"תתעסקו בעניינים שלכם": איתי לוי כפי שלא שמעתם מעולם

בסך הכל החיים מחייכים לאיתי לוי, בטח בשנה החולפת. רגע אחד הוא ממלא את אולם "מנורה" בקהל שבא לשמוע אותו שר, באחר הוא יושב ובעצמו מאזין לזמרות ולזמרים שרים ב"הכוכב הבא לאירוויזיון". כאן הוא מדלג על במות עם תפקיד ראשי במחזמר "קזבלן" של תיאטרון "הבימה", שם הוא מככב בסדרה חדשה של בת חן סבג (יוצרת "מטומטמת"). בין לבין הוא מוביל את קבוצת "רות", שלוש חברות מצליחות שבבעלותו שפועלות בתחומי ההפקה, יבוא ויצוא ונדל"ן.

בשבוע שעבר הוא הוציא את "11", אלבום חדש, וגם הודיע על הופעה ראשונה שלו בפארק הירקון, בהשקעה של עשרות מיליונים, שעתידה להיראות שונה מכל מופע אחר שהתקיים שם אי־פעם. 

"מופע אינטימי", הוא אומר ללא גרם של אירוניה, ומתכנן להושיב על כיסאות את עשרות אלפי פוקדי הפארק. חודש וחצי אחרי שחגג יום הולדת 37, לוי נמצא על גג העולם. ועדיין, עם כל ההישגים, התארים, ההצלחה הכלכלית והניצחון על החיים המוקדמים, הוא עדיין מרגיש שהוא סוחב על הכתפיים את העולם. או לפחות את הילדות הלא פשוטה בשכונת שעריים ברחובות. זו שהפגישה אותו עם אב מכור לסמים ועם אם שלקתה במהלך השנים בחמישה אירועים מוחיים, ושאותה הוא סועד עד היום.

שני ימי הולדת

כשמדברים איתו על גיל 40 שמתקרב, גם אם לא בצעדי ענק, הוא לא מנסה אפילו להסתיר את הדאגה. כשהוא נשאל אם הוא מפחד מהקידומת החדשה שאורבת מעבר לפינה, לוי עונה "כן" מבלי למצמץ. "בגיל 30 היה לי משבר", הוא מספר.

"היו לי שנים של ריקנות שרק עבדתי בהן, כשהתחלתי להצליח. נכנסתי ללופ, ואני בסך הכל ילד. אמנם כבר גבר בן 20 ומשהו, אבל אתה ילד, והיית רוצה שמישהו רגע יתפוס אותך שנייה, יעצור, יחבק אותך"

"אפילו שכבר הייתי במקום טוב בחיים, עשיתי פסטיגל והצלחתי, עדיין זה היה לי מאוד קשה. אהבתי להיות בן 22. אני מרגיש בן 14 כי לא היו לי לא ילדות, לא נערות ולא בגרות. מבחינתי יש לי שני ימי הולדת: 25 בינואר 1988 ו־17 ביולי 2013, כשיצא 'כמעט שיר אהבה', השיר הראשון שלי. מבחינתי נולדתי אז מחדש. לפני זה לא היה קל. אין לי הרבה תמונות מהבגרות שלי. כי כשאתה מתחיל בנקודה כמו זו שאני התחלתי, זה לא נעורים. נעורים לא נראים ככה. לפעמים אנשים באים אלי ואומרים 'התחלת מאפס'. אני אומר, 'איזה אפס? אפס זו פריבילגיה, אתה יכול לבחור אם ללכת ימינה, שמאלה או ישר'.

"לי לא היתה הפריבילגיה לבחור מה אני רוצה לעשות ומה אני אוהב באמת. תמיד החיים שלי היו תלויים במשהו. אם זה בהישרדות בסיסית, אם בטיפול באמא שלי, בכל מה שעשיתי היתה תלות מסוימת. אף פעם לא הייתי אני. והיום אני האמא של ה־אני. אני גם אבא שלה. אני מפצה על הכל עכשיו. פיטר פן. יש כאלה שקוראים לי מוגלי".

פיטר פן הוא ילד נצחי. אתה מתאר יותר את בנג'מין באטן. אדם שהתחיל זקן ומצעיר לאט־לאט.

