"שיניתי נושא והתחמקתי": קובי אריאלי מקנא במרור של השכנים

אנחנו היינו מסיימים את ליל הסדר די מוקדם. אני זורק את זה עכשיו כאילו כלאחר יד, אבל למעשה מדובר בקביעה שיש עימה טראומה. לא פחות. בשנות ילדותי, הנתון הזה היה לא רק מביך ובעייתי, אלא כזה שמסתירים אותו - בדרך כלל באמצעות שקרים.

גדלתי במקום ערכי שכמעט לא קידש את החומר, אבל בהחלט קידש את התחרות ואת המעמדות. היו הצדיקים יותר והצדיקים פחות, אבל בעיקר החשובים יותר והחשובים פחות. החשובים יותר, כך מתברר, היו מאריכים לשבת בליל הסדר עד השעות הקטנות של הלילה. הפחות - היו קצת מחפפים. כיוון שמהותו של לילה היתה היכולת לחוות הוד והדר וסבלנות לחגוג מסיבת תוכן מושקעת שהאוכל הוא רק חלק ממנה - זה הפך להיות מבחן אמיתי סמוי לסדר החשיבות בשכונה ובקהילה.

ואנחנו היינו מסיימים מוקדם. אני כבר דור שלישי או רביעי לאנשים שיודעים לחוות טקס, אבל רק עד שעה מסוימת, ועל כן יצא שאת הפיוטים האחרונים - "חד גדיא" ו"אחד מי יודע" - כבר היינו ממלמלים במהירות וסוגרים עניין מעט אחרי חצות.

ולא שזה לא היה סדר מושקע ויפה. הבית היה בדרך כלל ביתם הנאה של סבי וסבתי, שגרו בסמוך אלינו, והסדר נוהל בידי סבי, שהיה איש של צורה, חסיד אצילי ונכדם של אדמו"רים. כולם שרו ודיברו, והאוכל היה ללא דופי בגבולות הז'אנר (אשכנזי, פסח, תיבול פולני) - אבל איכשהו זה הסתיים די מהר. מייד אחרי מלמול הפיוטים, אתא אבא וקרא לאמא דקמה ממקומה ואמרה לקובי דיאללה הביתה. חד גדיא חד גדיא.

ואז היה בא הבוקר. ובבית הכנסת היו נפגשים כל הילדים ושואלים בחגיגיות מפוהקת את השאלה המתבקשת: מתי סיימו אצלכם? אז רוזנפלד סיימו ב־2:30 ומלול סחבו עד 3:00, ואצל וייס לדעתי עד עכשיו עוד יושבים ושרים בשני קולות. ואני? אני הייתי מעביר נושא או מתחמק מהשיחה, וזה ממש היה כואב.

מובן שדי מהר התחלתי לשקר במצח נחושה וביד חזקה ובזרוע נטויה, והייתי מפריח שעות לא הגיוניות. פעם אחת אפילו התחלתי לתאר איך בשלוש בלילה אחי הקטן התחנן שכבר נסיים ואנחנו סירבנו, ותוך כדי התיאור ראיתי בזווית עיני את חברי יוסי, ונזכרתי שבליל אמש פגשנו אותו ברחוב בלכתנו מבית סבתי הביתה והשעה היתה 00:10. אז נאלצתי לעצור את המונולוג ולבלוע פנימה את הבדיה.
אני קוטע כאן את רצף הסיפור ונותן דעתי על אחינו ואחיותנו החטופים בעזה. זהו חג החירות, וסביבו סיפורי חירות, ואפשר להתפוצץ מגורלם המר. הם יושבים שם עבור כולנו. השורות האלה נכתבות ביום שלישי. מי ייתן ובליל הסדר הם כבר יושבים בבתיהם ושמחת עולם על ראשם. אמן.

נחזור לשקריי ולבעיותיי. מאז נולדה טראומה. הריני מודה ומתוודה שליל הסדר צבוע אצלי כבר עשרות שנים בצבעים של קנאה והפסד. שילוב חמוץ מאוד של FOMO ותסכול. התחושה הקבועה היא שיש אי שם ליל סדר הדור ומאוד מוצלח, אבל אני, אנחנו, לא שם. החרוסת של השכן מתוקה יותר.

עכשיו, אתם צריכים להבין, קוראיי היקרים. ליל הסדר שלנו מפואר ומתוק מדבש. המשפחה מתכנסת בבית אחינו או בבית מלון, אומרים ושרים ודורשים ואוכלים כמויות אדירות; אבל התחושה, שמסרבת להניח, ובטח יש לה מינוח מדעי מדויק, היא של משהו חמוץ. זה לא מספיק. זה לא זה. ובעיקר - תראו איזה יופי זה אצלם. שם. איך הם שרים. וואו כמה אנשים. והנה. הם מכים בבצל ירוק. הנה, הנה. הם זורקים דגמים של חיות, והנה הם קמים ורוקדים.

