ישראל 2025, ספירת מלאי (זהירות, ספירת מלאי פרטית, שאינה פוליטיקלי קורקט, שהיא מכלילה, משמיטה ציבורים שלמים, שאינה אובייקטיבית, שאינה משקיפה מהצד, או מהאו"ם. טפי. אם פגעתי, סליחה מראש):
החילונים אמורים לתת לנו מדע, הייטק ואמנות. אמורים להטיס אותנו קדימה למאה ה־22 במצוינות, ביצירתיות, באמביציה. אמורים להזכיר לנו שאנחנו עם ככל העמים, ובו בזמן השיעור הכי גדול מבין זוכי פרסי נובל. חילונים אמורים לדחוק במדינה הזעירה הזו להיות כל כך מוצלחת, כדי שלאנטישמים תמיד יהיו סיבות ממש טובות להמציא תיאוריות קונספירציה. הרי בעוד עשור או שניים בטח איזה יניב אחד ממכון ויצמן באמת ימצא דרך לשלוט במזג האוויר ויסדר לנו מדינה עם טמפרטורה קבועה של 24 מעלות.
אנשי הציונות הדתית אמורים להזכיר לנו לאהוב את הארץ הזו. כי אף אחד לא אוהב אותה כמוהם. למען השם, הם היחידים שעוד מטיילים בה כמו שצריך, היחידים שמחזיקים בבית מפות סימון שבילים כדי להרשים בנות. הם הגשר, החוליה הקריטית בשרשרת - מהקרב על מצדה לטיול בר מצווה בשביל הנחש. הם אמורים להזכיר לנו מי אנחנו ומי אנחנו רוצים להיות: אנשי ערכים, אדמה וספר. הם אמורים לגלם בגופם את כל הסיפורים היפים שסיפרנו על עצמנו פעם. הם אחראים לכך ש"סנדלי שורש" הם דבר שעדיין קיים לטוב ולרע, ולזיעה ברגליים.
החרדים אמורים להיות הנצר להיסטוריה המפוארת שלנו. 3,000 שנות חוכמה ולימוד, הציר העשיר, המרוכז, הלא מהול של הקיום היהודי. הם אמורים לאחוז בחבל משני קצותיו, לחיות גם אז וגם עכשיו, גם לבד וגם ביחד, להיות אמונים על שימור בלתי מתפשר של המילה, האמונה, הספק. הם אמורים להראות לנו את הכוח העצום של קהילה, של ערבות הדדית, של דבקות שלא ניתן לשבור אותה, אם לא באמצעות הפוגרומים של המאה ה־19, אז בטח לא באמצעות סרטונים של קים קרדשיאן בטיקטוק.
אזרחי ישראל הערבים אמורים לא רק להזכיר לנו שאנחנו בכל זאת במזרח התיכון ולהציע חוכמה עתיקה ותרבות מפוארת. הם אמורים לדחוק בנו להיות טובים יותר מעצמנו. זה האתגר הגדול, אולי החשוב ביותר, שמחכה לנו אחרי שנסיים לריב בינינו ומחכה, מהון להון, כבר 77 שנה. יושבים בקצה כל משפט שאנחנו אומרים בעברית עם נרגילה.
רציתם מדינה דמוקרטית? ובכן, בואו נראה אתכם. איכות החיים של המגזר הערבי ומידת השילוב שלו בחברה הישראלית הן נייר הלקמוס האמיתי שלנו, היום, ובעוד 20, 30 ו־50 שנה. ערבים ישראלים אמורים להזכיר לנו שאנחנו גזענים אחו****טה, אבל גם שזה בסדר, כל עוד אנחנו גזענים שווה בשווה לכולם.
סליחה על הסטריאוטיפים, אני מקווה שתתגברו: המסורתיים אמורים ללמד אותנו להתפשר. המתנחלים אמורים ללמד אותנו להתעקש. הימנים אמורים ללמד אותנו נאמנות אמיתית. השמאלנים אמורים ללמד אותנו על טוהר הנשק. המזרחים אמורים ללמד אותנו על משפחה. האשכנזים אמורים לדאוג שהרכבת באמת תגיע בזמן, ושבקרון השקט יהיה שלט "כאן קרון שקט", כדי שאני אוכל לשבת מתחתיו ולהצביע עליו בפאסיב־אגרסיב אם מישהו מדבר בטלפון.
שבטים־שבטים, כולם שייכים לכאן באותה המידה, תרבויות שונות שנאלצות לחיות ביחד למול הכוח שמאיים עלינו מבחוץ, לוחץ אותנו זה אל זה. ומה הקטע? לחוד אנחנו חבורה של אנשים בלתי נסבלים. אם מישהו פה חושב שרק השבט שלו יכול וצריך לנהל את המדינה, לקבל החלטות בנוגע לאורח החיים שבה, לעיצוב דמותה - הוא לא רק יהיר, הוא גם טיפש.
אלו לא רק תרבויות משלימות, אלו צדדים שדרים בכפיפה אחת באישיות של כל אדם. מבפנים כולנו אינדיבידואליסטים במידה ושבטיים במידה. שמרנים במידה וליברליים במידה. גלובליסטים במידה ולאומיים במידה. אופטימיים במידה, פסימיים במידה. אין דרך אחרת לחיות, תשאלו כל סטודנט לפסיכולוגיה. מכולם למדתי על הקרבה אמיתית, על גאוות יחידה, על אהבת ישראל. ברוב המקרים זו אהבת חלק מישראל ולא כל ישראל, אבל אף אחד לא מושלם.
ההורים שלי יושבים מול החדשות ונסדקים לאט־לאט בכל ערב. עומדים בהפגנה, צועקים את נשמתם, והם לא אנשים שנוהגים לצעוק. הם שבורים מהמקום הזה. זה המקום שההורים שלהם בנו בשתי ידיים, לא מטפורית. אבא של אבא עבד כפועל בניין, אמא של אמא בחומה ומגדל. הם בנו את המקום הזה בדמותם. רק בדמותם, נכון, זו הדמות היחידה שהם הכירו. דמותם יפה, ראויה, אבל היא לא היחידה.
הם מסתובבים אבלים וחפויי ראש שהמדינה שלהם מתפרקת, והיא באמת מתפרקת. היא היתה חייבת להתפרק. האיזון הקדוש נשבר, כי הוא לא היה קדוש לכולם מלכתחילה. אני משתדלת לזכור את זה ברגעים שקשה לי. משתדלת לקחת כמה צעדים אחורה, לזכור את התשובות הגדולות לשאלות הגדולות.
השבוע לא הצלחתי. בשנה וחצי האחרונות היו לי כמה רגעי משבר עמוקים, שבהם הרגשתי שעם הקושי אני יכולה להתמודד, אבל לא עם העלבון. שנוסף על כל הפצעים הפתוחים, הממשלה שלי שונאת אותי. אותי, באופן אישי. ואני דווקא אזרחית טובה בסך הכל, משלמת לא מעט מיסים, שירתי בצבא, מופיעה בהתנדבות. בשבוע שעבר קמתי אל עוד בוקר שבו הממשלה שלי וראש הממשלה שלי לועגים לפחדים הכי עמוקים שלי, מחטטים בכל פצע שלי עם מסרגה.
בלי להתנצל, ובלא מעט חדווה. ברגעים ההם פתאום חשבתי על מפוני גוש קטיף ועל הפצע שלהם שמדמם עדיין, כל השנים אחרי. לא יכולתי לראות את זה אז, הייתי צעירה מדי, אבל לא רק.
אנחנו לא אמורים להסכים. אנחנו לא אמורים להתערבב. אנחנו כנראה כן אמורים להתקוטט על כל דבר קטן פה, אבל הנפש, הנפש. זה יהיה מוגזם לבקש שעה אחת קלה של שקט? רגע אחד של חסד? מנהיגים שלא רק מייצגים את השבטים שלהם, אלא אוהבים את כולנו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו