את המציאות הקשה שאליה נולדה סיון סיסאי, דאגה המשפחה להסתיר מפניה כדי לאפשר לה לחוות ילדות מאושרת. אבל כשהיתה יוצאת מהבית, האלימות הקשה מצד אביה כלפי אמה ואחיה הגדולים התפרצה. במשך שנים ארוכות, לא היה לה מושג שחייה בסכנה.
כשהיתה בת 11, ברגע אחד התהפך עולמה. זה קרה ב־20 באוקטובר 2005. בסביבות השעה 22:00 נמצאה אמה, שרה סיסאי, בת 51, משכונת קריית משה ברחובות, מתחת לבניין שבו התגוררה המשפחה, כשהיא ללא רוח חיים. על פי החשד, בעלה נתנאל דחף אותה מחלון ביתה שבקומה השלישית. האב החשוד ברצח הכחיש את מעורבותו במותה עד יום מותו, ולא הוגש נגדו כתב אישום.
"כילדה, את בסיטואציה הזויה", היא מספרת. "יום אחד יש לך הורים שאת מאוד אוהבת, ויום אחרי כן יש לך אמא שאת אוהבת והיא לא פה, ואבא שאת אוהבת והוא בחזקת חשוד ברצח. את אפילו לא יכולה להגיד 'אני מתגעגעת', 'אני אוהבת', או 'אני עצובה', כי יש פה קורבן ויש פה אשם לכאורה.
"הסיטואציה היא שאין לך הרבה לאן לשאוף. את לא רואה סביבך הרבה טוב. הייתי בת זקונים, לאמא שעובדת בשלוש עבודות כדי לפרנס אותנו. אחותי כבר מזמן גדלה, רוב הזמן היא היתה עם חברים ובתנועת הנוער, ואני נשארתי לבד".
כשהיתה חוזרת מבית הספר לבית ריק, הטלוויזיה היתה החברה הכי טובה שלה. המסך הקטן שקרא אליה מתוך הקופסה הגדולה של פעם היה המורה לאנגלית, המשפחה האופטימלית, וזה שחושף אותה אל כל מה שילדה שאפתנית כמוה יכולה היתה לדמיין. בד בבד, היא ידעה שהיא חייבת מטרה ותוכנית פעולה כדי לזכות בכרטיס היציאה שלה מנקודת הפתיחה הקשה.
"הרצון להיות בצד השני של המסך ליווה אותי מאז - והתחזק ככל שגדלתי", היא אומרת. "הטלוויזיה היתה סוכן החִברות מספר אחת שלי. הייתי רואה הרבה סדרות אמריקניות, וגם חדשות באנגלית. בזמנו, הם היו יותר מתקדמים מאיתנו בנראות ובגיוון על המסך, וזה לימד אותי המון דברים וסימן לי לאן לשאוף, כי חייתי במציאות שבה לא היו סביבי הרבה הזדמנויות".
היום היא כבר שם, בשלב ההגשמה, בצד השני של המסך, מגישה תוכנית אקטואליה ב־i24NEWS, שם היא מדברת אל הצופים שלה "מהספה בסלון". "גדלתי על אופרה ווינפרי, כי היה בה משהו שהביא אנשים אל הספה שלה, והיתה שם נינוחות גדולה, שנתנה לאנשים מקום בטוח לספר את האמת שלהם".
"איזו משפחה חמודה"
היא נולדה בקריית מלאכי לשרה ונתנאל סיסאי, שעלו לישראל מאתיופיה בסוף שנות ה־80 עם שני ילדים, אחיה הגדולים. בארץ נולדה אחות שלישית, וסיון הרביעית. בת זקונים. "היתה לי ילדות מדהימה בקריית מלאכי", היא מספרת. "גדלתי בשכונה מאוד הומוגנית, כולם סביבי נראו כמוני, אבל בגיל 7, כשההורים שלי עברו משבר בזוגיות, אמא שלי לקחה אותי ואת אחותי, ועברנו לגור ברחובות.