וזה כל כך קבוע, עד שזה בא ותוקף עוד לפני שליל הסדר בכלל קורה. לא משנה מה יהיה. כבר מעתה ידוע שזה יהיה יפה ונעים ומשפחתי, אבל משהו שם לא יהיה מספיק. אי־שם יהיה סדר הרבה יותר מוצלח והרבה יותר מושקע.

אני מכיר כמובן את התחושה הזו מאזורים אחרים של החיים, אבל ברוב המקרים היא מינורית אצלי. אני מודע לה ומתמודד איתה. גיליתי שיש תחומים מסוימים שבהם היא מתפרצת. בעיקר בדברים הנוגעים למשפחה.

בעוד ימים אחדים נשהה בבית מלון בחו"ל. החגים הם חגים, אבל חול המועד נועד לטיולים. אני כבר רואה בדמיוני את משפחת פ' המאורגנת והמתוקתקת ניצבת כמו גדוד מסודר בפתח המלון, ממתינה להגעת האוטובוס שלה, שהוזמן מבעוד מועד, ומפליגה אל הטיול היומי המאורגן דקה לדקה.

מאיר מעמיס את הצידניות, פזית מעיינת בתוכנית המסלול וחיים מנצח על הכל. לא שומע הקראת זמנים! ויאללה, עולים. ואיפה דני? כבר בפנים. וב־10:00 בדיוק האוטובוס יוצא וב־19:00 הוא כבר יהיה כאן כדי שיספיקו להתקלח ולהגיע לארוחת הערב. כמו שעונים. איזה תענוג.

בזמן שהם יעשו דרכם במשעולי לינדוס או מונדוס או אתרים יווניים משעממים אחרים שמסתיימים בס', אנחנו נשב בפינת הלובי, נגיד "נו" ונשאל שוב ושוב שאלות שמתחילות ב"איפה". איפה אורי? מתקלח. ואיפה עמליה? הנה. ואיפה מוטי? לא יודעת. כתוב לו? אין לו קליטה. ולאן נלך? ואוף, אז מתי נחזור? אבל כבר מאוחר, לא? ודי. ידעתי. תמיד זה ככה איתכם. ידעתי שהיום הזה יישרף. הנה מוטי! איפה היית? איפה מנדי? הלך לחפש את מוטי. איך ניסע? כבר 14:00. אז אולי נישאר? יש באולינג למטה. הנה אורי. איפה נחמה?

והלב מתעצבן ומתעייף, ואז האדם, שהוא אני, אומר לעצמו: אוף. למה אנחנו כאלה שלעפערים. למה אנחנו לא יודעים לארגן טיול. ועוד יותר מזה הוא אומר לעצמו ובקול גדול: יש משפחות שיודעות לארגן טיול! איזה כיף להן. איזה כיף להן.

אני זוכר פעם שהות של כמה ימים בחו"ל, ואת אחד מידידיי שגם הוא שהה שם עם משפחתו. ובכל בוקר, בארוחת הבוקר, כשאני טרוט־עיניים ומתאמץ להיזכר באיזו מדינה אני שוהה, הוא כבר ניצב עלי בשאלה הקבועה: לאן היום?

ובעוד אני מנסה להמציא משהו מהר, מפני הבושה להודות שאין לי מושג, ובתוך ארבע-חמש שעות, כשכולם יתעוררו, נתחיל לריב על איזה יעד קרוב - הוא כבר מתחיל לירות לעברי את תוכניתו המבצעית, שכוללת אתרים מדויקים שלרובם הוא כבר קנה כרטיסים מראש, כולל תכנון שעות שכבר הביא בחשבון מראש פקקים אפשריים, כי יום א' וכי פסחא וכי זה וכי ההוא. האמת? שילך לעזאזל, זה מה שיש לומר.

והנה אני מבין פתאום משהו: יש משהו בן נצח בתחושת החמצה וקנאה. החוויה מוגבלת וחולפת, אבל הקנאה והתסכול נצחיים ומעוררי תקווה, ובעיקר - בלתי מוגבלים. הרי אין באמת קשר בין מה שאחווה בליל הסדר או בטיול לעמק הפרפרים (שבאופן רשמי אין בו פרפרים) לבין הגודל והעוצמה של אותן חוויות בדיוק כשהן מתרחשות במרחבי הקנאה וה־FOMO.

במציאות, זה כולה ליל סדר ועמק נאה, בדמיון זה גן עדן אינסופי ובלתי מוגבל, אבל כזה שממשיך להתקיים רק אם הוא לא מתממש. אז שיישאר כך! חג שמח שיהיה לי ולכולם. תחשבו עלי בליל הסדר המושלם שלכם.