הקוזאק הנגזל הוא ככל הנראה הטריק העתיק ביותר בעולם. עבריין אלים ואכזרי מבין שמשהו השתבש בתוכנית שלו - השוד נחשף, הקורבן התגלה כמישהו שמסוגל להשיב מלחמה, מישהו "עלה עליו"- ובאותו הרגע הוא עובר למצג מרשים של אומללות. הוא מיתמם. מיילל עד לב השמיים. מגלגל עיניים. פושט זרועות בתחנונים ומתקרבן לעילא ולעילא.
כל מי שגידל אי פעם ילדים בביתו יודע שהמהלך הזה טבוע במין האנושי. ילדים בגילים מסוימים עושים "קוזאק נגזל" באופן הכי טבעי, רגע אחרי שהם העיפו כאפה לאחות הקטנה. שם זה גם נסלח וגם די חמוד, כי ההורים קולטים די מהר במה מדובר. אבל כשהאנשים גדלים וחומרת הפשעים מתעצמת, מהלך "הקוזאק הנגזל" הופך לאמנות של מטמורפוזה והעמדת פנים, שמצליחה לא פעם לתעתע.
כרגע, למשל, בקרב הנטוש בין הממשלה לבין שב"כ (ויש אומרים, בין הממשלה לבין שאר העולם), קשה עד בלתי אפשרי לזהות מי הנגזל ומי הגזלן. מי הקוזאק ומי המתקזק.
הקוזאק שבביטוי לא חייב להיות באמת קוזאק. הטריק העתיק חוצה זמנים וגבולות. אבל אפשר להבין מתוך הביטוי הציורי שמי שהחליט לקרוא לזה כך, היה ככל הנראה בן לעם היהודי. יהודי מזרח אירופה נהגו לכנות בשם "קוזאק" כל פוגרומצ'יק, חוליגן רצחני או סתם יימח'שמויניק, בין שהוא היה איכר אוקראיני ובין ששיכור סרבו־קרואטי. ולכן זה די מוזר שישראל עדיין לא הצליחה להסביר לעולם שמרצחים אנטישמיים שעושים "קוזאק נגזל" הם ההצגה השחוקה והישנה ביותר בעולם.
ובמילים אחרות, ההבדל המשמעותי בין מה שהתחולל פה ב־7 באוקטובר לבין מה שקרה ב־1948 הוא שמרצחי הנוחבה החזיקו כלי תיעוד על גופם ממש. היו להם מצלמות חזה, למען השם, והן תיעדו הכל. במשך כל ההיסטוריה, מעשי טבח דווחו מפיהם הממלמל של ניצולים מבועתים. תמיד היו מי שפקפקו בסיפורים המזוויעים. היסטוריונים הסתייגו מתיאורים מפלצתיים מדי, בעיקר כשהם נגעו בשילוב החולני של אלימות ומין. טענו שזה בעיקר פרי דמיונם של שורדים שנפשם נפגעה.
הפעם זה מוקלט. מי שצריך לדעת, ונאלץ לדעת, יודע. ירחם האל על נשמתו. הפעם יש הקלטות, שיחסכו מכולנו וגם מההיסטוריה את הצורך בשמועות. גם ב־48', לפני שהחליטו לקרוא לזה "נכבה", נשמעו אותן יללות פולחניות, אורגיאסטיות, של מרצחים. גם אז הקריאות המפורשות היו לא לחמול על ילדה ולא לחוס על תינוק. גם אז, ברגע שהתהפכה הקערה, עברו הקוזאקים דוברי הערבית לתדר הקורבני המוכר.
גם אז היו כמה וכמה חזיתות, ורבים מהתוקפים באו מארצות רחוקות, למען הביזה - אבל גם בשביל הריגוש החולני. הדוברים הקולניים יותר של המתקפה הערבית התרברבו במרחץ הדמים שהם עומדים לחולל, ושכמותו העולם לא זכה לראות מאז התקופה המונגולית. כך הם אמרו כשיצאו לתקוף יישוב יהודי קטן ועני, שרידי גלות וחרב, ניצולי רדיפות ושואה.
וכן, ברגע שהיישוב השיב מלחמה שערה, ובניגוד לכל התחזיות היכה את רודפיו - ממש באותו הרגע עברו המרצחים המתרברבים לעמדת הקורבן. הם עטו על עצמם את המבט חסר האונים של מי שכלל אינו מבין מה קרה. הם עברו מיללות קרב פרועות ליללות כאב.
הם עשו את זה, חייבים לומר, בכישרון לא מבוטל. עובדה. חלק גדול מהעולם קונה את הגרסה שלהם. יכול להיות שבדיית ה"נכבה" - האמא של שקר "הם בסך הכל לוחמי חופש" - היתה הביצוע הפנומנלי והמוצלח ביותר בהיסטוריה של המין האנושי לתרגיל "הקוזאק הנגזל".