"זה היה מעבר מאוד קיצוני בשבילי. אני חושבת שזו היתה נקודת המפנה הראשונה בחיים שלי. הפעם הראשונה שנחשפתי לתרבויות אחרות. הפעם, הייתי האתיופית היחידה בכיתה. מבחינה חברתית אני זיקית, נטמעת ממש טוב בכל סביבה שאני מגיעה אליה, אבל היה שבר גדול במשפחה ובבית. ההורים נפרדו, פתאום מבית עם ארבעה אחים, זה רק אני, אחותי ואמא שלי".
"היום התשובות נמצאות אצלי בפנים, והאמת כבר לא נמצאת איתנו. אני מתעדפת את הבריאות הנפשית שלי. יש לי את החיים שלי, אני עכשיו חיה את החלום. מה שאני עושה כרגע זה מה שאני אוהבת. זה מה שגורם לי סיפוק. זה מה שאני קמה בשבילו בבוקר"
מה ידעת אז על מה שקורה בבית?
"יש לי זיכרונות שרובם טובים. רק בדיעבד למדתי שהבית לא היה טוב. הסתירו ממני דברים. הבית התנהל בחיים כפולים. כשאני נמצאת יש חיוכים ושמחה והכל טוב, כי צריך לשמור על סיון הקטנה, אבל כשאני לא נמצאת, אבא מרביץ לאמא ולאחים שלי, יש תלונות במשטרה, ואחותי הולכת עם אמא שלי לרווחה. לא נחשפתי לדבר. מבחינתי, חייתי את החיים הכי טובים. הקשר שלי עם אבא שלי היה מעולה, ולכן כל מה שקרה היה בדיסוננס מאוד גדול לעומת האחים שלי. גדלתי עם אבא שאני מאוד אוהבת ושמאוד אוהב אותי".
"אחותי ואני כל הזמן נזכרות בפער הקיצוני בין המציאות ליום האחרון ההוא, המאושר, אפילו שמח בצורה חריגה. היה ממש כיף, ממש טוב. אם היית רואה אותנו מהצד, היית חושבת 'איזו משפחה חמודה, יושבת לאכול בעסק המשפחתי'"
את זוכרת את היום שבו עזבתן את הבית?
"זה אירוע שלא אשכח בחיים. אמא שלי לקחה אותי ואת אחותי מבית הספר עם כמה תיקים שהיא ארזה, ופשוט נסענו. שאלתי את אמא שאלות והיא לא ענתה. אין תשובות. הגענו לבית חדש שבחיים לא ראיתי, לעיר שאני לא מכירה יותר מדי, למעט העובדה שסבתא שלי גרה שם - ואין הסבר. ככה שנה שלמה".
גם אביה של סיון עבר לרחובות, והיא המשיכה להיפגש איתו. "ידעתי שהם לא ביחד, אבל אף אחד לא הסביר לי שום דבר. בתרבות האתיופית, בטח בתקופה ההיא, הדור של ההורים היה מאוד סגור. פחות תקשרו עם הילדים בנושאים מסוימים. זו היתה טראומה מאוד גדולה. אירוע מטלטל. לא הספקתי אפילו להיפרד מהחברות שלי. לא הספקתי לארוז את הדברים שלי. מדי פעם אמא היתה נוסעת ומביאה לי דברים. בדיעבד, אני יודעת שהיא ברחה ממערכת יחסים אלימה. היא פחדה שהוא יעשה לה משהו".
איפה היתה הרווחה?
"היא היתה בסיפור באופן כללי, אבל לא מאוד מעורבת. לא ממש עזרו לנו. אמא שלי היתה מאוד לבד, כי גם במשפחה המורחבת לא יודעים איך לעזור במקרים של אלימות במשפחה. ניסו לעזור, אבל זה יצא עקום. גם אני לא הבנתי מה קורה. ידעתי שהיו עליות וירידות ביחסים, אבל לא הבנתי את גודל האירוע. רק כשאמא שלי נפטרה כשהייתי בת 11 ואבא שלי נעצר כחשוד יחידי, זה הפך ברגע אחד לשחור־לבן.
