממושכים עם משפחות החטופים. "את משפחת בן עמי, למשל, כבר הכרנו קודם, כי קלטנו את האם, רז, ששוחרה בעסקה הראשונה, ושמרנו איתם על קשר, ועכשיו, בפעימה האחרונה, קלטנו את האב, אוהד. הבת שלהם, אלה בן עמי, נשאה דברים בהרמת הכוסית של הצוות לחג הפסח בבית החולים.
"היא הציעה לכולם בחוכמה להתקשר לבני המשפחה ולומר להם כמה אנחנו אוהבים אותם, כי זה כל כך לא ברור מאליו, ואף פעם לא נדע אם תהיה לנו הזדמנות נוספת לומר זאת. זה היה יפה, מה שהיא אמרה. אלה נקשרה אלינו. היא ביקשה לקחת איתה שמיכת פליז של בית החולים, כי זה מה שנתן לה תחושת ביטחון ותחושה של בית, במציאות שבה אין בית".
כל הצוות נשים
גם את משפחת ארגמני הכיר צוות בית החולים, עוד טרם שחרורה של נועה. "אמה של נועה, זכרה לברכה, היתה מאושפזת אצלנו. אחרי מבצע החילוץ, נועה הועברה משיבא לכאן, כדי להתאחד עם האם. אבל אלה המקרים המיוחדים. לרוב, ההיכרות הראשונה שלנו עם המשפחות היא כמה שעות לפני שהחטוף מגיע. אנחנו עורכים היכרות קצרה, ואז מבינים מהם מה הם צריכים ומה הם רוצים.
"אנחנו עורכים איתם תיאום ציפיות לגבי היום והלילה, מי נשאר לישון, באיזה חדר. אנחנו מקפידים על כל פרט - הריח, האוכל, הבגדים, הטמפרטורה ועוצמת האור, שיתאימו לאדם שלא ראה אור שמש. ההשקעה בפרטים הקטנים חשובה כדי להחזיר אותם לכוחות ולשליטה, ליכולת שלהם לבחור.
"אחת השאלות היא מתי להכניס לחדר ילדים, בנים או נכדים. בשביל הילדים הקטנים יש לי כאן את המשחקים האלה", היא מצביעה על ארגז שמונח לצד שולחנה. "השתמשנו בזה בסשן הקודם, ואני שומרת אותם לפעם הבאה".
רותי מדגישה כי השמירה על פרטיות השבים ובני משפחותיהם חשובה מאוד. "יש המון שמחה באירוע הזה, אבל צריך לנהל אותו בצורה מאוזנת ועדינה. זו סיטואציה אינטימית של אנשים. השקענו חשיבה רבה בתכנון של רגעי המפגש. איך מלווים את המשפחות עד לנקודה מסוימת, איפה הדלת נסגרת ואנחנו נשארים בחוץ, ואיך בכל זאת יש צוות שמלווה מרחוק, רק כדי לוודא שאין סיטואציה רפואית שמצריכה התערבות. לאורך כל השהות אנחנו מקפידים מאוד לתת להם מרחב לפרטיות. לא יסתובבו לידם אנשים שלא צריכים להיות שם. ההישג הכי גדול שלנו הוא שהם מרגישים בטוחים אצלנו".
אין כאן אנשים שצובאים על השבים כשהם מגיעים?
"זה לא קורה אצלנו, כי המנחת הוא על הגג, ואין לשם גישה".
גם בשאלת החשיפה של רגעי המפגש לציבור, בני משפחות החטופים מכריעים בעצמם. "הם מחליטים אם לצלם, איך ומה לצלם, ואיפה בדיוק הצלם יעמוד. אם הם רוצים לפרסם את הצילומים, הם עוברים עליהם קודם ומאשרים אותם. מבחינתי, זאת זכות אדירה להיות חלק מאירוע כזה. האווירה מדהימה, וכל הצוות מחובר ורוצה לעזור, מהזוטרים ועד הבכירים ביותר. בעצם הבכירות".
הצוות הקולט את השבים מורכב כולו מנשים: אחיות, עובדות סוציאליות, רופאות, פסיכיאטריות. זו החלטה אסטרטגית שקיבלו באיכילוב, מתוך הבנה שנשים פחות מאיימות על חטופים וחטופות. "אז כל הקודקודים בצוות הקליטה של השבים הם בעצם קודקודיות, נשים שכולן סופר־מקצועיות ושרתומות לעניין בכל ליבן. קיבלנו שבים בכל הפעימות, ובכל פעם זה סיפור אחר לגמרי. תוך כדי הקליטה, וגם אחריה, אנחנו בוחנים כל פרט, כדי להבין בכל יום מה הם צריכים קלינית ונפשית".
