המניפולציה שהנוח'בות ניסו לעשות על הלוחם - ונכשלו | בלעדי

הרגע שבו חלפו מחבלי הנוחבה לראשונה מול עיניו, בדרכם לקליטה באגף רקפת שבבית המעצר ניצן־מג"ן שברמלה, היה אחד המורכבים בחייו של לוחם הכליאה רס"ר מ'. מבטו ננעץ בפני הרוע של האסירים, שהפכו לסמל של ברוטליות ובהמיות, ותחושת בחילה עלתה בגרונו. הוא גדל במגזר הבדואי, שירת כלוחם מג"ב, עוטר בצל"ש הרמטכ"ל במבצע צוק איתן, ואיבד ב־7 באוקטובר בן משפחה שנלחם באחד הקרבות ההרואיים בעוטף. במוחו חלפו תמונות זוועה מיום הטבח.

"הם היו קשורים בשרשראות ומבוהלים, ואני הייתי בין אלה שעשו עליהם חיפוש", הוא משחזר. "חשבתי על זה שאני בודק אנשים שרצחו, שרפו ואנסו, שהדם על הידיים שלהם הוא עצום. חייבים להדחיק את רגשות התיעוב והשנאה כדי להישאר מקצועיים. תווי הפנים שלהם היו של רוצחים. שום חמלה, צער או הבעת חרטה. אני מוסלמי והם קוראים לעצמם מוסלמים, אבל הם לא. בשום מקום בדת לא כתוב שמותר לאנוס ולרצוח ילדים ונשים".

מ' היה בין הראשונים שביקשו להגיע לאגף שנפתח לפני שבעה חודשים, אף על פי שידע כי מדובר במחבלי הנוחבה הקשים ביותר, מהגל הראשון והמפלצתי שפלש לישראל. "זו הדרך שלי לתרום את חלקי למלחמה", הוא מסביר. "השירות מול מחבלים כאלה מאתגר פיזית ונפשית, אבל הוא גם שליחות והוכחה לאהבת הארץ. אני לא במילואים, אז לפחות אהיה כאן עבור האזרחים הישראלים שנפגעו מהם, עבור החטופים והמשפחות השכולות".

המחבלים לא מכירים את פניו או את שמו של מ' (40), המשמש סמל האגף. בכל כניסה לתאי המעצר הוא מניח רעלה על פניו, ועל דש בגדו לא מופיע שמו אלא "ניצן 405" - שם בית המעצר ומספר רנדומלי. עם הזמן למדו המחבלים לזהות את קולותיהם של לוחמי הכליאה, והמבטא של מ' לא נעלם מאוזניהם. בימים הראשונים עוד ניסו לפנות אליו וללוחמים בעלי מבטא ערבי, והתריסו בפניהם כיצד הם אינם מתביישים.

תנאי הכליאה של מחבלי הנוחבה אינם מפנקים, בלשון המעטה, אבל דבר אחר מטריד אותם יותר מכל. "חלק מהם היו שייכים לקומנדו הימי ולחופרי המנהרות, ולכן הם רגילים לחיות מתחת לקרקע", מסביר מפקד רקפת, רב־כלאי ח'. "הבעיה מבחינתם היא אי־הוודאות. כבר שנה וחצי שהם בערפל ולא יודעים מה קורה בעזה, בישראל, עם המשפחות שלהם, החברים שלהם, ואפילו לא מודעים לשעה ביום. לדעתי זה משגע אותם אפילו יותר מבדיקות הפתע שאנחנו מקיימים לעיתים כמה פעמים ביום".

הפריצה לתאים ללא התרעה היא אחת הדרכים של האגף לערוך חיפוש ולהפגין נוכחות ומשילות. השבוע חזינו בנוהל הזה. הלוחמים צעדו בשקט במסדרון באפודים, בקסדות וברעלות שחורות, ונכנסו בהפתעה לתאים 11 ו־5. המחבלים המבוהלים פצחו בצעקות רמות, אם מתוך פחד ואם כדי להזהיר את חבריהם בתאים האחרים כי ייתכן שהם הבאים בתור. מתוך מסכי עמדת הזקיף נראו המחבלים שוכבים על הרצפה והלוחמים אוזקים את ידיהם ומכסים את עיניהם. רק בתום החיפוש שוחררו המחבלים והם נותרו על הקרקע דקות ארוכות, המומים ומפוחדים".

ח': "הבעיה מבחינתם היא אי־הוודאות. כבר שנה וחצי שהם בערפל ולא יודעים מה קורה בעזה, בישראל, עם המשפחות שלהם, ואפילו לא מודעים לשעה ביום. זה משגע אותם אפילו יותר מבדיקות הפתע שאנחנו מקיימים" לעיתים כמה פעמים ביום"

מה כבר יכול להימצא אצלם?
ח': "עד עכשיו לא נמצא דבר, והם צריכים להפנים שאין טעם אפילו לנסות. מבחינתי, גם חתיכת לחם שנותרה מהארוחה היא הפרה של נהלים".

האחרונים שישוחררו

המתקן מורכב מ־25 תאי מעצר קטנים הממוקמים מתחת לקרקע באגף רקפת. 89 רבי־מרצחים מאכלסים את המקום, חמישה מתוכם נתפסו בלבנון ושייכים לכוח רדואן של חיזבאללה. לפני יותר מ־40 שנה נכלאו באגף הזה בכירי ארגוני הפשיעה בישראל, ובהם הרצל אביטן ושמעיה אנג'ל, שרצחו שם יחד את האסיר חיים שושן. כשני עשורים אחר כך, עם הקמתם של בתי סוהר חדשים ומודרניים, נסגר המקום המיושן ושימש בעיקר מחסן ציוד. לאחר הטבח בעוטף דרש השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להכשיר את המרחב ולהפוך אותו למקום שיקלוט מחבלים.

במשך כמה חודשים הפך המחסן חסר התשתיות למקום השמור והמשוכלל ביותר בשב"ס, הכולל מצלמות רגישות לתנועה ואפשרות שליטה מרחוק במערכות המים והחשמל. ביקור במתחם מרגיש כמו כניסה לכספת בטון אטומה. כמה דלתות ברזל כבדות מובילות לגרם מדרגות תלול ובקצהו תלויה דסקית ענקית, שעליה נכתב "חרבות ברזל, ביחד ננצח", לצד התאריך 7 באוקטובר 2023. דלת האגף נפתחת בזמזום חזק, ומשמאל נגלית עמדת הזקיף המוקפת בזכוכית ממוגנת. כמה מסכים מציגים את המחבלים בתוך התאים, יושבים על הרצפה או על מיטות ברזל נטולות מזרנים. רובם בוהים בקירות, בתקרה או בדלת.

בצמוד לעמדה נמצאת דלת מתכת נוספת, המובילה למסדרון של האגף ומשני צידיו דלתות ברזל כחולות ואטומות. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא הדממה הלא אופיינית לתאי מעצר. שום קול לא עולה מהתאים. איש לא צועק "סוהר, סוהר!". אחד הלוחמים דופק על הדלת הראשונה ופותח את הצוהר הקטן. שלושה מחבלים רוכנים אל הרצפה בתנועה המזכירה תפילה, ראשם למטה וידיהם משולבות מאחורי גבם. הם נדרשים להישאר באותה תנוחה עד לרגע שבו האשנב נסגר.

"אלה המחבלים שביצעו את המעשים הקשים ביותר", אומר מפקד בית המעצר, גונדר־משנה משה חידרה. "הם עברו לכאן מכלא עופר לאחר שנבחרו על ידי שב"כ והמודיעין של שב"ס. אני מקווה שכל חייהם הם ישהו מאחורי סורג ובריח, אלא אם יטילו עליהם גזר דין חמור יותר".

חידרה (49) אינו מסתיר את התיעוב שלו ממעשי המחבלים. הוא משרת 31 שנה בכוחות הביטחון והתחיל את דרכו כלוחם מג"ב. לתפקיד הנוכחי הוא הגיע לפני חמישה חודשים לאחר ששימש מפקד כלא גבעון. "אם יש כאן הרמת קול קטנה, לוחמי הכליאה מעבירים את המחבל להפרדה", הוא אומר בטון תקיף. "ברור לי שבראש שלהם עוברים הרבה דברים, כמו לפגוע בצוות. אין לי ספק שאנחנו נכנסים להם לחלומות בלילה. אני מאמין שחלק מהם שואלים את עצמם איך הם הגיעו למקום או למצב הזה".