"יום הגילוי עצמו היה מאוד לא פשוט. זה קרה בסוכות. כמעט כל חג אני ואחותי היינו נוסעות לסבתא שלי שגרה לא רחוק מהבית שלנו. באותו בוקר היינו אצל סבתא שלי, וזה היה מאוד מוזר. עד היום אני ואחותי מדברות על זה שחזרתי ואמרתי לה 'אנחנו חייבות־חייבות ללכת לראות את אמא. חייבות. מוכרחות', והיא אמרה לי: "מה יש לך, סיון? ראינו אותה לא מזמן.
"התעקשתי והלכנו, והם - אמא ואבא שלי - היו יחד בחנות של אמא שלי. זו היתה ממש פרידה, וזו גם היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי. זו התמונה האחרונה שלנו יחד, אני, אחותי וההורים שלנו, בחנות, אוכלים וצוחקים. אחותי ואני כל הזמן נזכרות בפער הקיצוני בין המציאות ליום האחרון ההוא, המאושר, אפילו שמח בצורה חריגה. היה ממש כיף, ממש טוב. אם היית רואה אותנו מהצד, היית חושבת 'איזו משפחה חמודה, יושבת לאכול בעסק המשפחתי'".
חלפו כמה שעות, והמציאות היכתה בפניה. "קיבלנו הודעה שאמא שלי נמצאה מתחת לבית שלנו ללא רוח חיים, ושאבא נעצר מייד כחשוד. לקחנו את זה מאוד קשה. אני, במקום הקטן שלי כילדה בת 11, פשוט ניסיתי לשרוד. להבין מה הלאה. אצלי באישיות, קצת כמו אחי ז"ל, אנחנו נורא מונעים לפעולה. אני חייבת שתהיה לי תוכנית, ובאותו זמן החלטתי שזה היה הלימודים, להיות התלמידה הכי טובה, להתקבל לתוכנית הכי טובה.
"נורא התרכזתי בזה, ובמקביל התנהל גם המשפט של אבא שלי. האחים הגדולים שלי - אחי בן 21 בצבא ואחותי בת 23 - לא בגילים לגדל בהם נערה בת 15 וילדה בת 11 - אבל הם היו מדהימים לאורך כל הדרך. מהרגע הראשון אחי לקח את תפקיד האבא ואחותי את תפקיד האמא. הם אלה שהיו הולכים לבית המשפט להעיד נגד אבא שלי, לעמוד מולו, והתראיינו הרבה לתקשורת, והיו מאוד פעילים במאבק להכיר באמא שלי כנפגעת רצח במשפחה.
"אני באמת חושבת שזכיתי באחים הגדולים שלי. הצד הפחות טוב היה שאחי, אברהם, לא התמודד כמו שצריך עם המוות. הוא לא עיבד את זה, לא לקח את הזמן להתאבל. מהרגע הראשון הוא היה 'אני אסוף, אני שומר עליכן ואני אהיה שם בשבילכן'".
אפקט טיפולי
שנתיים לאחר מותה של האם, אביה, שהיה במעצר בית, נפטר גם הוא ממחלה. התיק נשאר פתוח "עם סימן שאלה גדול מעליו, מה בעצם קרה", כפי שמתארת סיון. "אני חושבת שזה, בשילוב העובדה שהתייתמנו באופן רשמי, גרם לאחי לשקוע לדיכאון מאוד גדול. זה היה הזמן שאנחנו, האחיות, ניסינו להיות שם בשבילו, אבל הוא נכנס לסחרור גדול של אשפוזים פסיכיאטריים.
"אני ניסיתי לשמור על עצמי מפוקסת. הייתי אז בפנימייה, התלמידה הכי טובה, כי הבנתי שזה כרטיס היציאה שלי מנקודת המוצא הזאת. מגיל צעיר ידעתי שאני חייבת להתוות לעצמי מסלול טוב".