"אהבתי את ההשוואה הזו. היו לי גם שנים של ריקנות שרק עבדתי בהן, כשהתחלתי להצליח. נכנסתי לטרלול, לופ כזה. ואתה בסך הכל ילד. אמנם אתה גבר בן 20 ומשהו, אבל אתה ילד, והיית רוצה שמישהו רגע יתפוס אותך שנייה, יעצור, יחבק אותך. אני רואה היום אמנים שיש להם משפחות, והם לא מבינים כמה הם צריכים להעריך את זה".

חסר לך להראות את ההצלחה להורים שלך?

"אין לי למי להראות. להגיד לך אם זה כואב לי? ממש. אנשים בריאים לא מבינים מה יש לי ואיך נראה סדר היום שלי, אז אמא שלי תבין? אני מרגיש את זה כשאני משחק בתיאטרון. כמו שרואים בסרטים אמריקניים, כשההורים הולכים לראות את הילד שלהם מנגן בכינור והאמא פתאום קמה ומוחאת כפיים. לי זה לא יקרה בחיים. ברור שזה יושב עלי".

אתה הולך לטיפול?

"לא. אגיד לך את האמת - גם אם הייתי הולך לטיפול, לא הייתי יודע מאיפה להתחיל".

לרוב מי שמוצא את עצמו בלי המשפחה הגרעינית שלו, ממהר להקים אחת בעצמו.

"כולם שואלים אותי את זה. ברור שאני רוצה ילדים, אני מאוד רוצה להיות אבא. גם ברחוב אומרים לי 'יאללה, תתחתן כבר, תביא ילדים'. זה טרלול. קודם כל, אנשים צריכים להתעסק בעניינים שלהם. בקיצור, תתקדמו לי מהעיניים. כשאעשה את זה - זה יהיה כשאני צריך לעשות את זה, בשביל עצמי. הילדים שלי לא יהיו דמויות ציבוריות, המשפחה שלי לא תהיה ציבורית. מה, הולכים לסופר וקונים ילד? זה לא עובד ככה. בטח לאחד כמוני, שבא ממשהו מאוד מפורק. אני באתי מפירורים. אתה יודע מה זה פירורים? עוגה שאכלו אותה, טחנו אותה, ונשארו רק פירורים. זה המקום שבאתי ממנו. בשביל להפוך את זה לעוגה לקח לי המון שנים, ואני רוצה גם ליהנות מהעוגה הזו".

אולי זה חלק מחבילת הפיצוי שקיבלת. ילד ישבש את שגרת החיים הלא רעה בכלל שלך.

"אני נורא אוהב את החופש, השקט והבית שלי, את היכולת שלי לשלוט במערכת השעות שלי, זה משהו שלא היה לי במשך שנים. אני לא חושב שילד יכביד עלי או יפריע לי, להפך. אבל אני צריך לבוא לדבר הזה כשגם אני יכול ליהנות ממנו, לא רק שהוא ייהנה ממני. שוב, יש פה איזה אפקט עדר, אחוז המתגרשים גבוה מאחוז המתחתנים. היו לי איזה שתיים-שלוש תחנות בחיים שהייתי בהן רגע לפני הדבר הזה, ואני מאוד שמח שלא עשיתי את זה כי לא הייתי מוכן. לא פיננסית, לא שכלית. אולי נורא רציתי את זה כי רציתי לעשות איזשהו תיקון בחיים שלי על זה שלא הייתי ילד, על זה שלא גידלו אותי כמו שמגדלים ילד נורמלי.

"בשתיים-שלוש תחנות בחיים הייתי רגע לפני להפוך לאבא, ואני מאוד שמח שלא עשיתי את זה כי לא הייתי מוכן. לא פיננסית, לא שכלית. אולי נורא רציתי את זה כי רציתי לעשות איזשהו תיקון בחיים"

"כשילד הולך בגיל 8 למסיבת תחפושות בבית סוהר, בכלא נפחא, לבקר את אבא שלו - בוא'נה, זה לא דבר הגיוני. אז תמיד ברחתי מהילדות הזו. בגיל 8 רציתי להיות בן 30, לקצר את התהליך הזה של ההתבגרות. אני חושב שהיום, יותר מאי־פעם, אני מוכן ומאוד רוצה ילדים, בטח. אבל בדרך ובקונסטלציה שלי".