הכוונה היא שהם מתחרטים על מעשיהם?
"מה פתאום? הם לא מתחרטים על כלום. הם פשוט לא מבינים איך צה"ל הצליח לתפוס אותם. אני רואה את הדינמיקה בהארכות המעצר שלהם, כי הם לא יוצאים לבית המשפט אלא מופיעים לדיונים דרך חדר וידאו באגף. לפעמים הם מנסים לנצל את הדיונים כדי לדלות מהסנגורים שלהם מידע על בני המשפחה ועל המצב בעזה".

מה עושים במקרה כזה?
"לפני חודש בערך, במהלך דיון, תרגם הסנגור למחבל את מה שנאמר, ואז זרק לו שהלחימה בעזה נמשכת ושהמשפחה שלו מוסרת ד"ש. הבנתי מייד מה הוא אמר, והבהרתי לשופטת שיש פה פגיעה קשה בביטחון המדינה וביקשתי לעצור את הדיון. נגד אותו עורך דין נפתחו בשב"ס הליכים. זו סוגיה מורכבת - למנוע ממנו להגיע לבית המעצר, ומצד שני הוא העביר מידע למחבל נוחבה. אנחנו במלחמה, ומה שהסנגור עשה נחשב לשיתוף פעולה עם האויב".

הם מדברים על עסקאות חטופים?
"זה עולה בשיחות בינם לבין עורכי הדין. הם לא קולטים שהם האחרונים שישוחררו, אם בכלל".
נתקלתם בגילויי הזדהות מצד עצורים פליליים מהמגזר הערבי?

"באחד הימים העבירו עצור כזה לטיפול במר"ש, המרכז הרפואי ששייך לבית המעצר, ובדרך הוא ראה לוחמי כליאה באפודים ובקסדות, והיה בטוח שהם בדרך למחבלי הנוחבה. העצור פנה ללוחם הכליאה שליווה אותו ואמר לו 'כל הכבוד לנוחבות, שאלוהים ייתן לנו ולהם את הניצחון'. הוא הועבר מייד לתא הפרדה ונפתח לו תיק פלילי. בקרוב הוא יעבור לאגף הביטחוניים.

מ': "זו הדרך שלי לתרום את חלקי. השירות מול מחבלים כאלה מאתגר פיזית ונפשית, אבל הוא גם שליחות והוכחה לאהבת הארץ. אני לא במילואים, אז לפחות אהיה כאן עבור האזרחים הישראלים שנפגעו מהם, עבור החטופים והמשפחות השכולות"

"יש פה אפס סובלנות לאירועים כאלה, גם מצד מפקד המחוז, גונדר שלומי שגיא. יש לו המון קשב לאגף, גם מבחינת תקציבים. צדק נציב שב"ס, רב־גונדר קובי יעקובי, כשאמר שבארגון מנהלים זירת לחימה נוספת של ישראל. האיומים הפנימיים כאן הם מורכבים. גם בלי להזכיר את מחבלי הנוחבה, 90 אחוזים מהעצורים כאן הם תושבי השטחים, ואנחנו עדים לניסיונות לשתף פעולה בין הפליליים לביטחוניים".

23/7 בתוך התא

כל תאי המעצר של מחבלי הנוחבה קטנים יחסית ונראים בדיוק אותו הדבר. מיטת קומתיים ומיטת יחיד, עשויות ברזל יצוק ומקובעות לרצפת הבטון בברגים עבים. במהלך היום נותרות המיטות עירומות, והמזרנים ניתנים רק בלילה. בתאים שבהם שוהים ארבעה מחבלים, אחד מהם ישן עם המזרן על הרצפה. אין להם סדינים או כריות, למעט שמיכה אחת בקיץ ושתיים בחורף.

בכל התאים קיים חלון צר הממוקם סמוך לתקרה ומכוסה בלוח מתכת מחורר, שלא מאפשר לראות דרכו דבר. הקירות עירומים, למעט כוורת מדפים ממתכת ועליה מגבות ידיים לפי מספר המחבלים שבתא. עם המגבות האלה מתקלחים המחבלים וגם שוטפים ידיים ופנים. השירותים עשויים כיציקה אחת שאינה ניתנת לפירוק או לשבירה, והמקלחת היא ללא וילון. המים זורמים לאורך כל היממה, אולם מים חמים ניתנים בהקצבה של שבע דקות ביום.