בזמן שירותה הצבאי, לאחר כמה ניסיונות כושלים, אברהם התאבד. "לא משנה כמה ניסינו לעזור לו, זה לא הצליח", היא אומרת בגרון חנוק. "אני תמיד בוכה כשמתחילים לדבר עליו. המוות של ההורים שלי היה קשה, אבל המוות של אחי תמיד שובר אותי הכי הרבה. הוא היה בנאדם כל כך מדהים, והעובדה שהוא לא הצליח לצאת מזה - זה חבל לכולם. חבל לי על האדם שכולנו איבדנו.
"הוא היה נשמה גדולה, והוא לא הספיק להביא ילדים לעולם או לחוות את החיים. עד היום הוא כל הזמן איתי. אני חושבת שהוא גם היה הקול בראש שלי, הקול החיוני שכל אחד צריך בחיים, הקול שדוחף אותי קדימה וכל הזמן ומאמין בי. הוא היה המעודד מספר אחת שלי, ואני מודה על כך שהוא היה חלק מהחיים שלי".
"אחי היה נשמה גדולה, והוא לא הספיק להביא ילדים לעולם או לחוות את החיים. עד היום הוא כל הזמן איתי. הוא גם היה הקול בראש שלי, החיוני, שכל אחד צריך בחיים, הקול שדוחף אותי קדימה ומאמין בי. הוא היה המעודד מספר אחת שלי"
קיבלתם עזרה כלשהי מרשויות הרווחה? מהמדינה?
"היתה עזרה מסוימת. הן היו יותר בקשר עם אחותי ואחי. היה סיוע משפטי, והיו גם עובדות סוציאליות, אבל אני חושבת שזה לא היה מספיק, כי זה אירוע נורא חריג שמצריך ליווי יותר הדוק. אני יודעת שהמערכת במצוקת כוח אדם, אבל כן, איפה היתה הרווחה? ויש את המחשבה הכי קשה - שאולי זה יכול היה להימנע.
"אישה מתלוננת במשטרה שוב ושוב, ומחזירים אותה למי שמרביץ לה. הדבר שאני הכי זוכרת מהסיקור התקשורתי היה הקלישאה ש'הכתובת היתה על הקיר'. אולי אם הייתי גדולה יותר הייתי יכולה יותר לצעוק. גם היום מה שהמדינה עושה, לצערי, זה לא מספיק, ורצח במשפחה מתרחש כל שנה במספרים גבוהים.
"כשסיקרתי מקרים של אלימות נגד נשים ככתבת פלילים בכאן 11, זה תמיד היה אותו אירוע: האישה התלוננה, הלכה למקלט, ועדיין נרצחה. 20 שנה אחרי, וזה עדיין לא נושא שלוקחים מספיק ברצינות".
מה זה עשה לך, לסקר מקרים כאלה?
"בעיקר טוב. הרבה פעמים הייתי בסיטואציה של 'אין מי שמבינה אותך יותר ממני, את הצורך להוציא את הצעקה הזאת'. היה בזה משהו טיפולי. לעזור לאנשים אחרים. בטח כשהסיפור שלי כל כך דומה. היתה תקופה שהיו בגזרה שלי רצח-שניים בחודש, הייתי כל הזמן מוצאת את עצמי בזירות, והיו מקרים שזה היה לי כבד, קרוב מדי. שלא שמרתי מספיק מרחק, שזה הלך איתי הביתה לרמת החלומות.
"יש גם הבדל בין מקרים שבהם נעשה צדק ויש קתרזיס, למקרים כמו שלי, שבהם לא נעשה צדק. שם את פוגשת את עצמך. עד היום יש מקרים שאני לא מצליחה לשחרר. יש סיפורים ומרואיינים שעד היום אני חושבת עליהם".
לדוגמה?
"היה מקרה של אלימות במשפחה שסיקרתי, וראיינתי את הבת של הנרצחת. אני רואה בה את עצמי. מאוד התחברתי אליה. זה היה אולי מהמקרים הבודדים שבהם לא יצרתי מספיק הפרדה שצריך לייצר בין מרואיין למראיין. כשהתפרסמה הכתבה, היו חילוקי דעות והיא לא היתה מרוצה. לא רציתי לפגוע בה. רציתי רק לעשות טוב".