ישראל החדשה

לפחות שלושה שירים שונים ברפרטואר הרחב של איתי לוי נושאים משמעות גיאוגרפית. "נחלת בנימין" הטרי מהתקליט החדש, שכבר כבש את הפלייליסטים, מדבר על דמות שמאבדת את עצמה בין ברים ברוטשילד וצ'ייסרים בפלורנטין במרכז תל אביב (עיר שבעצמה זכתה לקבל ממנו שיר משלה). "ראשון מערב" מתרחש בין בנייניה של השכונה הראשל"צית המבוקשת, וכולו נע בתחום שבין כאוס, בגידה, אהבה ומסיבה. "מסיבה בחיפה", הוותיק שבחבורה, מתרחש - מה אתם יודעים - בחיפה, מכיל גם הוא בגידה ונע סביב ערב אחד של מסיבה.

מפתה לתחום את מנעד התכנים של לוי ביחסים שבינו לבינה לעולם חיי הלילה, ובאמת לא מעט משיריו של הזמר משלבים ביעילות בין טקסטים מרגשים לעיבודים של מסיבה. אבל זה רק חלק מהסיפור של מי שהפך להיות אימפריה של איש אחד, שכבר מזמן חרגה מגבולות המוזיקה והיצירה שהפכו אותו לאחד הזמרים המוכרים, הפופולריים והמצליחים במדינה.

כי המילה הזו, "מדינה", משחקת תפקיד חשוב בזהות של לוי - מהמוזיקאים שמייצגים נאמנה, אולי אפילו מגדירים במדויק, את הישראליות החדשה. כיאה לזמר שקשור כל כך למדינה, זה לא מקרי שערים, שכונות ורחובות בה הם זירות התרחשות בולטות בשיריו. דרך סיפור חייו על 37 שנותיו, אפשר ללמוד לא מעט על סיפורה של המדינה. מילדות שכולה עוני, קושי, דלות והסללה, דרך כישרון וחושים חדים שיצרו סיפור סינדרלה, ועד ללב הפריים טיים. מקום ראשון ליד האש במדורת השבט של, הנה המילה הזו שוב, המדינה.

"כשילד הולך בגיל 8 למסיבת תחפושות בבית סוהר, בכלא נפחא, לבקר את אבא שלו - בוא'נה, זה לא דבר הגיוני. אז תמיד ברחתי מהילדות הזו. בגיל 8 רציתי להיות בן 30, לקצר את ההתבגרות"

לפעמים נדמה שבשנים האחרונות שמו נקשר כמעט בכל צומת תרבותי חשוב. אם זה בקול זעקה על עוולות הווה ועבר עם לכתה של דמות אהובה, אם זה בבחירה של הנציגה הישראלית לאירוויזיון הטעון הבא, או אפילו כששיר שלו, באותה תחרות שירה, נפל קורבן לגניבה. זה קרה ממש לא מזמן, כשהנציגים האיסלנדים לאירוויזיון, הצמד המוזיקלי Vaeb, חשפו את השיר "Róa", שעימו הם מתכוונים להתמודד בתחרות בשווייץ. אז מה אם הוא קצת מזכיר את להיט הענק בעל הגוון האירי של איתי ושל איל גולן מלפני תשע שנים, "חתונת השנה". עד כדי כך מזכיר, שבשבוע שעבר דווח כי על רקע הפרשה התמלוגים ליוצרים האיסלנדים הוקפאו.

"אני לא מצליח להבין את זה. הייתי בהלם, זה כל כך מובהק. זה ארגזים של כסף", הוא מתבדח כשהוא יושב על ספה בדירתו המעוצבת, המרווחת והחדשה, בקומה ה־19 של מגדל יוקרה תל־אביבי. "אני סופר־מוחמא מזה", הוא מוסיף, ומתייחס גם לתרחיש שיכול להתקיים רק בשנים הללו של מחולל המציאות המשונה, שבמסגרתו טיפס השיר המקורי שלו ושל גולן לפסגת השירים המואזנים בספוטיפיי באותה איסלנד הקרה. "כיף לי, זה מגניב. זה איסלנד. לא תגיד עכשיו טורקיה, יוון או צרפת. איסלנד! אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו באיסלנד. אולי אני יכול לפתוח קריירה באיסלנד. אלה לא דברים שחשבתי שיקרו לי לפני עשר שנים".