סדר היום של מחבלי הנוחבה, שגילם נע מ־26 עד 60, מתחיל בספירה הראשונה ב־5 בבוקר, אז גם נלקחים מהם המזרנים. הספירות והביקורות נערכות בהפתעה ובשעות לא מוגדרות, אף על פי שהחדרים מצולמים ומתועדים לאורך כל היממה. המחבלים מקבלים שלוש ארוחות ביום, בכלים חד־פעמיים וללא סכו"ם. התפריט מוגדר על פי החוק הבינלאומי וכולל חלבונים, פחמימות וקטניות.

מעתירות שהוגשו לבג"ץ עולה כי התפריט כולל לסירוגין אורז, לחם, שעועית וחומוס. במשך 23 שעות סגורים מחבלי הנוחבה בתוך התאים, ללא ספרים, רדיו או טלוויזיה, ושעה אחת מוקדשת לטיול בחצר. לא מדובר ברחבה חיצונית ללא קירוי, המוקפת בגדרות תיל ובעצים, אלא במבנה פנימי בתוך רקפת שגודלו כשני תאים. אין ב"חצר" דבר למעט קירות בטון ותקרה העשויה לוחות מתכת וסורגים צפופים, שמבעדם מבצבצת פיסה קטנה של שמיים.

מאיזה תסריט אימה אתם חוששים?
חידרה: "אנחנו צריכים למנוע מחלאות האדם האלה שלושה מצבים: לתקוף את הסגל, למנוע מהם לחולל ניסיון בריחה, ולשלול כל אפשרות להתאבדות כי הם צריכים לעמוד לדין על מעשיהם. זו האחריות הקדושה שלי כלפי עם ישראל, כלפי המשפחות השכולות וכלפי החטופים. אני אעשה הכל כדי שהם יישארו בחיים, אלא אם הדרג המדיני יחליט לשנות את הדרך שבה הם ישלמו על הזוועות שביצעו. עד אז יש להם כל הזמן שבעולם, והם יכולים לתכנן איך לפגוע בלוחם".

היו כאן אירועים שנחשבים חריגים?
"באחד הימים פרצה קטטה בין שני מחבלים, והנחת העבודה שלנו במקרים כאלה היא שמדובר ב'אירוע משיכה' - מריבה מדומה שנועדה למשוך את הצוותים לתאים כדי לתקוף אותם. הסגל נכנס אליהם בכוחות מתוגברים, עם אלות, טייזרים, גז מדמיע וכדומה, וכשהם מוכנים לכל תרחיש. במקרה הזה היה מדובר בוויכוח שהיה קשור לשמירה על ההיגיינה של התא.

המחבלים המבוהלים פצחו בצעקות, בין אם מתוך פחד ובין אם כדי להזהיר את חבריהם. הם נשכבו על הרצפה, והלוחמים אזקו את ידיהם וכיסו את עיניהם. לאחר ששוחררו, הם נותרו על הקרקע במשך דקות ארוכות כשהם המומים ומפוחדים

"במקרה אחר היה ניסיון של המרדה מצד אחד המחבלים, שניסה לפתות את חבריו לתא לפתוח בשביתת רעב. עלינו עליו כבר בהתחלה וקלטנו במצלמות את השיח יוצא הדופן. הוא הועבר להפרדה והבין את המסר".

רב־כלאי ח': "אין להם מה לעשות כאן כל היום, אז טבעי שהם מתווכחים. מבחינתנו מדובר בהפרת סדר שמחייבת כניסה לתא, גם אם לא מגיעים לכדי מכות".

הם פונים בתלונות לצוותי הכליאה?
ח': "הם כמעט שלא פונים אלינו, ואנחנו לא תמיד עונים להם. מדי פעם הם שואלים על כביסה, על כמות האוכל, או מדברים על משהו רפואי".

הם סובלים מבעיות בריאותיות אקוטיות?
חידרה: "אין להם תחלואים רציניים, למעט בעיות עור או סוכרת".

ח': "את המשחות לעור הם לא מקבלים בשפופרת, שיכולה להפוך לכלי תקיפה, אלא בהקצבה בכוס פלסטיק".

בבתי החולים מביעים תרעומת על הצורך לטפל במחבלים לצד חולים ישראלים, איך אתם מתמודדים עם זה?
חידרה: "הטיפול הרפואי נעשה באגף עצמו. אם המצב ידרוש טיפול מעמיק יותר, הקמנו קומת אשפוז מיוחדת במרכז הרפואי של בית המעצר. במקרי חירום ניתן יהיה להעביר אותם לשם ולא להוציא אותם החוצה".