הצלחת מאז לדבר איתה?
"אני אשמח יום אחד, אבל אני צריכה לדעת שהיא במקום טוב ושהיא מעוניינת. אני, חלילה, לא רוצה לעשות לה רע. אני תמיד ניגשת לסיפורים האלה ממקום של להוציא את האמת לאור. יש הרבה מקרים שבהם המשטרה לא רואה את הסיפור הגדול. גם אצלנו המשטרה לא מספיק הקשיבה למשפחה, והמשפחה יודעת המון דברים. המון רקע.
"המשפחה יודעת מה קרה בשעות שקדמו למוות והיא יודעת אם הקורבן אמרה משהו. יש הרבה פספוסים כאלה של דברים שמפצחים את התיק. היום אני יודעת הרבה דברים על ההורים שלי, מהמשפחה, והמשטרה לא. השליחות שלי היתה לתת מיקרופון לאבא של הקורבן ולשאול: 'מה חשוב לך שיסופר? מה אתה רוצה שיידעו?'. תמיד אני מגיעה ממקום טוב, אבל במקרה ההוא, הצד השני אולי לא ראה את זה כמשהו טוב, או שלא דיברנו באותה שפה. לפעמים גם זה קורה".
"כשאת מגיעה מחושך גדול, את תמיד מוצאת את עצמך הולכת לכיוון האור. תמיד צומחת. תמיד מנסה לראות את הטוב, וגם בסיפור שלנו – היום אני רואה הרבה דברים טובים. זה סיפור עצוב מאוד, אבל לא רק. יש הרבה דברים טובים שחיים איתי כל הזמן"
התאבדותו של האח תפסה את סיון, ששירתה ביחידת דובר צה"ל רגע לפני היציאה לקצונה. "שם היתה לי נקודת מפנה מאוד גדולה. לא ידעתי אם אמשיך לקצונה או שאשים את זה בצד. אחותי אמרה לי: 'אברהם רוצה שתלכי', ובאמת, זה היה ברור שאם הוא היה בחיים הוא היה אומר לי 'אז מה אם עבר רק חודש, ודאי שתלכי'.
"יצאתי לקורס קצינים, הייתי מצטיינת נשיא, והיה לי שירות מדהים ממש. גם כקצינה בקשרי חוץ וגם בדובר צה"ל עשיתי הרבה הסברה לנספחים צבאיים. להסביר את הצד שלנו בצוק איתן. כחיילת בודדה, ארגון FIDF, שעד היום אני עובדת איתו, הם המשפחה השנייה שלי. עשיתי איתם הרבה משלחות לגייס כספים לחיילים בודדים".
חיה את החלום
אחרי השחרור היא למדה תקשורת באוניברסיטת רייכמן, במסלול טלוויזיה, ובמקביל החלה לעבוד בתאגיד. "נכנסתי בייצוג הולם לתקשורת הישראלית. תוך שנתיים התחלתי להגיש מבזקים ואחרי שלוש שנים עברתי ל־i24NEWS".
ההצעה שקיבלה היתה להצטרף להקמת ערוץ חדשות חדש. "זה נשמע לי מפחיד אבל גם מטורף לבנות משהו מאפס, להיות בהקמה שלו. חמישה חודשים אחרי זה כבר קיבלתי את ההגשה בתוכנית עם נדב אלימלך ("מהדורת 15", תוכנית חדשות ואקטואליה יומית, נ"ב), שאני מאוד אוהבת לעשות. נדב הוא כתב פוליטי ומביא את העולם שלו, אני מאוד חברתית ועוסקת בתרבות, ואנחנו שילוב טוב של תוכן.