הגיעו אליכם גם חטופים שנראו רזים כמו שלדים?
"עבודת הצוות והחיבור של כולם בבית החולים נותנים כוח לצלוח את המלחמה. לפעמים זו פשוט העובדה שצריכים אותך בשעת חירום. הרגשתי את זה במתקפת הכטב"מים ובפיגוע ביפו. פצועים נהרו לבית החולים, ובמצב כזה אין ברירה, חייבים לתפקד"
"הגיעו חטופים במצב תזונתי קשה, בעיקר בעסקה האחרונה. קלטנו כאן שישה שבים (גדי מוזס, קית' סיגל, אוהד בן עמי, יאיר הורן, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, י"א). יש כמה מהשבים שעדיין נמצאים בשיקום יום או בטיפולים אחרים. הם צריכים להתחזק, כי היתה להם פגיעה קשה במסת השריר, וזה עלול להוביל לפגיעות לבביות".
נוסף על ניהול מערך קליטת החטופים וטיפול בפצועי המלחמה, סספורטס אחראית גם על הקמתו ועל הפעלתו של מרכז "אופק", שהוקם באיכילוב לטובת סיוע רפואי למשפחות החטופים. המרכז פתוח חמישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום, וכל פנייה אליו נענית בתוך 48 שעות.
"מצאנו את עצמנו מקבלים הרבה פניות ובקשות לעזרה ממשפחות חטופים. מדובר במשפחות שאין להן חיי שגרה, ורבות מהן נותקו מהבית ומרופאי המשפחה. התוצאה היא שהבריאות שלהן נדחקה לקרן זווית ולעיתים ממש מוזנחת. כדי להקל עליהן, פתחנו את מרכז 'אופק', שמיועד לכל בני משפחות החטופים והשבים, בלי קשר לשאלה אם החטוף נקלט אצלנו. ל'אופק' מגיעות המון פניות, מבדיקות דם פשוטות ועד לניתוחים וללידות. אנחנו מרכזים את הכל, עוזרים למשפחות לקבוע תור לרופאים ומשיגים להם טופס 17. אנחנו תופרים הכל, ובעצם נותנים מענה רפואי מקצה לקצה.
"יש בני משפחות חטופים שחרדים מאוד לפרטיותם, ובמקרים האלה אנחנו דואגים לליווי ולשמירה על מרחב פרטי. בחלק מהמקרים בני המשפחות פונים לעזרה רק כאשר החטוף שב, תוך כדי שהוא מאושפז. לפני כן הם לא פנויים לזה. יש לנו גם קרבה פיזית גדולה לכיכר החטופים. יש שם לא מעט משברים שמצריכים התערבות רפואית".
את יכולה לשתף ברגע מרגש במיוחד?
"יש הרבה רגעים מרגשים. אחד הרגעים הללו הוא כשאנחנו מצליחים להפגיש בין אנשי הצוות של 669 לבין הפצוע שהם פינו. יש חיילים שמגיעים אלינו במצב קשה, וחלק מההחלמה ומההתאוששות שלהם הוא להשלים את סיפור הפציעה. לרוב הם מתעוררים בטיפול נמרץ ולא זוכרים מה קרה. יש לנו קשרי עבודה עם חיל האוויר, אז אנחנו מבררים מי חברי הצוות שפינה את הפצוע מעזה, והם מגיעים לבית החולים ופוגשים את הפצוע ואת בני משפחתו.
"אלה רגעים שבהם העולם עומד מלכת. הפצוע מספר את הסיפור מנקודת מבטו עד לרגע הפציעה, ואז צוות 669 מתאר ומשלים את ההמשך, וגם מציג את הצילומים מהפינוי עצמו, כי הכל מתועד ומצולם. זה וואו. זה מטורף. אין מישהו בחדר שלא מתרגש. אני מדברת על זה עכשיו ושוב מתרגשת. זה מפגש מאוד מיוחד גם לצוות הפינוי, כי הרבה פעמים המחלצים מפנים חיילים שנפטרים בדרך, והם נושאים איתם במשך שנים טראומה על כך שהחילוץ לא הצליח, והנה הם נפגשים עם זה שנראה להם שעוד שנייה ימות, ופתאום הוא חי ומדבר איתם. לפעמים מדובר בחייל בן 18, כל כך צעיר, בקושי יש לו רישיון נהיגה ברכב - והוא כבר נהג טנק.
"גם עבור החייל עצמו זה מאוד משמעותי, כי זה עוזר לו להשלים את החורים בזיכרון ולבנות את סיפור הפציעה וההחלמה. הפצועים מוזמנים להיות אורחי כבוד בטייסת, ושומרים על קשר עם המחלצים.
"היה לנו סיפור מאוד מרגש. ערכנו לחייל שנפצע מפגש כזה עם הצוות שחילץ אותו, ובהמשך הטייסת שחילצה אותו נפצעה בעצמה. הוא התאושש והחלים ונסע לבקר אותה בסורוקה, לדרוש בשלומה ולתת לה כוחות להמשיך הלאה. אלה מעגלים מטורפים שנסגרים. יש למדינה שלנו משימה אדירה לשקם את הפצועים, וגם אנחנו באיכילוב נרתמנו ופתחנו מחלקת שיקום חדשה ייעודית לחיילים".
"האמנו שהוא חי"
סספורטס, בכורה מבין שישה אחים, גדלה באשדוד להורים שעלו ממרוקו בזמן מלחמת ששת הימים. האב, יעקב, היה נגר ולפני עשר שנים נפטר. האם, רחל, תופרת במקצועה, מתגוררת כיום ליד ילדיה בתל אביב. כשאבי, שהיה צעיר מרותי בשלוש שנים, נחטף, היא כבר עבדה כאחות.
"יש המון שמחה באירוע של קבלת חטופים שבים, אבל צריך לנהל את זה בצורה מאוזנת ועדינה. השקענו הרבה חשיבה בתכנון כל מפגש: איך מלווים את המשפחות עד לנקודה מסוימת, איפה הדלת נסגרת בלעדינו, ואיך בכל זאת יש צוות רפואי שמפקח"
"הבנו מייד שמשהו מאוד לא טוב קרה. אמי לא הרגישה אז טוב, ואחי יצא במיוחד מהצבא כדי לבקר אותה. לכן, כשהיו טענות שהוא נסע לאילת ידענו שהן לא נכונות, כי הוא היה בדרך הביתה. אלה היו זמנים אחרים לגמרי. כשמישהו נעדר, היה צריך לחכות 24 שעות לפני שמתחילים בחיפוש אחריו. אנחנו ידענו שקרה משהו מאוד לא תקין, וגם דני הרמן, המפקד של יחידת מגלן, ששומר איתנו על קשר עד היום, הבין את זה.
"פנינו לצבא ולמשטרה, אבל כולם המתינו 24 שעות. זה היה נורא. ברגע שהתחילו החיפושים, מדינה שלמה עצרה הכל והתגייסה לחפש את אבי. אלפי אנשים יצאו לאתר אותו באזורים שונים. עד היום אני פוגשת אנשים שמספרים לי שהם השתתפו בחיפושים. אדם אחד נעדר - וכל המדינה עוצרת. היום, אחרי כל מה שקרה ב־7 באוקטובר, זה מקבל משמעות אחרת. החיפושים הנרחבים נמשכו כמה שבועות, עד שהופסקו. כשאילן סעדון נחטף נמצאה לבסוף הגופה של אבי, במהלך החיפושים אחרי סעדון. זה קרה אחרי 81 יום".
בכל הימים ההם, של חוסר הוודאות, אמא שלך הרגישה שהוא חי?
"הבנו שההיעדרות שלו מדאיגה, אבל בחרנו אסטרטגית, בראש, להאמין שהוא חי".
כבת בכורה לעולים חדשים, סספורטס נסחפה מייד אל לב העשייה ונחשפה לעולם שלא הכירה: פגישות עם אנשי ממשל בכירים ועם גורמים משפיעים, קשר עם היחידה לאיתור נעדרים, ראיונות בתקשורת ופעילות לגיוס דעת קהל בארץ ובעולם.
"עשו אז דברים שלא עושים היום. כוחות הביטחון הביאו ארצה אנשים שלימים הפכו למנהיגים בכירים של חמאס. אמרו לנו, 'דברו איתם' - וסגרו את הדלת. אמא שלי ואני ישבנו מולם, בניסיון לדבר על ליבם. בדיעבד הבנו שהמודיעין הישראלי לא הבין שחמאס, אז ארגון לא מוכר, כבר היה מבוסס והיו לו אידיאולוגיה ומתודולוגיה. המודיעין לא היה על זה, וזה היה פספוס מאוד גדול. לא הבינו מי עומד מולנו, ובהתחלה גם היו החמצות בתפיסת חוליית הרוצחים".