גם יש לנו חשבון לא סגור עם האיסלנדים. בשנה שעברה הם רצו להחרים את האירוויזיון בגלל המלחמה.

"אז אתה אומר - לתת להם את השטוזה".

חברי הצמד ששר את השיר, אגב, אומרים שהם לא שמעו את "חתונת השנה" מעולם.

"לא שמעו את השיר? שמע, אם הם לא שמעו את השיר וזה קרה, אז זה מעל לטבע. אני לא יודע לאן זה ילך, אבל אני מאוד מקווה שאם באמת היתה גניבה, אז שאופיר (כהן, כותב השיר, שפנה לאיגוד השידור האירופי ופתח במאבק משפטי בטענה להפרת זכויות יוצרים, ע"פ) יזכה. מגיע לו, הוא נתן לנו מתנה אדירה, לי ולאיל".

איך היחסים שלך ושל איל היום? ידעתם עליות ומורדות.

"עליות ומורדות יש לכל אחד. אנחנו בסדר גמור, מאוד אפילו. מדברים מדי פעם: מה קורה, מה נשמע, שבוע טוב, חג שמח, שבת שלום. נפגשים במקומות, יש לנו חברים משותפים. באנו מאותו הכפר. הוא ראה מהצד את ההתפתחות שלי, האמביציה, האומץ המוזיקלי שלי".

אתה חושב שאיפשהו כשלא הסתדרתם זה הגיע ממקום שהיה קשה לו לפרגן להצלחה שלך?

"אני לא חושב. היינו בתוך משרד, 'ליאם הפקות', והיו שם עוד זמרים - נסרין קדרי, מושיק עפיה. אני השתדלתי מאוד לרוץ קדימה, לא חיפשתי להסתכל מה אחרים עושים, ודברים גדולים קרו בזמן די קצר. אני לא חושב שהיתה שם קנאה, להפך - הוא תמיד שם את עצמו מולי, אמר לי על דברים 'זה עוד מוקדם לעשות את זה'. היום אנשים בתוך שנה מופיעים בלייב פארק ועושים קיסריות. פשוט לא ראינו עין בעין את הדברים. אבל זהו, הכל בסדר. עברנו את זה, ישבנו, דיברנו כמו שני אנשים בוגרים. אני בחיים שלי, והוא בשלו".

מה אתה חושב על עניין העדויות החדשות שצצו לאחרונה בפרשת "משחקי חברה"? כמה זה מפריע לו?

"חברתי לאיל ב־2016, אחרי הפרשה. אני לא בקיא יותר מכל אחד אחר, אבל ברור שזה מפריע לו. אגיד לך את האמת? נראה לי שהכי קשה לו בעולם מול הילדים שלו. הוא אבא מאוד טוב, ראיתי את זה. הוא באמת אבא טוב. וכשהוא מסתכל על הילדים שלו בעיניים ורואה את הצער שלהם, זה גומר אותו, לדעתי. איל למוד מלחמות, הוא פה 30 שנה כבר, עבר כמה דברים. אתה גם הופך להיות חסין במשך השנים".

על איל גולן: "נראה לי שהכי קשה לו בעולם מול הילדים שלו. הוא אבא טוב מאוד, ראיתי את זה. העם אומר את דברו: האיש עובד, אנשים אוהבים את המוזיקה שלו. 150 אלף שבאים לראות אותך זה מטורף"

ועושה סולד אאוט לסדרת הופעות בבלומפילד.

"אני לא חושב שזה נעים למישהו להיות בתוך דבר כזה, בסיטואציה כזאת. זה לא נעים. אבל העם אומר את דברו: האיש עובד, האיש מופיע, ממלא אולמות. אני רואה שהוא פותח הופעות, הכל מלא, אנשים נוהרים. אנשים אוהבים אותו, אוהבים את המוזיקה שלו, יש לו מוזיקה מדהימה. ההופעות שלו נמכרות מאוד מהר. 150 אלף שבאים לראות אותך זה מטורף, אבל מה שקורה בעניינים שלו זה שלו".