אחרי שנה וחצי בישראל, הם כבר יודעים עברית?
חידרה: "רובם לא, אבל אנחנו נזהרים בלשוננו לידם. השיחות בין הלוחמים הן מקצועיות, לא משתמשים בשמות אלא במספרים שעל דש הבגד, ובטח שלא מדברים על המלחמה או על המשפחה. אנחנו שומרים אותם מנותקי קשר מהעולם החיצון".

השר בן גביר מרוצה מההתנהלות באגף רקפת. "אני גאה שבתקופתי הצלחנו להוריד אל מתחת לפני האדמה אותם מחבלים שפלים ולהקים אגף חדש שמחזק את המשילות בבתי הסוהר", הוא אומר. "ברצוני לשבח את נציב שירות בתי הסוהר קובי יעקובי, את מפקד מחוז מרכז ומפקד האגף, שמיישמים את המדיניות שלי והוכיחו שיש משילות בבתי הכלא בישראל. בזמן שהחטופים שלנו ממשיכים לסבול, חובתנו המינימלית היא לשלול מהמחבלים תנאים מיותרים ולשים סוף ל'קייטנות' שהם זכו להן. כך פעלתי וכך אמשיך לפעול במשמרת שלי".

"כמו לעבוד בזק"א"

החלטתו של רב־כלאי ח' (44) להתמודד על משרת מפקד אגף רקפת אינה מובנת מאליה. ב־7 באוקטובר הוא איבד את חברו הטוב, רב־נגד רומן גנדל (46), מדריך לוט"ר בחטיבה הטקטית של מג"ב, שנפל בקרב על קיבוץ ניר עם. שניהם עלו ממדינות חבר העמים בגיל 17, ושניהם בחרו לשרת כלוחמים במג"ב. לאורך השנים הם שמרו על קשר קרוב, שימשו שושבינים בחתונות זה של זה ויצאו עם המשפחות שהקימו לטיולים בארץ ובחו"ל.

"הוא היה אחד משני החברים הכי טובים שלי, והיה לי חשוב לדעת איך הוא נפל", אומר ח'. "שוחחתי עם החברים שלו מהיחידה, ואני יודע בוודאות שמי שירה בו לא חי כיום. הלוחמים חיסלו את כל החוליה".

ח': "הם לא בני אדם. כשהם הגיעו לפה, חלק מהם בכו, התחננו, חשבו שלוקחים אותם לעונש מוות. הם קראו להורים שלהם ואמרו משפטים כמו 'למה, אלוהים'. הסתכלתי עליהם וראיתי פחד ואי־ודאות. התמלאתי גאווה על כך שהצליחו לתפוס אותם"

איך היית מגיב אילו הוא היה שוהה ברקפת?
"אני תמיד מקצועי וענייני, ואפילו די אדיש, אבל היה לי מאוד קשה לבוא במגע עם אדם שהרג את החבר הכי טוב שלי".

מה גרם לך לבחור במקום המורכב ביותר בשב"ס?
"אני לא עושה מילואים, כי שב"ס נחשב שירות פעיל, ורציתי לעשות משהו משמעותי שקשור למלחמה. שירתי בעבר בבתי כלא של אסירים ביטחוניים, כך שהיה לי ניסיון בעבודה מולם. מבחינתי להיות כאן זה כמו לעבוד בזק"א או בחברה קדישא - קשה, אבל מישהו צריך לעשות את זה. חשוב לי שימצו את הדין עם המחבלים האלה".

איך הרגשת כשהם הגיעו לכאן ביום הראשון?
"בעיניי הם לא בני אדם. חלק מהם בכו, התחננו, אולי חשבו שלוקחים אותם לעונש מוות. הם קראו להורים שלהם ואמרו משפטים כמו 'למה, אלוהים'. הסתכלתי עליהם וראיתי פחד ואי־ודאות. התמלאתי גאווה על כך שהצליחו לתפוס אותם. בהתחלה היה קשה לנו עם חלוקת האוכל, כי חשבנו על החטופים שלא מקבלים רבע מהתנאים כאן. לצוותים החדשים עדיין לא קל, ואני מסביר להם שצריך לעשות סוויץ' בראש. אסור לתת לרגשות להיכנס פנימה".

אתה יודע לחבר בין המחבלים ברקפת לבין מעשי זוועה מסוימים מ־7 באוקטובר?
"יש לנו אפשרות לקבל סקירה מודיעינית, אבל ויתרתי עליה. לא רציתי לדעת מי מהם שרף, ירה או אנס, כדי לא לתת לזה להשפיע עלי. עם הזמן התפרסמו בתקשורת סרטונים של חקירות שב"כ, ומייד זיהיתי את הפנים שלהם. כיום אני יודע יותר פרטים על חלק מהם, כולל מי רצח משפחה שלמה, או מי התוודה בחקירה על אונס. אחד מהם, כבן 60, כיוון את הכוחות לאחד הקיבוצים, כי האזרחים הטובים שם סיפקו לו עבודה וככה הוא גמל להם.

"לפעמים אני נתקל בתמונות מהעוטף, רואה את הבתים השרופים, ולא מצליח להבין מה עבר להם בראש כשירו בילד קטן או כשחטפו קשיש. כמה שנאה יש בהם?"

מחבלי הנוחבה מזהים את ח' בקלות, בין השאר בשל גובהו, וגם בשל המבטא הרוסי הקל שעדיין שגור בדבריו. על תג הבגד כתוב "ניצן 250", אבל המחבלים מזהים אותו כבעל סמכות ומדי פעם מתחנפים אליו בכינוי "קפטן". גונדר־משנה חידרה הוא "קפטן מוסא" עבורם.

חידרה: "אנחנו צריכים למנוע מחלאות האדם שלושה מצבים: לתקוף את הסגל, לברוח או לנסות להתאבד, כי הם צריכים לעמוד לדין על המעשים שלהם. זו האחריות הקדושה שלי כלפי עם ישראל, כלפי המשפחות השכולות וכלפי החטופים"

מישהו מהם ניסה לפרק את המצלמה בתא?
ח': "לא, אבל ראינו אותם מנסים להחביא אוכל או מתעסקים בצירים של דלתות ובברגים של מיטות. אולי זה נובע משעמום, אבל מדובר בהפרה של נהלים, ואנחנו מייד פורצים לתאים".

אילו תכונות אופי אתה מחפש בלוחמי כליאה שמשרתים מול מפלצות אדם?
"חוסן אנושי, כשירות פיזית, משמעת עצמית, מוטיבציה והבנה שמדובר בשליחות".

מישהו מהם ביקש לעזוב את התפקיד בשל קושי נפשי?
"לא. מבחינתם זו התקופה הטובה ביותר שעוברת על שב"ס, כי מאז 7 באוקטובר הם מרגישים את המשילות ביחס לאסירים. אם מישהו יבקש לפרוש מכאן, אבין אותו ברמה האישית, כי לא פשוט להביט בכל יום בפני הרוע האלה. מצד שני, אני לא מקבל את זה ברמה הפיקודית. כנראה אותו לוחם עשה טעות כשהגיע לשב"ס".

מה אתה עושה למען הנפש? יש לך עם מי לדבר על מה שאתה חווה כאן?
"רומן ז"ל היה האיש שאיתו דיברתי על הכל, ואין לי יותר את הפינה הזו. אני מוציא את האנרגיות בריצה ובאיגרוף. כשעליתי לארץ חלמתי להיות מורה לספורט. מעולם לא שיערתי שאמצא את עצמי שומר על מחבלים שרצו להשמיד את המדינה".

חלק מההיסטוריה

באגף רקפת אין נשים, ולוחמת הכליאה היחידה במתחם נמצאת בעמדת הכניסה העליונה ביותר. "לא אתן להם להריח בושם או לראות שיער של אישה", אומר בקשיחות חידרה. "הם יראו רק לוחמי כליאה וכלבים. הם אנסו את האחיות והבנות שלנו. החוב שלנו הוא כלפיהם, וכל מה שנעשה כאן הוא עבור הדורות הבאים. צריך להשאיר עבורם מקום טוב ובטוח יותר".

רס"ר מ' מתקרב אליו ואומר שהוא מרגיש חלק מההיסטוריה. "הבן שלי עומד להתגייס לצה"ל, אבל הוא, וגם המשפחה, לא יודעים שאני שומר על מחבלי הנוחבה. אמרתי להם רק שאני שומר על ביטחוניים, כדי שלא ידאגו. אולי עוד עשור אוכל לספר מה עברתי כאן ואיך תרמתי את חלקי".

tala@israelhayom.co.ill