לפעמים קשה לי להאמין ששרדתי את זה: איה כורם מייעצת (גם לעצמה)

לכבוד: איה כורם. המען: היידאאוט קפה, גדות נהר הגנגס, רישיקש, הודו, שנת 2007.

היי, איה. את לא מכירה אותי, אבל רציתי לכתוב לך כמה מילים. את מוכשרת, והיה די קשה לפספס אותך בשנים האחרונות. אני מקווה שלא תחשבי שזה חצוף מצידי לכתוב לך ככה, רק אולי קצת דודתי. עולם כמנהגו נוהג: אנשים מבוגרים נותנים עצות שאף אחד לא ביקש - לאנשים צעירים נשבר הלב.

בתור התחלה, רציתי להגיד לך שהאלבום הראשון שלך הצליח בזכותך. את עושה עכשיו פרצוף, אבל לכל שאר העולם זה מובן מאליו, חוץ מאשר לך. נכון, היו שם מפיק מוזיקלי ונגנים, סטייליסט, מעצב גרפי, איפור ושיער. היו שם המון אנשים שהם אולי מנוסים ממך בהרבה, אבל לאף אחד מהם אין אלבום מצליח עם השם שלו על העטיפה - לך יש. אם אני מכירה אותך כמו שנדמה לי, את נותנת להם המון קרדיט, וזה ראוי להערכה.

אבל גם כשהראיון מסתיים והמצלמה נסגרת, את שוכחת את הבן־אדם המרכזי שאחראי להצלחה שלך - את. את צודקת שהיו איתך שם אנשים מוכשרים ונבונים, ושהתמזל מזלך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. הכל נכון. אבל בלעדייך, בלי השירים שלך, הכריזמה שלך, החריצות, הקול והמראה שלך - לא היה להם עם מה לעבוד. מישהי אחרת לא תוכל להחליף אותך בקלות, מהסיבה הפשוטה שאף אחת אחרת היא לא את. זה השם שלך שהם צועקים עכשיו, לא של הקלידן.

ולמה זה חשוב שתזכרי את זה? כי כל האנשים האלה ייעלמו לך, אם הם לא נעלמו עדיין. את עדיין צריכה להכיר להם תודה מבחוץ ומבפנים, לשלם להם כמו שצריך, לתת להם קרדיט בנדיבות ולחלוק איתם את הזרקור, וכל זה - למרות שמחר הם כבר לא יהיו שם. בשבילך אלה הקריירה והעתיד והחיים, בשבילם זאת עבודה. אם תהיי מאוד־מאוד מצליחה, הם כנראה יישארו. אבל - וזה הולך לכאוב, מה שאני אגיד עכשיו - רוב הסיכויים שאף פעם לא תהיי מצליחה כמו שאת עכשיו. אנשים אוהבים דברים חדשים ונוצצים. זה מצער, כי עם כמה שאת כבר מעולה עכשיו, את הולכת להיות הרבה־הרבה יותר טובה עם הזמן והניסיון. אבל מי שתהיה שם כדי לראות את זה זו כמות יותר קטנה של אנשים. עד כמה יותר קטנה? ובכן, זה תלוי בך.

הקריירה שלך תלויה רק בך. כן, היא תלויה במזל, בנסיבות, בהתקשרות עם האנשים הנכונים. כל אלה נכונים לפרקי זמן קצרים יותר. אבל לאורך זמן, מה שקובע את המסלול הוא דבר אחד בלבד - האישיות שלך. האם את באמת מספיק חרוצה? האם את באמת רוצה את זה? והאם מה שאת באמת רוצה הוא אמנות וביטוי אישי, או הצלחה וכסף? קל להתבלבל בין שתי האפשרויות, כי לעיתים נדירות הן מצטלבות. אבל רוב הזמן, אצל רוב האמנים, צריך לבחור.

האלבום הראשון שלך היה הפעם האחרונה שבה יצרת מוזיקה בלי לשאול את עצמך למי היא תגיע. עכשיו את תצטרכי לשאול את עצמך איזו קריירה את רוצה. את רוצה להיות בכותרות ועל הבמות הכי גדולות? את רוצה שידברו עלייך, להיות במקום הראשון במצעד ההשמעות? תצטרכי לעשות מוזיקה שאנשים רוצים לשמוע.

לפצח איזו מוזיקה זאת ואם היא מתאימה לך זו משימה מורכבת מאוד, וזו לא המשימה שהתכוננת אליה. היא דורשת לא רק כישרון, אלא נחישות וחושים מחודדים. היתרונות: כשזה מצליח - זה הכסף הגדול. עם הבמה הגדולה מגיעים כוח גדול, השפעה וגם יכולת מסוימת לדחוק את הגבולות. החסרונות: ברוב המקרים זה לא מצליח, ולקריירות מהסוג הזה יש תקרת גיל לא כל כך גבוהה. בעיקר עבור נשים.

האופציה השנייה היא לעשות את המוזיקה שאת רוצה. כסף גדול אין שם, לפעמים האולמות יהיו ריקים, אבל אם זו האהבה שלך למוזיקה שהביאה אותך עד הלום - אז כנראה זו העבודה היחידה במוזיקה שאולי כן תעשה אותך מאושרת. אם נדמה לך שהקהל ילך אחרייך בכל מקרה רק כי זה מה שקרה באלבום הראשון - הוא לא. הקהל יישאר שם רק אם במקרה זו בדיוק המוזיקה שהוא רוצה לשמוע כרגע. את בכל מקרה הולכת לחיות בחשש שאנשים ישכחו מי את, אבל האמת היא שהם אף פעם לא יידעו.

ככל שתקדימי להבין שאין הרבה הבדלים בין המקצוע הזה לכל מקצוע אחר - ייטב. נכון, אנשים לא מדברים כל כך הרבה על התספורת של אינסטלטורים או על מערכות היחסים של מורים ליוגה, ועל שלך כן, ועדיין - גם את מוכרת מוצר, רק שעכשיו המוצר הוא את. אם עד עכשיו מצאת את עצמך נעלבת, תארי לך איך זה ירגיש בעוד ארבעה אלבומים.

על כל הדברים האלה אין לך עם מי לדבר, אלא אם כן יש לך חבר או חברה שהם בדיוק באותה רמת ההצלחה והמוכרות. רוב הסיכויים שלא. חברויות כאלה הן נדירות מאוד. לא כי האנשים בתעשייה הזו גועליים (חלקם כן, לא כולם), אלא כי לא בחרת את החברים שלך לפי רמת ההצלחה, ואם תתחילי לעשות את זה - החברויות האלה יהיו ריקות וחלולות בדיוק כמו תמונות הפפראצי שהן בוודאי יניבו. אם זה עדיין לא קרה, זה הזמן להתחיל טיפול.

עד לפני לא הרבה זמן היית בחורה אנונימית לחלוטין. היום יש לך כסף ושם וקריירה. אלו מתנות גדולות מאוד שקיבלת, ואת יודעת שזה יהיה כפוי טובה מצידך לא להכיר בכך, אז בכל יום את מתחפשת למישהי שמכירה תודה. החופש והאנונימיות שהיו לך קודם גם היו מתנות גדולות, אבל אף אחד לא שם לב שהן שם.

את, לעומת זאת, לאט־לאט מבינה שלא תצאי לטיול הגדול בדרום אמריקה או בהודו. לא רק כי קריירה ומומנטום וכו', אלא כי את יושבת לבד על גדות הנהר ברישיקש, ובמקום ליהנות מהשקט, את חוששת שאיזה טמבל ירגיש נורא מקורי ויתחיל לשיר לך שירים שכתבת על האקס שלך.

את אולי כבר מבינה שאת לא יכולה להתפטר מהעבודה שלך. כלומר, את יכולה - אבל היא תלך אחרייך לכל מקום, כל החיים. ההצלחות שלך והכישלונות שלך כתובים לך על המצח לתמיד. בכל רגע נתון את עומדת בצומת שבו אפשר לפנות ימינה, ללבוש את השריון ולהתחיל לעבוד כמו משוגעת, רק להמשיך להצליח ולהמשיך להתנתק משאר המין האנושי - או לפנות שמאלה, לשחרר את זה ולחיות את חייך, עם קריירה במוזיקה או בלי, ובפוטנציאל להופיע מדי כמה שנים בכתבה עם הכותרת "לאן הם נעלמו?". זה קשה, זה כואב, את לא ביקשת את כל זה - אבל מעט מאוד מבינים מה הם מבקשים.

לפעמים קשה לי להאמין ששרדתי את זה, את יודעת? זה דרש כוחות נפש עצומים, וגם היה לי הרבה מזל (אם אפשר לקרוא לסכסוך משפטי בן שבע שנים "מזל"), במובן הזה שקרו לי דברים גדולים מאוד בחיים שהסיחו את דעתי מכל זה. אם לפני כן לא היתה לי הפרספקטיבה - הושלכתי בכוח לתוך בריכת פרספקטיבה עצומה, ואני שוחה בה מאז. אחרת בטח היה לוקח לי עוד כמה שנים טובות להבין כמה אני בת־מזל שהאלבום הראשון ההוא שלך הצליח כפי שהצליח ופתח לי את כל הדלתות האלה.

כמה אני אסירת תודה על כל מה שקרה מאז, לטוב ולרע. על כך שעד היום אני קמה בבוקר וכל יום, כל היום, עושה אך ורק את מה שאני אוהבת. לא יכולתי לעשות את זה בלעדייך. סליחה על הכל ותודה מראש.