"אחרי שנה וחצי של מלחמה וחטופים, יש הרבה סיפורים שנופלים בחדר העריכה, לא מקבלים מספיק קשב ואין להם מספיק ווליום. אנחנו משתדלים להביא גם את הסיפורים האלה, כי העולם לא הפסיק. עדיין יש אלימות בחברה הערבית, עדיין יש אלימות נגד נשים, עדיין יש מערכת בריאות נפש שמתפרקת".
יש סיפור שאת זוכרת במיוחד?
"היה מקרה של רצח נער בראשון לציון. נתנאל אהרון. עברו יום, יומיים, שבועיים, ולא נעצר אף חשוד. כולם יודעים מי עשה את זה, ואף אחד לא מוכן להגיד. כולם מפחדים. כמעט כל יום בשלושת השבועות האלה היה לי חשוב ללכת לעורך המהדורה שלי ולהגיד לו 'אנחנו חייבים לדווח גם אם אין התפתחות. נדווח שהיום זה היום ה־13 ועדיין אין חשוד. נביא את הקול של המשפחה, גם אם אין מידע חדש'.
"בשעה טובה נעצרו חשודים, הוגש כתב אישום, ניתן גזר דין. אם לא הייתי מתעקשת, מישהו היה מדבר על המשפחה הזאת? ההתעקשות והלחץ על המשטרה עזרו. הרגשתי בשלב מסוים שאני יושבת שבעה עם המשפחה. אני חושבת שהייתי בין הכתבים היחידים שסיקרו את המקרה כל כך הרבה, ובזה אני גאה, כי אם הצלחתי לייצר שקט למשפחה הזאת, מבחינתי עשיתי את שלי.
"באיזשהו מקום זה קצת הסיפור שלי - הרצון להביא צדק. לפני שבועיים בערך, כשהסתכלתי על הכתבות שעשו על המשפחה שלי, נתקלתי בכתבה אחת של כתב מ'הארץ', שהיתה ממש מפורטת, עמוקה, ארוכה, עם הרבה זוויות. יצרתי איתו קשר, שאלתי אותו אם אולי יש לו עוד רישומים, והיתה לנו שיחה מדהימה.
"תחשבי, כתב מקבל שיחת טלפון מילדה של אישה שאת הרצח שלה הוא סיקר, 20 שנה אחרי. הוא התנצל שהוא לא זוכר יותר מדי, אבל סקרן אותו לשמוע איך אני היום, ואיך אני רואה את הדברים, וזאת בדיוק כל המהות של העניין - אם אני אקבל יום אחד שיחת טלפון ממישהי שתגיד לי 'תודה שסיפרת את הסיפור שלנו', או 'בזכותך קיבלנו צדק', זה הכל. אני חושבת שאנחנו לא מספיק מבינות את הכוח הזה של לספר סיפור של אנשים. להיות סטוריטלר. את נותנת למישהו את האפשרות לספר את האמת שלו.
"אני חושבת שזה הדבר שהכי רציתי להיות - זאת שנותנת לאנשים מקום בטוח לספר את האמת שלהם. לכן עד היום אני אף פעם לא שופטת. אין צד נכון בעיניי. האמת שלך היא האמת שלך, וזה בסדר אם אני לא מסכימה איתך - תרגיש בנוח לספר את האמת שלך ולהביא את מי שאתה. התוכנית שלנו היא חדשותית ולא תוכנית אירוח, אבל העיקרון נמצא שם - לשבת עם בנאדם ולתת לו להרגיש בנוח לספר את הסיפור שלו".
היית רוצה לשמוע את הסיפור של אמא שלך?
"מאוד. הייתי גם רוצה מאוד לשמוע את הסיפור של אבא שלי. הרבה פעמים מתפלאים כשאני אומרת את זה, כי לא כולם רוצים לשמוע את הצד של מי שחשוד בדבר הכי נורא בעולם. הוא יותר טאבו בחיים שלנו. בטיפול הייתי צריכה לפרק את הדמות שלו, ולא להסתכל עליו רק כמישהו רע. זה קשה, אבל הוא גם אבא שלי, אני לא שונאת אותו - וגם סלחתי לו. עשיתי הרבה עבודה עם עצמי. 11 שנים גדלתי עם אבא שאהבתי, והוא נעלם פתאום, אבל עדיין נשאר הוא. היו הרבה שנים של כעס גדול, ושנים שאני בכלל לא שם. זה גם מאוד קשה לסלוח למישהו שלא נמצא כאן".
איך באמת סלחת?
"אחרי הרבה עיבוד, הגיעה ההחלטה לשחרר את השאלות, את מה שהיה. אני תמיד הולכת קדימה, פחות מתעכבת על העבר. ברור שאני מתגעגעת אליהם כל הזמן, וכל שישי יש את הרגע הזה, המאוד עצוב, של 'איך בא לי ללכת לארוחת שישי', ובכלל, יש עצב מאוד גדול בארוחת השבת כל ערב שישי. זה הרגע הכי בודד אצלי, אבל יחד עם זאת שחררתי את העבר. כלומר, הוא איתי כל הזמן, מדבר איתי, חלק ממני. הוא בנה אותי, עשה את מי שאני היום, אני מתגעגעת אליהם וחושבת עליהם כל יום, אבל בחרתי לקחת גם את הדברים החיוביים. אם הייתי מתמקדת רק בחשד לרצח, אני לא חושבת שהייתי יכולה לתפקד בעולם הזה.
"אני זוכרת שהיתה לי ילדות, שהיו לי הורים שאהבתי, שהיה לי אח שמאוד אהבתי, ושיש לי זיכרונות מדהימים מהם, ומעבר לזה - הם גם אנשים מדהימים. אבא שלי היה אדם חכם בטירוף, לקחתי ממנו הרבה תכונות אופי, ואמא שלי היתה הכי אדיבה וחמה, והכי טובה בעולם. היא נורא אהבה את גלי עטרי, השיר שלה היה שיר ההעצמה הנשית 'תעשי רק מה שאת אוהבת', וזה מה שהיא תמיד אמרה לי: 'תמיד תעשי מה שאת אוהבת בחיים. את לא דופקת חשבון'.
"ככה בדיוק היא היתה. היא התחילה לעבוד כמנקה, המשיכה כגננת ואז הקימה עסק. כולה אישה של עשייה. כשאת מגיעה מחושך כל כך גדול, את תמיד מוצאת את עצמך הולכת לכיוון האור. תמיד צומחת. תמיד מנסה לראות את הטוב, וגם בסיפור שלנו - היום אני רואה הרבה דברים טובים. זה סיפור עצוב מאוד, אבל לא רק. יש הרבה דברים טובים שחיים איתי כל הזמן".
יש לך דחף לחקור מה באמת קרה שם?
"מה שקרה שם באמת נמצא בין שני אנשים שלא נמצאים פה. בשנים המוקדמות של החיפוש זה היה מחרפן לנסות להבין מה קרה. עם מי אני אברר? אפילו המשטרה לא הבינה. היום התשובות נמצאות אצלי בפנים, והאמת כבר לא נמצאת איתנו. אני מתעדפת את הבריאות הנפשית שלי. יש לי את החיים שלי, אני עכשיו חיה את החלום. מה שאני עושה כרגע זה מה שאני אוהבת. זה מה שגורם לי סיפוק. זה מה שאני קמה בשבילו בבוקר עם תחושת של עשייה, והולכת לישון עם סיפוק ותחושה של שלמות עם מה שאני עושה. אני גם בזוגיות טובה שבעזרת השם תגיע גם לחתונה וילדים - ולשם פניי. יש לי את התקווה ואת העתיד שלי".
• • •
ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר בתגובה: "מדובר במקרה טרגי שהתרחש לצערנו לפני כ־20 שנה. בשל הזמן הרב שחלף אין אנו יכולים להתייחס לאירוע באופן ספציפי. עם זאת, בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית בטיפול באלימות במשפחה, והנושא נמצא בסדר עדיפות גבוה".
קו חירום ארצי לאלימות במשפחה - 118, עמותת ל.א לאלימות נגד נשים - 6214*
Noam.barkan@gmail.com