לא מתחרט, להפך

כמה שבועות לפני כן שמו של לוי עלה שוב לכותרות, הפעם בהקשר טעון יותר. זה קרה כשפחות מ־24 שעות לאחר מותו של השחקן האגדי זאב רווח, העלה לוי לחשבון האינסטגרם שלו פוסט תוכחה זועם. "נשבר לי, באמת", כתב ל־576 אלף עוקביו ברשת החברתית. "נשבר לי שאתם כותבים על זאב רווח 'אחד מגדולי...', 'אחד השחקנים...', 'אחד מ...'. למה מי אתם?". משם הגדיר את השחקן המנוח כ"האדם האהוב בישראל" ודרש יום לזכרו של אחד מאבני היסוד של התרבות הישראלית. בטח זו שלוי, ועוד המוני בתים בישראל, גדלו עליה.

"חשבתם להביא אותו ולצחוק עליו או לצחוק איתו, ושיפוצץ לכם בתי קולנוע בכל הארץ?" כתב בשצף. "חשבתם להמשיך להשתמש ולצחוק עליו או עלינו? פאקינג זאב רווח. לא מגיע לו שתעשו יום לזכרו? למה, כי הוא רווח? כי הוא זאב? כי הוא לא 'מורם מעם'? כי הוא לא נחשב כמו אריק או צ'יץ', ובטח לא שחה בביץ'? כוחה של ההבדלה. של הבושה. בושה! רחובות, כיכרות וערים צריכים להיקרא על שמו. תגידו את זה בקול, חבריי המזרחים שמחזיקים מעצמם גברים ופנתרים".

על פרשת זאב רווח ז"ל: "אסור לעולם לשכוח אף אדם שהיה פה שליח ועשה טוב למדינת ישראל ושימח את העם ברגעים הכי קשים שלו - לא משנה אם הוא לבן, שחור, אדום או ירוק. זה הכל"

מה ציפיתם מאדם שנכנס בטבעיות לנעליו של קזבלן? גם אם יהורם גאון, הקזבלן המקורי, עדיין לא בא לראות את ההצגה ("האמת היא שביאס אותי מאוד שהוא לא בא", הוא מודה, "הזמנו אותו כמה פעמים ולא היה מענה. יהורם לא בא בגאון"), הבחירה בלוי לתפקיד מוביל במחזמר שנוגע בסוגיות עדתיות נדמית מובנת מאליה.

עם פרסום הפוסט, הרשת, כמו הרשת, הגיבה מהר ובאגרסיביות. אפרים שמיר כתב "עוד ערס מקופח", ליאור דיין טען שמדובר ב"גיבוב שטויות של מי שלא בקיא בחומר", והסביר שחוקי ההנצחה במדינה כפופים לחוק שאומר כי פעולות הנצחה יכולות להתבצע רק כעבור שנה מלכתו של המנוח. כשהנושא עולה בשיחה, עיניו של לוי נפקחות לרווחה. לשאלה אם הוא מתחרט על הפוסט ההוא, יש לו תשובה חד־משמעית וברורה. "החרטה היחידה שיש לי בנושא היא שלא כתבתי את הפוסט הזה כמה שעות לפני כן", הוא אומר, נחרץ.

"יש כמה אנשים שהם קצת מצומצמים ולא הבינו את כוונת המשורר. זו הזעקה שלי. עכשיו, אני לא נושא דגל, אני לא מרטין לותר קינג ולא צ'ה גווארה. אני לא לוחם את מלחמתו של אף אחד. אבל, וזה אבל גדול, מדובר במישהו שהוא מעל גיבורי התרבות שלנו. אלה אייקונים".

זאב רווח קיבל את הכבוד שלו - בחייו ובמותו. הוא זכה בהכרה, בפרסים.

"אני יודע, מדהים, קיבל פרסי אופיר והכל טוב ויפה, וגם השיא משואה. אמנם לא לבד, עם עוד ארבעה אנשים, אבל זה כבר נושא שאני לא רוצה לדון בו. אני לא יכול לטעון לקיפוח, אני מודה על כל דבר שאני עושה. טענתי משהו אחר, וזה שהיה צריך לעצור רגע. ראיתי אנשים שאמרו 'מה הוא רוצה? הגופה עוד לא התקררה'".

"לא זמרים 'ים־תיכוניים' אלא זמרים 'ישראלים'. ב'הכוכב הבא' אני עוצר דיון לפעמים, כי אני לא אוהב שמדברים ככה. זה הולך למקום סטיגמטי שאני לא אוהב. אני זמר ישראלי. יותר ישראלי מישראלי"

לקונטקסט יש משמעות כאן. זאב נפטר בסמוך לשובן של החטופות רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר מהשבי.

"בסדר, אז תתייחסו לזה בעוד שבועיים. יש לי יכולת, בגלל כל הדברים שעברתי בחיי, שאני מחזיק משהו שעה-שעתיים ואז אני מדפדף וממשיך הלאה. לא הציק לי העליהום, ידעתי שזה יעבור, יצחקו ויהיה בסדר. ואני לא רוצה להתייחס לאפרים שמיר, אבל הוא כתב 'עוד איזה ערס', דיבור כזה. אם אני הייתי אומר על מישהו 'ערס', איך זה היה מצטייר? ליאור דיין אמר לי שאני צריך להבין את החומר. אולי הוא צריך ללמוד אותנו, ללמוד עלינו, לפני שהוא מדבר. אסור לעולם לשכוח אף אדם שהיה פה שליח ועשה טוב למדינת ישראל ושימח את העם ברגעים הכי קשים שלו - לא משנה אם הוא לבן, שחור, אדום או ירוק. זה הכל".

אחרי הפרסום ראש עיריית בת ים הודיע שיקרא רחוב על שמו. נראה שהפוסט עבד.

"חד־משמעית. לא רק הוא. קראו על שם זאב איזה שמונה כיכרות ו־18 רחובות כבר. התקשרה אלי העוזרת של שר התרבות ואמרה לי שפרס השחקן הטוב ביותר ייקרא על שמו של זאב רווח. אני מקווה מאוד שזה יקרה, ואני אשמח מאוד גם להגיש את הפרס הזה".

הטיעון היה שלא באמת חווית קיפוח. בשנות הפריצה שלך התרבות המיינסטרימית כבר השתנתה ולא הדירה מזרחים.

"יאללה, תודה רבה, אני מודה כל יום. שמע, לא היה לי קל. לפעמים אנשים רואים אותי ואומרים 'אתה נראה כאילו אתה 30 שנה פה', אני בסך הכל 12 שנים בשטח. זה כי אני חרוץ, לא כי יש לי שיניים יפות וחיוך מקסים. אני חרוץ, אני עובד, אני עושה דברים טובים".

"לפעמים אנשים רואים אותי ואומרים 'אתה נראה כאילו אתה 30 שנה פה', אני בסך הכל 12 שנים בשטח. זה כי אני חרוץ, לא כי יש לי שיניים יפות וחיוך מקסים. אני חרוץ, אני עובד, אני עושה דברים טובים"

נכון, אבל האוזן הישראלית היתה כרויה להקשיב למוזיקה מזרחית, ים־תיכונית כבר. זה לא היה פשוט לפני כן.

"אני לא אוהב שקוראים לי 'זמר מזרחי', ואף אחד לא קטלג אותי מעולם כזמר מזרחי. אני עושה פעם ג'אז, פעם סווינג, בכל פעם בוחן את הגבולות שלי".

בתחילת הדרך היו משווים אותך לאיל גולן.

"זה רק בגלל הצבע, אני לא מוצא דמיון. השוו בינינו כי אני מרחובות ואני תימני, ואולי יש לנו קצת את אותו דיבור מצחיק, עם ח' ו־ע'. אני חושב שהמוזיקה שלי מאוד שונה משלו. הוא מאוד שומר על השורשים המזרחיים שלו, האותנטיים. כשעשיתי את 'שתישרף האהבה' או את 'מסיבה בחיפה' הרימו גבה, כששרתי את 'קירות' אמרו 'מה זה? זה לא מזרחית, זה פופ'. גם בטלוויזיה, ב'הכוכב הבא', כשרואים מישהו בצבע שלי והוא תימני, ישר אומרים לו 'אתה זמר ים־תיכוני'. מה זה קשור? יש הרבה אנשים בצבע שלי והם שרים בכלל קלאסי".

אבל אתה לא מזוהה עם דיסטורשן של רוק, נניח.

"בהופעות אני עושה הכל מהכל. ההגדרתיות היא לא דבר מגניב. אני לא אוהב הגדרות. ההשפעות שלי הן מחו"ל לגמרי. בבית האחים הגדולים שלי שמעו מוזיקת נשמה, וזוהר ארגוב ותמיר גל. אמא שלי אהבה את תמיר יצחק, ואבא שלי אהב לשמוע יוונית. בבית שלי היה תמהיל. אני אהבתי את שרית חדד ועמיר בניון. אני מאוד אוהב את המוזיקה הזו, אבל זו לא מוזיקה שאני חושב שאני עושה. ובכלל, אלה זמרים ישראלים. בתוכנית אני עוצר דיון לפעמים, לא נותן להם להמשיך, כי אני לא אוהב שמדברים ככה. זה מוביל למקום סטיגמטי שאני לא אוהב. אני זמר ישראלי. יותר ישראלי מישראלי.

"יש איזו נטייה 'מגניבה' כזו, קודם כל לא לשמוע, ואז להאזין ולהגיד 'וואו, זה מגה־להיט'. זה תמיד בהדרגה. רק אם זה באמת בלתי נמנע אתה פתאום נהיה זמר ישראלי, כי כל המדינה שומעת את השיר הזה. אז מה נעשה, אנחנו לא נקום בבוקר מחר ונשנה צבע עור. זה מה שיש, זאת החבילה וכולם פה זמרים ישראלים. אני לא יכול לשמוע את זה, 'זמר מזרחי'. זה עושה לי צמרמורת בגוף".

"מחויבים לבחור בשמחה"

ב"הכוכב הבא", ריאליטי השירה שבוחר כמעט מדי שנה את הנציגות הישראלית לאירוויזיון, הוא מרשה לעצמו להיות משוחרר, דעתן, אפילו לשבת על תקן האקסצנטרי והבולט שבפאנל השופטים. יש על כך גם ביקורת, כשכל זמר צעיר שמצליח לא לזייף זוכה למחמאות, להרמות ולהכתרות כדבר הבא במוזיקה.

"אנחנו מצלמים במשך כל כך הרבה שעות, ומה שרואים על המסך זה שעה", הוא מסביר, "וכשפתאום אתה שומע משהו טוב באוזן אז נפתח לך ואתה אומר 'וואו, מאיפה זה בא עכשיו הדבר הזה?' קראתי ביקורות שמדברות על זה שאני אומר 'וואו', 'פגז'. לפעמים זה לא הקול, אלא השיר שפתאום נוגע בך. לפעמים זו ההעמדה, לפעמים התאורה מסביב. פתאום נפתחת לך הנפש. אבל זו טלוויזיה, אתה מדבר ומדבר, ובסוף מישהו מלמעלה מחליט מה רואים בבית".

לא מעט מחברי הפאנל עשו כותרות בעצמם השנה. היציאה מהארון של עדן חסון הפתיעה אתכם?
"אני הופתעתי לגמרי. לא ידעתי שהוא הולך לעשות את זה, אבל אחרי שזה קרה פתאום הגיע עדן אחר. יותר שמח, יותר פתוח, יותר מצחיק, רגיש, יותר מגניב. אני בכלל חושב שזו היתה עונה מצוינת של עדן. הוא בהתחלה לא ישב לידי... רן (דנקר, ע"פ) ישב לידי, ואז עשו החלפה במקומות. לי יש את הפינה הקבועה שלי, מצד ימין. אבל יש לי תקשורת מדהימה עם אמדורסקי, שתדע".

בשולחן השופטים, כמו בכל תמונה משותפת של כולכם יחד, אתה ואמדורסקי בקצוות שונים. הכי רחוקים שאפשר.

"(בהפקה) חשבו להרחיק בינינו, שנהיה רחוקים אחד מהשני, אבל אנחנו בעצם יותר קרובים מאשר אלה שיושבים באמצע. אני מתקשר איתו מצוין. אני גם אוהב את הפינה שלי, אני קרוב בה לכל האוכל, מגניבים לי צלחות. ואסור לנו לאכול, אז אני זוכה מן ההפקר.