"משהו בי שבוי"
במהלך השנים, מייסד ומנהיג חמאס אחמד יאסין, שהורה על החטיפה, נשפט, שוחרר וחוסל ב־2004, וזה היה גם גורלו של סלאח שחאדה, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, שחוסל ב־2002. מפקד חוליית החטיפה, מוחמד שראתחה, נתפס, שוחרר בעסקת שליט ב־2011 וחי כיום בעזה. מחמוד אל־מבחוח, חבר החוליה, חוסל ב־2010 בדובאי בפעולה שמיוחסת על ידי מקורות זרים למוסד. חבר חוליה נוסף, עבד רבו אבו חוסה, נתפס ב־2001 במבצע מיוחד של כוח גולני ונלקח מעזה לישראל.
את הבשורה על מציאת גופתו של אחיה קיבלה רותי עוד לפני הוריה. "בכל פעם שמצאו בחיפושים פריטים, קראו לנו לזהות אם הם שייכים לאבי. כך מצאו את נעלי ההתעמלות שלו ואת טופסי הרישום לפסיכומטרי. הקצין שהיה איתנו בקשר הודיע לנו שמצאו עוד חפצים, וביקש שנבוא לזהות אותם. הוא בא לקחת אותי ואת אחותי מתל אביב לאשדוד. בדרך הוא סיפר לנו את האמת, שגופת אחי נמצאה.
"באותו הרגע התעוורתי. במשך כמה דקות לא ראיתי כלום. זה כנראה היה פסיכולוגי. כשהגענו הביתה, ידענו משהו שההורים לא ידעו. גרנו בשיכון והייתי למעלה, ואז ראיתי את אמא באה, והיא נורא שמחה לראות אותי, כי הביקור שלי לא היה צפוי. ידעתי שאני הולכת לומר לה דבר איום ונורא. הייתי זו שבישרה לה. רגעים קשים מאוד".
ניכר שהצלילה אל הסיפור שלא סופר במשך שנים קשה על סספורטס. היא שומרת על איפוק אצילי, אבל כשקשה לה מדי, היא קמה לפתוח חלון, לנשום, עד שהיא אוספת כוחות וחוזרת לספר על אחיה אבי.
"היום־יום שלנו בנוי משמחות שלא בהכרח שייכות לגודל האירוע. הסיפוק הוא לפעמים מדברים קטנים שעשית. לא תמיד זה קשור למשהו הרואי וענק. יש ימים שבהם אני מרגישה פחות חזקה, אבל אני תמיד מרגישה שכאן זה המקום הטבעי שלי"
"גדלנו יחד כל החיים באשדוד. הוא התנדב במד"א, גלש בים, כתב שירים ומכתבים בכתב חרטומים", היא מחייכת, "ונמשך לספרות ולפילוסופיה. הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו היתה שבועיים לפני החטיפה. גרתי בתל אביב, והוא בא לבקר אותי בהפתעה. הוא קנה לי כובע פרחוני, שלא התאים לי מעולם על הראש, אבל נורא שמחתי בו. היינו כמה שעות יחד, הסתובבנו וטיילו קצת בעיר. הוא היה מקסים כתמיד".
איך ממשיכים בחיים אחרי אובדן כזה?
"זה לוקח שנים. האח הכי צעיר שלנו היה בן 11. תארי לך כמה זה קשה. מתמוטטים לתוך האבל. אמי הצליחה לחזור קצת לעבודה, אבא שלי פחות. דפוסי האבל שלהם היו שונים. אבא שלי עזב את מרוקו בגלל הפרעות שנעשו ביהודים, שבהן איבד שני אחים שנרצחו, ובסוף הבן שלו נרצח כאן, בישראל. זו תחושה שאין לאן לברוח".
באותה תקופה לא היתה מודעות חברתית למה שאחים שכולים עוברים.
"נכון. המונח הזה, 'אח שכול', בכלל לא היה קיים. היו רק הורים שכולים. בשנים האחרונות מתחילים להבין מה האחים עוברים, מה קורה למשפחה, אילו שלבים היא עוברת: האבל וההתפרקות".
החלטת לבחור באופן מודע בחיים, או שהחיים בחרו בך?
"היו כמה שנים שבהן הרגשתי כמו מזג האוויר האפור שיש כעת בחוץ", היא מצביעה על האובך מבעד לחלון. "אלה שנים שאת לא זוכרת שיש שמש. אבל בסוף יש משפחה ואחים, וצריך להחזיק את כל הדבר הזה יחד. ובסוף יש לי מקצוע שאני מאוד אוהבת - טיפול באנשים - והוא מאוד מתגמל. יש המון ריפוי בנתינה. אני חושבת שלמדתי לפתח את האינטליגנציה של הטראומה. במהלך השנים, לאט־לאט, את כן חיה.
"לטקסי האזכרה תמיד מגיע המפקד של אחי. רק בשנים האחרונות הוא הרשה לעצמו להשתמש במילה 'שיקום'. השיקום הוא יותר מורכב כאשר הנסיבות הן כל כך טראומטיות. קצת קשה לי לומר את זה אחרי כל מה שהמדינה שלנו עברה, כל כך הרבה אירועים קשים ומאות חטופים והרוגים, ואצלנו זה 'רק' חייל אחד. כשאבא שלי נפטר, זה היה עצוב וקשה, אבל זה מוות שקל יותר לקבל, כי זו דרך החיים. עם אח שלי, לעומת זאת, בגלל הנסיבות, עד היום הרבה יותר קשה לקבל את זה".
את רואה קו מקשר בין אחיך, החטוף הראשון של חמאס, לבין מאות החטופים של 7 באוקטובר? שואלת את עצמך איך בעצם הגענו עד הלום? מה היינו צריכים לעשות אחרת?
"יש לי דעות אישיות, אבל אני לא יודעת לומר מה היה צריך לעשות אחרת. מה שקרה לא היה צריך לקרות. אני לא יודעת אם יש תקווה לפתרון של הסכסוך הזה. אני חושבת שהיתה פה המון זחיחות דעת. אני לא עסוקה בכל המחלוקות.
"כשאת בנתינה, המצפן לא מתבלבל, את תמיד יודעת איפה הצפון. אני מרגישה שיש לי מזל גדול על כך שיש לי הזכות להיות חלק מעשייה משמעותית. אני עושה את התפקיד הזה בצורה מאוד אינטואיטיבית, מהבטן".
מה בונה את החוסן שלך?
"היום־יום שלנו בנוי משמחות שלא בהכרח שייכות לגודל האירוע. הסיפוק הוא לפעמים מדברים קטנים שעשית. בכל יום יש משהו שאני אומרת לעצמי עליו 'שיחקתי אותה היום'. לא תמיד זה קשור למשהו הרואי וענק. יש ימים שבהם אני מרגישה פחות חזקה, אבל אני תמיד מרגישה שכאן זה המקום הטבעי שלי.
"היו שנים שבהן הרגשתי כמו מזג האוויר האפור שבחוץ, לא זכרתי שיש שמש. אבל בסוף יש משפחה ויש אחים, וצריך להחזיק הכל יחד. ויש לי גם מקצוע שאני אוהבת - טיפול באנשים - והוא מאוד מתגמל. יש המון ריפוי בנתינה. אז לאט־לאט את כן חיה"
"מה שעוד נותן לי כוח אלה עבודת הצוות והמחוברות לעשייה של כולם כאן בבית החולים. ההתאגדות הזאת נותנת כוח לצלוח את המלחמה, ולפעמים מה שנותן את הכוח זו פשוט העובדה שצריכים אותך בשעת חירום. הרגשתי את זה ב־1 באוקטובר 2024, כשהיתה מתקפת כטב"מים על תל אביב ופיגוע ירי ביפו, ופצועים נהרו לבית החולים. במצב כזה אין ברירה, חייבים לתפקד וגם לעזוב את המשפחה ואת הבית המוגן".
מה את מאחלת לעם ישראל?
"שנהיה אמפתיים זה לזה, שנוכל להקשיב איש לרעהו ולפתור את המחלוקות. אני מאוד־מאוד רוצה שהחטופים יחזרו. יש לנו מחויבות מטורפת אליהם. בלי זה, אנחנו לא יכולים להשתקם. זה צעד הכרחי לריפוי שלנו כחברה".
בכיר השב"כ לשעבר חושף פרטים על חקירת הרוצחים
את מרגישה בת חורין בארצך?
"היו כמה שנים שחייתי עם בן זוגי והילדים בארה"ב. בחרנו לחזור לארץ, כי כאן החיים שלנו. אני חושבת שכל מה שקרה, מאוד הגדיר אצלי את השייכות שלי למקום הזה, בצורה שלא ניתנת לערעור. אבל אני לא יודעת אם אני בת חורין. עד שהחטופים לא חוזרים, יש בי משהו חסר מנוחה. משהו בי שבוי".
yifater1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו