הולך עד הסוף: הלוחם שנפצע בעזה והפך למשותק - קם על רגליו

שחר יוחנן, לוחם מילואים שנפצע קשה במלחמה בעזה, משותק בשתי רגליו, מגיע לפארק הרצליה בשעת ערב מוקדמת. הפארק גדוש אנשים, מזג האוויר מסביר פנים, רוח קלילה מנשבת. חלקם רצים, אחרים הולכים להנאתם, רבים יושבים בבית הקפה המקומי.

שחר עובר מכיסא הגלגלים שלו למכשיר הרובוטי המיוחד שלו, רותם אליו את גופו, מהדק היטב - ונעמד. צעד. ועוד צעד. והנה צעדים רצופים, הליכה של ממש ולאורך זמן. פלג גופו העליון, הבריא והחסון, עובד קשה, ובעזרת קביים מיוחדים הוא מכוון את דרכו. המאמץ מפרך, הרואי ממש. כל מי שסביבו נפעם, מתקשה להבין איך הפלא הזה מתרחש. שחר הוא החייל והלוחם המשותק היחיד מהמלחמה שקם מכיסא הגלגלים שלו והולך.

"אני מרגיש סיפוק אדיר", הוא מחייך, "אני שוב מדבר עם אנשים כשאני בגובה שלי. אני רואה עצים ואת הנוף הירוק ומרגיש את אור השמש מגובה אמיתי של עמידה. אהיה עם זה בעיר, בקניון, על רגליי. זה לא נורמלי ומרגש מאוד".

הוא נעצר לרגע. אנשים נוספים חולפים על פנינו ומשתאים כשהוא מכוון את המכשיר למצב הליכה בעזרת שעון מיוחד שעל ידו. את פניו אינו רוצה לחשוף למצלמה, שכן הוא מרגיש שלא הוא הסיבה האמיתית לחשיפה הכרוכה בכתבה בעיתון.

"אני עושה את הכתבה הזאת בעיקר בשביל אנשים אחרים", הוא מסביר. "אני רוצה להראות ולהדגיש שהכל אפשרי, ושחייבים לאשר את המכשיר הזה לכל פצוע משותק ולכל אדם אחר שזקוק לו, ממש כמו שרוכשים פרוטזות חכמות לקטועים. זה משנה חיים. קשה להסביר את התחושה המדהימה הזאת כשאתה לומד להפעיל את הגוף מחדש, עומד, הולך, בעצמי!"

"תמיד יש פחד"

שחר (25) נולד וגדל בקיבוץ בית השיטה. ילד רביעי מתוך חמישה, בן לעודד ולטל. אנרגטי במיוחד, ספורטיבי, אחד שלא ממש ידע לשבת בכיתה. היה שחקן רוגבי, הוציא את המרץ באימונים השבועיים ובמשחקים בשבתות. ילד של העמק, של הטבע, שבגר והיה לו ברור שהוא רוצה להיות לוחם קרבי.

לפני השירות הצבאי עשה שנת שירות משמעותית בפנימיית עדנים הסמוכה לצומת בית קמה, ואחריה התגייס לצבא בנובמבר 2018 והגיע לסיירת צנחנים. הוא מספר שמאוד אהב את השירות הצבאי, את פעילות הסיירת ואת חבריו הטובים. אחרי שהשתחרר הלך לחוף של מוש באילת, ושם עבד במשך חצי שנה כברמן. אחר כך טס לארה"ב לשנתיים ועסק בעבודות מזדמנות, עד שהגיע לנהל פרויקטים של שיפוצים ובנייה. "התכוונתי להישאר באה"ב עד שאקים משפחה ויהיו לי ילדים, ואז לחזור לארץ. רציתי להתבסס ומאוד נהניתי שם", הוא אומר.

אבל אז הגיע 7 באוקטובר, ושחר מספר ששניים מחבריו הטובים ביותר נרצחו במסיבת הנובה. גם רב־סרן אור יוסף רן ז"ל, ששירת איתו בסדיר והפך למפקד צוות ביחידת דובדבן, נפל ב־7 באוקטובר בלחימה בקיבוץ כפר עזה.

"לוטן אביר ומאי נעים ז"ל (נכדתו של שלמה שרף, ע"נ) מגן חיים היו חברים קרובים שלי. כשטסתי בהתחלה לארה"ב טסתי בעצם ללוטן והייתי אצלו חודש בפלורידה. הם נרצחו במסיבת הנובה, ואז פרסמו גם על כך שאור נהרג בלחימה באותה שבת שחורה, ואני נמצא רחוק, מרותק לטלוויזיה וכואב מאוד. החלטתי שאני חייב לחזור לארץ, להתגייס מייד ולהצטרף למלחמה.

"בתוך כמה ימים כבר הייתי בארץ. קיפלתי שם הכל ברגע, את הדירה, הרכב. הגעתי לישראל והצטרפתי לחברים הלוחמים שלי בחטיבה 646, חטיבת מילואים של הצנחנים. נכנסנו תחילה לאיזור צפון הרצועה ובמהלך הלחימה היינו בסג'עייה, בחאן יונס, ופעלנו הרבה. תמיד יש איזה פחד ששומר עליך ערני ודרוך".

אחרי חודשיים בערך, כשהיו בשכונת "הנגדים" באזור נוסיראת, התרחשה תקרית קשה בפעילות המבצעית הענפה שבה השתתפו שחר וחבריו הלוחמים. "מדובר בשכונה של עזתים עשירים, שהיא יחסית קרובה לגדר", מספר שחר. "עסקנו שם בטיהור מגדלים, בנייני מגורים גבוהים, חמש קומות ומעלה. היינו צריכים לנקות את הבניינים ממחבלים כדי לאפשר לכוחות הנדסה למקש את הקומות, ולמעשה לפרק את השכונה. נכנסנו לפעילות עם חטיבה 11 של אגוז בסביבות שש בבוקר, טיהרנו כמה בניינים, ואז לכוח החפ"ק של אגוז היתה היתקלות והם נאלצו לקפל את החטיבה, אז לקחנו אחריות גם על הטיהורים שלהם.

"הצלחנו לטהר עוד שני בניינים, שבכל אחד מהם יש גם פיר מנהרה למטה. הצבא גם הפציץ שם הרבה לפני, ואתה אפילו לא רואה כבישים. היינו צריכים להיכנס ולטהר עוד בניין אחד לפני הכניסה לשהייה שם, כשהשעה היתה שתיים בצהריים. נכנסנו לבניין וראינו שבכל קומה יש ארבע דירות, שתיים מימין ושתיים משמאל. היינו בקומת הקרקע, שתי הדירות משמאל היו חסומות וחצי מהצוות נכנס לשתי הדירות הימניות, שהיו פתוחות.

"החוליה שלי היתה מורכבת מאליסף שושן המפקד, אוהד אשור הנגביסט שלו, אני הצלף ורוי שמיר החובש. עדי תימור, מפקד הצוות, שלח אותנו להסתכל בחלון ולהבין למה הדלתות של הדירות משמאל חסומות. איך שנעמדנו ליד החלון והשקפנו פנימה, אליסף ראשון, אוהד שני ואני שלישי, הפעילו עלינו מטען".

רב־סמל (מיל') אליסף שושן ורב־סמל (מיל') אוהד אשור ז"ל נהרגו באירוע, שחר נפצע באורח קשה וכמוהו לוחמים נוספים. "עפנו איזה ארבעה מטרים אחורה", הוא משחזר. "שכבתי ושמעתי את הפיצוץ, רעש עצום. התמלאתי כולי באבק סמיך והמון עשן אפף אותי. מהרגע הראשון לא הרגשתי את הרגליים. האנדרנלין השאיר אותי בהכרה, אבל הבנתי מייד שמשהו לא בסדר עם הרגליים שלי.

"הורדתי את הווסט. הוצאתי את חוסם העורקים לטפל בעצמי ואז שמעתי צעקות. 'תוריד את הראש, תוריד את הראש!' המחבלים יצאו מהפיר, הגיעו גם מקומות נוספות בבניין וירו כדורים ששרקו לי מעל הראש. שכבתי, הסתכלתי על השמיים ואמרתי בלי הפסקה 'שמע ישראל, שמע ישראל'".

הלוחמים האמיצים שלא נפגעו ניהלו קרב הרואי מול המחבלים וחיסלו אותם, כשבינתיים שחר הפצוע סובל מאוד. "ניסיתי לזחול עוד כמה מטרים, אבל לא הצלחתי. אחרי חצי מטר נעצרתי. נפגעתי גם בריאות ובצלעות והיה לי קשה מאוד לנשום. אחרי כמה דקות טובות הקרב הסתיים, חולצתי והטיסו אותי לביה"ח בילינסון. במסוק כבר היה לי ממש קשה לנשום. התחלתי לספור לאחור ואלו היו 11 דקות של נצח עבורי, עד שהגעתי לבית החולים. הלוחמים של 669 ממש החזיקו אותי. הפינוי שלי מהשטח היה יחסית מהיר, מה שכמובן עזר לי מאוד, הציל אותי".

"כמו ספיידרמן"

בביה"ח בילינסון הוכנס שחר מייד לניתוח חירום, שארך שבע שעות. "ממש הצילו אותי", הוא מספר, "היה לי דימום פנימי כי נכנס לי רסיס דרך הריאות והיו חייבים לטפל בזה במהירות. הם עשו עבודה מדהימה והם לא רק הצילו אותי, אלא גם עזרו מאוד לסיכויים שלי לחזור ללכת ולרוץ".

אחרי יום שבו היה מורדם, שחר התעורר. היום, הוא אומר, זה היה הרגע שבו בעצם התחילו חייו החדשים. הוא נפגע בחוט השדרה ורגליו, לדאבון הלב, הפכו משותקות.

"הייתי כמו ספיידרמן. מלא חוטים. כמו סטיבן הוקינג, רק בקושי ממצמץ. בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה. בימים הראשונים הייתי נסער, בכיתי. יצא לי להתפרק פעם אחת ליד אמא ואבא".

מה הכי כאב לך?

"המוות של החברים שלי. היה לי מאוד קשה עם זה, והבכי שלי היה בעיקר עליהם. היו לי גם כאבים פיזיים, אבל יש משככים טובים".

שחר יוחנן: "אני עושה את הכתבה הזאת בעיקר בשביל אחרים. אני רוצה להראות ולהדגיש שהכל אפשרי, ושחייבים לאשר את המכשיר הזה לכל פצוע משותק ולכל מי שזקוק לו. ממש כמו שרוכשים פרוטזות חכמות לקטועים. זה משנה חיים"

אחרי יומיים או שלושה, כך הוא מספר, התחילו לצוץ בראשו גם שאלות. "שאלתי למה זה מגיע לי. פניתי לאלוהים ושאלתי דווקא לי אתה עושה את זה? חזרתי מארה"ב כדי לשרת את המדינה, ויתרתי על החלום שלי, למה דווקא אני?

"הייתי עם זה כמה שעות, אבל למזלי בורכתי בכוח־על שנקרא אופטימיות. אחרי זמן קצר התחלתי להאמין, בלב שלם, שאחזור ללכת ולרוץ וזה יקרה, אני יודע. אני עובד קשה מאוד בשביל זה, ולא מוכן לוותר. יש לי גם משפחה מדהימה, חברים וסביבה אוהבת, שתומכים בי מאוד ושנתנו לי את הכוחות להתחיל במאבק מהרגע הראשון".

אחרי ששוחרר מהאשפוז בבית החולים הגיע שחר לבית לוינשטיין, שבו החל בתהליך השיקום, והוא לא ראה בעיניים. מהבוקר עד הלילה, חדור מטרה.

"הייתי שם חצי שנה והיה לי ברור לגמרי שאני לא רוצה רק להתמודד עם הפציעה, אלא לחזור לבריאות שלי. הייתי המשוגע הזה בחדר ושיגעתי גם את הצוות הטיפולי. הם חיזקו לי את הפלג העליון, ואת זה הם עשו מצוין, אבל לי יש את המטרות שלי".

מה הן?

"אני אלך, אני ארוץ. בעזרת השם אני גם אעשה חצי איירון־מן. אני מאמין בכך בלב שלם".

עם המכשיר שלך?

"בלי כלום. כמו אדם בריא. מחשבה מייצרת מציאות. אני מאוד מאמין במשפט הזה ובנוירופלסטיסיטי - גמישות מוחית. אנחנו לא יודעים עדיין כלום על גוף האדם, וגם הרופאים יודעים ולומדים כל הזמן. אם אני הייתי מאמין לרופאים בהתחלה, כנראה לא היינו מדברים עכשיו. הרופאים יודעים סטטיסטיקה, וזה בסדר, אבל כל מה שמעבר זה נס רפואי מבחינתם. אהדרך שבה הם רוצים להגדיר את זה היא שלהם, ומה ששלי זה איך אני רוצה לחיות. אני גם לא אוהב רחמים עצמיים, אלא רואה רק קדימה וכמה שיותר".

מי שפגש את שחר בבית לוינשטיין הוא ד"ר ירון ואטס, שהיה אז רופא בכיר שם במחלקה לשיקום שדרה. הוא אומר שפגש לוחם יוצא דופן, נחוש בצורה בלתי רגילה, אמיץ, מוכשר מאוד.

"מייד הבנתי שיש כאן מישהו אחר", הוא מספר. "אני מלווה את שחר מהשיקום הראשוני ובמהלך המלחמה שיקמתי מאות אנשים, אבל שחר הוא פורץ דרך וכל השיקום וההליכה שלו עם המכשיר היא אירוע תקדימי, היסטורי".

שחר אומר שכשד"ר ואטס אותו, שאותו הוא "אוהב ומעריך מאוד", הציע לו ללמוד ללכת עם המכשיר - הוא לא חשב פעמיים. "אמרו לי שהמכשיר מגושם, שהיו ניסויים עליו שלא צלחו. אמרתי בסדר. אני לא כמו כולם", הוא מחייך.

"לומד להזיז את הגוף"

מבצע הרגליים הרובוטיות של שחר יצא לדרך לפני כחצי שנה. ד"ר ואטס, שעבר לעבוד בבית החולים בילינסון ומשמש כיום כרופא בכיר במחלקת השיקום, לא ויתר על ההזדמנות ורתם את מחלקתו לעניין.

חברת "לייפווארד" תרמה לשחר את המכשיר, שלד רובוטי "ReWalk" שמו, שעלותו נאמדת בכ־130 אלף דולר. לדברי דוד הקסנר, סמנכ"ל מחקר ופיתוח בלייפווארד, המכשיר שהחברה מייצרת אושר לשימוש ביתי בארצות הברית ונמכר שם למאות משתמשים החל משנת 2014. גם באירופה הוא מאושר מאז שנת 2012 ובגרמניה, לדוגמה, רבים משתמשים בו. לדברי החברה, בארצות הברית, בגרמניה ובהונגריה הוא מוכר על ידי הביטוחים הרפואיים ומשותקים אשר עונים לקריטריונים זכאים לקבל שלד רובוטי.

בהנהלת בילינסון מקבוצת "כללית" הבינו את הפוטנציאל השיקומי עבור שחר והחליטו לקדם את הפרויקט במהירות. לצורך המבצע הוכשרו ע"י ד"ר ואטס והחברה בדצמבר האחרון שני פיזיותרפיסטים ממחלקת השיקום בבילינסון, שלמדו את רזי המערכת שאותה גם ניסו בעצמם. המבצע היה גדול מאוד, שכן אין זה דבר של מה בכך ללמד אדם משותק ללכת מחדש, לעשות צעד אחרי צעד, להפעיל את גופו בצורה נכונה ומאוזנת, בתקווה גדולה שכל העסק יצלח והוא יוכל להשתמש במכשיר הרובוטי.

אחרי שהצוותים הרפואיים בבלינסון היו מוכנים לאתגר, שחר הגיע לבית החולים בתחילת ינואר השנה, והוא מספר שההתחלה לא היתה פשוטה. "הייתי צריך ללמוד ללכת, מההתחלה, עם רגליים משותקות ועל מכשיר מיוחד. ללמוד שיווי משקל נכון, איך להניע את הגוף עם המכשיר והקביים המיוחדות".

במשך חודש וחצי הגיע יום יום לבילינסון - והדהים את מטפליו. "שחר הפתיע אותנו מאוד", מספר יובל לוינסקי, פיזיותרפיסט במחלקת השיקום, שביחד עם הפיזיותרפיסטית דורין בר־און לימדו את שחר את רזי המכשיר ואיך להשתמש בו. "הוא הגיע מלא במוטיבציה כבר מהמפגש הראשון וגילה יכולות פיזיקליות מרשימות מאוד, שתרמו ללמידה ולהתקדמות מהירה".

שחר, כמו שחר, לא ויתר על שום רגע, ניצל כל דקה בתהליך. הוא הצליח לעשות צעד. ועוד אחד. ועוד שניים. "זה היה אתגר גדול", הוא מספר. "הגעתי נחוש מאוד וידעתי שאני יוצא משם עם המכשיר הביתה ושבעזרתו אני אלך. זה סחט אותי, היה מתיש מאוד. בהתחלה לא הצלחתי אפילו עם פיזיותרפיסט שתומך בי מאחור ופיזיותרפיסט מקדימה.

"כל יום עשיתי תרגול של 45 דקות עד שעה, וזה היה קשה. אתה לומד להעביר שיווי משקל מצד לצד ופתאום אתה שוב בגובה, לומד להזיז את הגוף מחדש. צריך ללמוד את התנועה של המכשיר, את הקצבים שלו. אבל אני עקשן, הגעתי כדי להצליח".

הוא מראה סרטון מימיו הראשונים בשיקום בבילינסון והנה הוא הולך. על רגליו. בעזרת המכשיר ובעזרת ידי החסונות ופלג גופו העליון. צעד, ועוד אחד, והנה הוא כבר על משטח אחר והולך בעלייה.
"לא כל אחד עם פגיעה בחוט השדרה ושיתוק ברגליים יכול לצלוח וללכת עם המכשיר הזה", מסביר ד"ר ואטס.

"שחר הוא היחיד עד כה מהמלחמה הזאת שלמד ומצליח. יש חייל נוסף שהיה מיועד לקבל את המכשיר, אבל הוא לא התאים בשל בעיות שונות ואני מקווה שזה עוד יקרה. צריך תפקוד גפיים עליונות טוב, מסוגלות להסיע את עצמך בכיסא גלגלים ולהחזיק ולהשתמש בקביים כשהם עם המכשיר. יש גם התוויות נגד, כמו משותקים עם טונוס שרירים מוגבר משמעותי (ספסטיות) ואוסטאופורוזיס. צריך לבדוק היטב את ההתאמה למכשיר.

ד"ר ירון ואטס: "יש כאן אספקטים רפואיים חשובים וגם אספקטים נפשיים. בצד הרגשי, לוחם כמו שחר שטרף את העולם וספג פגיעה כל כך קשה, יכול עכשיו לחזור לעמוד, ללכת, להסתכל על האנשים מהגובה האמיתי שלו. הוא הרבה יותר עצמאי"

"במלחמה הזאת, לצערי, יש המון לוחמים קטועי גפיים. אבל משותקים כמו שחר אין הרבה, אולי עשרות בודדות. השיקום של לוחם משותק שונה בתכלית משיקום של קטוע רגליים.

"בשיקום של קטועים יש היום אפשרויות מעולות בעזרת הפרוטזות החכמות וכאן, עם המכשיר, יש עכשיו אפשרות טכנולוגית חדשה עבור פצועים משותקים שעד לא מכבר לא היתה אפשרית. זה ממש מפעים. יש כאן אספקטים רפואיים חשובים וגם אספקטים נפשיים. בצד הרגשי, לוחם כמו שחר שטרף את העולם וספג פגיעה כל כך קשה, יכול עכשיו לחזור לעמוד, ללכת, להסתכל על האנשים מהגובה האמיתי שלו במצבים רבים. הוא הרבה יותר עצמאי, יכול ללכת בפארק, להיות בקניון על רגליו.

"בצד הרפואי זה בכלל מסעיר. הוא עומד, מפעיל את הגוף, מעמיס משקל על העצמות ובכך עוזר מאוד לדחות ולהקל על הפגיעה בצפיפות העצם, שמאוד נפוצה בגלל הישיבה בכיסא גלגלים. זה מאפשר תפקודים הרבה יותר טובים ונדרשים של כל הגוף וזה באמת מאוד תקדימי.

"אני חושב שחשוב מאוד שהמערכת הזאת תוכר על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון, בדיוק כמו הפרוטזות החכמות שנרכשות לקטועי רגליים וידיים. יש כאן בשורה היסטורית שתוכל לשמש עוד לוחמים, אנשים אחרים משותקים וזה משהו שחייבים, פשוט חייבים, לאשר להם. זה מגיע להם".

שחר יוחנן: "נכון, זה קצת כמו ילד קטן שמתחיל ללכת, אבל לכל בן אדם פצוע שנשאר לכל החיים על כיסא גלגלים יש זכות ללכת עם האמצעים המתאימים. זה מעניק המון ביטחון, המון עוצמה. זה מרגיש מדויק, אמיתי, נכון"

"הזכות ללכת"

שחר סיים בהצלחה את ההכשרה על המכשיר לפני כחודשיים בלבד, וכעת הוא עושה כעת את צעדיו הראשונים ומצליח בהם בצורה מופלאה. השמש יורדת ופארק הרצליה מתחיל להחשיך, אבל הוא עדיין הולך עם המכשיר, כבר כמעט שעה. מי שתומך בו כל הזמן ושומר עליו מאחור, שחלילה לא ימעד, הוא אחיו המסור שי. שחר ושי גרים כעת בדירה בהרצליה ושי עוזר לשחר בכל דבר שהוא צריך.

"שי מדהים", מחייך שחר. "הוא עוזר לי בבישולים, בניקיונות, בכביסות. בכל דבר שיותר קשה לי. גם כשאני הולך עם המכשיר אני צריך עזרה. הוא שוקל 30 ק"ג המכשיר הזה, אז אני צריך מישהו ליתר ביטחון".

יש לו שגרת יום אינטנסיבית ביותר, אבל שחר לא מוותר על פסיק. הוא מתאגרף, גולש בים, זה מכבר חזר מחופשת סקי שאותה הוציאה עמותת ארז, ביחד עם עשרות פצועים אחרים. "כל היום אני בטיפולים, מהבוקר עד הלילה" הוא אומר. "יש מרכז לנפגעי חוט שדרה ברעננה (Move to motion) שבו אני עושה פיזיותרפיה, בבית הלוחם אני עושה הידרותרפיה ואופניים, בעמותת 'בלב אחד' אני עובר דיקור סיני, אגרוף, רפלקסולוגיה, חדר כושר ועוד. גם בבית השיטה אני עושה דמיון מודרך ורפלקסולוגיה".

שחר מסיים ללכת, מוריד את המכשיר ומתיישב בכיסא הגלגלים שלו. "התחושות שלי מדהימות עכשיו", הוא מחייך. "נכון, זה קצת כמו ילד קטן שמתחיל ללכת, אבל לכל בן אדם פצוע שנשאר לכל החיים על כיסא גלגלים יש את הזכות ללכת עם האמצעים המתאימים. זה מעניק המון ביטחון, המון עוצמה. זה מרגיש מדויק, אמיתי, נכון. הצעדים הקטנים האלה יובילו אותי הלאה, אני יודע את זה עמוק בפנים ואני מרוכז במאה אחוזים מהאנרגיה במטרה שלי, בחלום, בתהליך הריפוי. אני לא מרגיש מיוחד, זה יהיה מיוחד כשאקום על הרגליים ואלך בעצמי".

מותאם למידות המשתמש

מכשיר ה־ReWalk הוא שלד רובוטי, שמיועד לשימוש של משותקים בגפיים התחתונות ומאפשר להם לעשות את הפעולות הבאות: הליכה, ישיבה, עמידה, עלייה וירידה במדרגות. השלד החיצוני של המכשיר מותאם למידותיו של המשתמש וכולל יחידות הינע עבור מפרקי הירך והברך ומפרק קרסול פאסיבי (קפיצי), שמופעלים בידי מחשב מרכזי וסוללות נטענות. הפעלת המכשיר בידי המשתמש נעשית על ידי שלט חכם דמוי שעון, וכן בעזרת תנועות הגוף וחיישנים שונים בתוך המערכת. פרט לשחר יוחנן, יש עוד אדם אחד בלבד בישראל שהולך עם המכשיר הזה.

באגף השיקום מאשרים ששחר הוא הלוחם היחיד שנפצע במלחמה ומשתמש כעת במכשיר, אולם בעקבות הצלחתו של שחר, אגף השיקום של משרד הביטחון בוחן כעת את בטיחותו ויעילותו של המכשיר עבור הפצועים המשותקים. "מאז 7 באוקטובר מטפל אגף השיקום במשרד הביטחון ביותר מ־16 אלף פצועים ופצועות חדשים", מסבירה ליאת גרטמן, סגנית ראש אגף השיקום. "כדי להעניק לפצועים את הטיפול הטוב והחדשני ביותר יזם האגף 13 מחקרים חדשים, ואף פרסם יחד עם מפא"ת 'קול קורא' שהזמין חברות מסחריות, יזמים, חוקרים ועוד להציע מערכות טיפול קיימות או טכנולוגיות חדשניות".

ד"ר מודי לובוצקי, רופא ראשי בפועל באגף השיקום, מוסיף כי "כל הצעה חדשה נבחנת על ידי גורמי המקצוע כדי לוודא את בטיחותה ויעילותה עבור הפצועים, וכך ייעשה גם עם המכשיר המדובר".

ממשרד הבריאות נמסר כי "המוצר מאושר לשימוש בישראל ומשמש אביזר טיפולי במסגרות לאשפוז שיקומי בבתי החולים. על פי הידוע למשרד, מרבית השימוש במוצר בעולם נעשה לצורך מטרות טיפוליות־שיקומיות, ולא לצורכי ניידות מחוץ לבית החולים. עד כה האביזר האמור לא הוגש לדיון בוועדת סל הבריאות. מטבע הדברים, בדומה לטכנולוגיות ולתרופות נוספות, ככל שתוגש לסל הבריאות בקשה להכללת האביזר, הנושא ייבחן. יש לציין כי נושא מימון אביזרי שיקום לחיילים הוא באחריות משרד הביטחון".

erannavon9@gmail.com