"לאמדורסקי לא מגיע כמעט אוכל בכלל. בשרשרת המזון הכל מגיע אליו תמיד אחרון. הוא גם תמיד אומר 'מה זה? למה יש לך במבה? מי עשה לך קפה? לא ידעתי שאתם מקבלים אוכל'. ואז אני קם אליו ואומר 'אמדורסקי, מה אתה רוצה? יש לי טוסטים, יש לי מה שאתה רוצה'. אני מארגן אותו".

יוצרים וכותבי שירים טענו לניגוד עניינים בהליך בחירת השיר שכתבה קרן פלס ליובל רפאל לאירוויזיון. יצא לך לדבר איתה על זה?

"יש לנו קבוצת ווטסאפ, לשופטים. עד שהגעתי ל'כוכב' קבוצות הווטסאפ היו נסגרות כשהפרויקט היה נגמר. 'אנחנו אוהבים אתכם, ביי'. אבל יואב צפיר, אסי עזר ואני שומרים על הקבוצה. ברור שאיחלנו לקרן הצלחה, אבל אני גם מבין לגמרי את החברים שלי, הכותבים. בגלל שזו כזו שליחות לעמוד באירוויזיון, אני לא יודע כמה זה היה נכון שזו תהיה שליחות של אדם אחד. קרן כותבת ויוצרת מוכשרת, אין פה בכלל ויכוח, אבל אני חושב שדווקא הפעם היה צריך להיות תמהיל. היית צריך להביא את כל הכותבים בארץ שעשו דברים מגניבים וטובים, ולהכניס את כולם לחדר לכמה שעות טובות".

יש דבר שנקרא הרבה יותר מדי טבחים במטבח.

"כן, אבל צריך להכין פה וואחד ארוחה. זה לא פיתה עם פלאפל וצ'יפס. אנחנו רוצים לנצח באירוויזיון. אבל זה שיר יפה, שיר יפה".

"אנחנו עם של כוח, עם של תקומה. לא משנה מה עבר עלינו. אנחנו קמים, אנחנו שמחים, אנחנו פאן, אנחנו חפלות. אנחנו עוברים פה טירונות כל יום, אבל אני רואה מה קורה בחוץ. דברים קורים, יש אירועים, עם ישראל חי"

אתה נשמע מסויג קצת.

"אני אגיד לך למה: אני בנפש שלי איש אופטימי. אני אוהב שמחה. בהרבה רגעים בחיים שלי, גם בעצובים, בחרתי לשמוח. אז כשאני אומר שצריכים לשמוח, אני לא מתכוון שצריכים להביא שירים מצחיקים ומנותקים ממה שקרה לנו. לא לבוא פתאום עם נוצות ולעשות קרנבל. גם שיר כמו 'קירות' שלי, יש לו טקסט לא פשוט אבל זה שיר קצבי. אם השיר עצוב ויובל תעלה לבמה עצובה, הכל יהיה עצוב. אבל אנחנו עם של כוח, עם של תקומה. לא משנה מה עבר עלינו. אנחנו קמים, אנחנו שמחים, אנחנו פאן, אנחנו חפלות. אנשים פה דופקים אחד לשני בדלת ואומרים 'בוא תאכל בורקס, בוא תאכל ג'חנון'. זה עם ישראל. בשנה שעברנו העברנו להם את המסר (העצוב), ולדעתי העברנו אותו מצוין. עכשיו בואו נשמח על הראש שלהם. צריך לבוא ברבאק, בשיגעון".

זה לא קל בתקופה כזו. אתה מדבר פה על עם בפוסט־טראומה.

"אנחנו מחויבים לבחור בשמחה, אין אופציה אחרת. אנחנו עוברים פה טירונות בכל יום, אבל אני רואה מה קורה בחוץ, אני חי את העם. אנשים רוצים לשמוח. הופעות מתמלאות, דברים קורים, יש אירועים. עם ישראל חי".

קרדיטים:

סטיילינג: שני לסרי, איפור: קרן אדרי, הפקה: אורטל כהן