אה, ויש עוד מכנה משותף בין הימים ההם לזמן הזה. גם אז לא עשינו עם זה כמעט כלום מבחינה הסברתית. גם אז לא הוקענו מספיק את השקר ואת הזדון, לא השקענו בשיתוף הסיפור שלנו, ועברנו כמעט בשתיקה על הברית העמוקה שהתקיימה בין לוחמיו של אל־חוסייני לבין היטלר והנאצים. פחדנו ממילים קיצוניות מדי. חששנו לטרוק דלת על התקווה לעתיד טוב יותר. העדפנו להכחיש. לבלוע צפרדעים וגם קיפודים. אולי סתם התעצלנו. אבל היום, כאמור, הכל מוקלט.
ועוד דבר אחד משותף: אי אפשר לברוח מהמחשבה שאז, בדיוק כמו היום, אנחנו לא משקיעים מספיק בהסברה ובתעמולה פרו־ישראלית בעולם, בעיקר מכיוון שאת רוב האנרגיות הרלוונטיות אנחנו משקיעים במלחמת היהודים הפנימית שלנו.
שימו לב למספר הפעמים שבהן דוברים רשמיים של ממשלת ישראל משתמשים במינוחים של "אנחנו" ו"הם". אבוי, איכשהו תמיד יוצא שה"הם" זה לא האויב. ההם זה שב"כ. או היועמש"ית. או הישות המכונה "קפלן". או בית המשפט העליון. כלומר, ההם זה בעצם אנחנו.
ובכן, בעולם שבו מרבית המשאבים ההסברתיים - המאמץ הרטורי, ההתגייסות, התחקירים והיצירתיות - מושקעת בטיפוח אגדת הדיפ־סטייט, קשה לצפות לשיפור כלשהו באופן שבו ישראל מספרת לעולם את הסיפור שלה, את הצדק שלה ואת עילת קיומה.
בעולם מושלם, או אפילו סביר, ישראל היתה אמורה להיות מעצמת הסברה. עם ישראל כבר הוכיח את עצמו בעבר כמסבירן מעולה. סיפורים שהפכו להיות אבני יסוד בתרבות האנושית, ובראשם יציאת מצרים, מסופרים בכל השפות בסנכרון מלא עם הנרטיב היהודי. לא שמעתי על מישהו שמספר את הסיפורים האלה מנקודת מבטו של פרעה.
גם היום יש לנו המון ישראלים מוכשרים שיודעים שפות ומבינים עניין. גם את סיפור דוד וגוליית מספרים כולם מבעד לעיניו של דוד. מה גם שבמקרים רבים הצדק איתנו, מה שאמור לפחות להקל במשהו את המלאכה. למרות כל זאת, ההסברה הישראלית היא תצוגה מחפירה וכושלת. ישראל מתעקשת להחמיץ הזדמנויות פז על בסיס יומיומי, וגם את הביקורת על כך כבר התרגלנו לנפנף כאילו מדובר במשהו שולי.
בשבועות האחרונים מחבלי חמאס היכו והוציאו להורג מפגינים בולטים שיצאו לרחובות עזה. המפגינים קראו לסיום המלחמה ודרשו מחמאס להודיע על כניעה - ושילמו ביוקר. האלימות הקיצונית שהופעלה נגד עזתים שכל חטאם היה שהם מאסו בג'יהאדיזם היתה יכולה לסתום את הפה לכמה ליברלים ממאירים שעדיין משוכנעים שחמאס הוא לוחם חופש. אבל ישראל לא עשתה עם זה כמעט כלום.
דוח של ועדת חקירה בריטית טוען שבניגוד לשואה, שבה חלפו שנים עד שראשוני המכחישים העזו לדבר בציבור, באירועי אוקטובר 2023 מלאכת ההכחשה נעשתה בו בזמן למעשי הטבח והאונס. אבל ישראל כמעט לא התייחסה לדברים המדהימים הללו.
המשטר החדש בסוריה, שזוכה לקרדיט נרחב מכמה מדינות דמוקרטיות - בעיקר בזכות המלתחה החדשה של אל־ג'ולאני וכמה מילים מתוקות שהוא למד לומר באנגלית - ובכן, המשטר הזה ממשיך לרדוף אזרחים על בסיס אתני. בסוריה, כרגיל, אי אפשר לחיות אלא אם כן אתה מקורב למפלגת השלטון. ישראל פועלת שם צבאית. יוצאים גם טיולים לכתר החרמון. אבל הסברתית?
הסברה דורשת אוצר מילים, התכוונות נפשית ואינטלקטואלית, ואמונה בסיפור שלך. ואת כל המשאבים האלה אנחנו מקדישים בעיקר - כמו שאומרים אנשים נבוכים שנתפסו מטפחים חממת מריחואנה - לשימוש עצמי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו