הרגע שגרם לצביקה הדר להרגיש "בשבעה של עצמו"

לפני 13 שנה הבחין צביקה הדר לראשונה בפרחי הנוי ובעץ האשכוליות שבכניסה לביתו בתל אביב. הם אמנם היו שם תמיד, אבל נדרש אירוע משנה חיים, דוגמת האירוע הלבבי שבו לקה באותם ימים במהלך בדיקת מאמץ שגרתית, כדי לפקוח מחדש את עיניו לנפלאות היום־יום והבריאה.

"אני זוכר את הרגע הזה, אחרי שהשתחררתי מבית החולים. אני עולה שלוש מדרגות בכניסה לבית, הכלבים רצים אלי, הילדים באים - ופתאום אני רואה את הפרחים בפעם הראשונה. יש לי עץ הדר ליד הדלת, וראיתי אשכולית אדומה, גרניום פורח. אני יודע, קלישאות של הלייף, אבל שם הבנתי עד כמה הייתי קרוב לאבד את זה. זה היה רגע שבו נפל לי האסימון והבנתי את הנס הגלוי.

"במהלך האירוע הלב שלי הפסיק לעבוד לשתיים וחצי דקות. חטפתי את השוק של חיי, אבל את החומרה הבנתי דרך התגובות שקיבלתי מסביב. אנחנו בית עם הרבה הומור, ובטיפול נמרץ אפילו צחקנו בהתחלה, ופתאום באים הרב הראשי ומפכ"ל המשטרה ושואלים ברצינות 'צביקה, מה שלומך?' הבנתי שזה משהו הרבה מעבר. אני זוכר שהם התיישבו בכיסאות מסביב המיטה שלי, ואני מרגיש בשבעה של עצמי. קיבלתי סטירה, אבל הייתי גם משועשע".

לא כל אחד זוכה לקבל צלצול השכמה כזה לשינוי החיים.
"השינוי הכי מובהק שעשיתי היה באורח החיים התזונתי. רואים שהשתניתי ורזיתי. בצבא נראיתי כמו אבי ביטר במדים, אבל כשקיבלתי את חיי במתנה אמרתי לעצמי, 'אם נתנו לך הארכת זמן, ננסה להישאר פה כמה שיותר'.

"יש לי במשפחה היסטוריה עם לב. אבא שלי נפטר מהתקף בגיל 53, כשהייתי בן 23. היה לי חשבון נפש ארוך, ובתת־מודע המטרה הראשונית שלי היתה לזכות להגיע לגיל 53. כשהגעתי, שש שנים אחרי, הבנתי כמה אבא שלי לא הספיק, ומה המשמעות לאבד את החיים בגיל כל כך צעיר.

"אז אני מקפיד מאוד בתזונה, מכין לעצמי סנדוויצ'ים, אוכל מאוזן ומבוקר. אשתי ספורטאית, כך שקל לנו לבשל בריא בבית. כל הסביבה איתי. לפני האירוע הייתי מומחה בלאכול אחרי הופעות. היינו נוסעים עם הוואן בכל הארץ, ואני הייתי הווייז של המקומות שפתוחים אחרי חצות. היום אנחנו מקסימום עוצרים לשתות קפה. הנהג שלי אבי צוחק שזאת הרעת תנאים בעבודה.

"את חומרת דום הלב שעברתי הבנתי דרך התגובות שקיבלתי. פתאום הרב הראשי ומפכ"ל המשטרה באו ושאלו ברצינות מה שלומי. הם התיישבו על כיסאות סביב המיטה שלי, הרגשתי בשבעה של עצמי"

"אני לא אוכל יותר בלילה, למרות שאחרי הופעות האדרנלין מטורף. אני מנסה להתמיד גם ב'אל תתעצבן' ו'אל תיקח ללב', אבל זה לא קורה כי יש חיים ושגרה. ועוד דבר, קלישאתי, הוא להבין את הביחד של המשפחה, עד כמה הוא חזק ומשמעותי עבורי".

כאבי גב מהריקוד

את התחושות שליוו אותו בימים המלחיצים ההם, עם כל הפחדים, התובנות וההכרה בנס, מגייס כעת הדר (58) לתפקידו החדש על הבמה בהצגה "תרקדי איתי", שתעלה במוצאי השבת בתיאטרון הלאומי הבימה, קומדיה אנושית שמבוססת על הסרט הצרפתי מ־2022 "Rumba La Vie", שביים פרנק דובוסק. הדר הוא אליאס, שרת בית ספר ביישוב בפריפריה, בשנות ה־50 לחייו, שחוטף התקף לב ומחליט ליצור קשר עם בתו אנה, שאותה לא ראה מעולם.

בניסיון להתקרב אליה הוא נרשם בעילום שם לשיעורי הריקוד בסטודיו המצליח שלה בעיר הגדולה. את ההצגה ביימה מירי לזר, בתרגומו ובעיבודו של ארז דריגס ("חזרות"), ולצד הדר משחקים חן אמסלם, עמי סמולרצ'יק, אושרת אינגדשט, דב רייזר, רובי פורת־שובל, שחר רז, עדנה בליליוס, אלינור פלקסמן ושמוליק כהן.

"ראיתי את הסרט הזה, ואהבתי. הרופא שם מבקש לדעת למי להודיע על התקף הלב, ואליאס מבין שאין לו קרובים, מלבד הילדה בת ה־25 שאותה לא ראה אחרי שברח ממערכת יחסים כשהיה צעיר. הוא מחליט לחפש אותה, ומגלה שהיא בעלת סטודיו ריקודים ענק בפריז, מורה מבוקשת לרומבה. הוא מתחיל ללמוד ריקוד אצלה, כשהיא בכלל לא יודעת שהוא האבא שלה".

ממש כמוך, אליאס מבין שהוא ניצל, ובוחר להיישיר מבט אל המוות - אבל גם אל החיים.
"אצלי, תודה לאל, לא הייתי צריך לחפש את הילדים, אבל אני יודע בדיוק על מה מדובר. זה אירוע משנה חיים, וזה חלק מהדברים שאני מביא איתי בארגז הכלים. בעבודה על הדמות זה מוצף, ואני לא צריך לשחק, זה שם. אני רואה ומרגיש את הרגע. כל אחד בודק את הדלתות המסתובבות בחייו, ואותי זה הדליק ממש".

"סער, הבן שלי, נולד למוזיקה. הוא הורס, ואני עף עליו. מעבר לזה שהוא שדרג את כל הגנים האפשריים ונראה פצצה, הוא מוכשר. אני מת לעשות איתו פעם דואט, אם יהיה לי אומץ. זה יהיה חלום"

איך אתה בכלל עם ריקודים?
"הקשר היחיד שהיה לי עד היום לריקוד הוא שהנחיתי את 'נולד לרקוד'. הכוריאוגרף של ההצגה (חיים פרשטיין, מ"כ) הורג אותנו", הוא צוחק. "יש בה מלא נאמברים, ואני עם כאבי גב, גמור. המון עבודה. ביום־יום אני קצת גמלוני ורחוק מזה, אבל פה אני בתוך הדמות. תמיד התפעמתי מרקדנים והערצתי אותם".

"רוקדים עם כוכבים" צריכה להיכנס לכוננות?
"פחות", הוא צוחק, "אני לא אומר אין סיכוי, אבל קשה לי להתבטא בתוכנית ריאליטי. בהצגה יש תהליך איטי, יש חזרות, הריקוד לא נשפט, ואין מי שיגיד אם הגב שלך היה ישר או לא. זה עולם אחר. אבל אני לא אומר 'לא' באופן מוחלט, זה תלוי כמובן בטיימינג".

תיאטרון הבימה הפך בשנתיים האחרונות לביתו השני של הדר, שמשתתף שם כעת גם ב"חפץ" של חנוך לוין ובלהיט "חתונה מאוחרת". אבל מה שהתחיל עבורו כהרפתקה אמנותית בתזמון הנכון - הפך לקרש הצלה נפשי של ממש מול הטרגדיה הלאומית.

"שנים קיבלתי הצעות לתיאטרון, ובגלל לו"ז זה לא קרה, ולא כי לא רציתי. בתיאטרון יש משהו מדליק, אבל גם מחיר. הוא שואב פנימה. תמיד חיפשתי תפקיד חלומי, לא עוד קומדיה שברור למה אני מלוהק בה.

"בדיוק ביום שבו הודיעו לי שהסתיימה תוכנית הבוקר שהנחיתי ('העולם הבוקר' ברשת 13, מ"כ), משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, התקשר אלי, קארמה של החיים, והציע לי את חנוך לוין. אני עפתי. אחר כך עפתי גם על 'חתונה מאוחרת', למרות שפחדתי פחד מוות כי זה תפקיד שמוני מושונוב עשה בסרט.

"בתקופה הקשה שאנחנו עוברים התיאטרון הציל אותי. להיכנס לחדר חזרות, לברוח מכל הדברים האיומים שקורים בחוץ, מהשנה וחצי האלה - זה היה בשבילי חבל הצלה. זה נותן פרופורציה, ואני מתמסר לזה באהבה. בסוף, התפקיד שלך מגיע במגע עם הקהל".

"עברתי אירוע משנה חיים, ואני יודע בדיוק על מה מדובר. זה חלק מארגז הכלים שאני מביא איתי אל ההצגה. בעבודה על הדמות שלי זה מוצף, ואני לא צריך לשחק, זה שם. אני רואה ומרגיש את הרגע"

הדר מודה שבתחילת ימי המלחמה, אחרי 7 באוקטובר, הוא התקשה לגעת באופן ישיר בקהל - במיוחד בהורים שכולים, במשפחות חטופים ובכל מי שנפצע ודימם מאז השבת השחורה. בזמן שחבריו הקומיקאים עברו בין מיטות פצועים וילדי מפונים בניסיון להעלות חיוך על פניהם, הוא לא הצליח לחייך, ובטח שלא להצחיק, ובמקום זאת מצא מפלט במקומות שבהם הרגיש שהוא עוזר ותורם פיזית.

"היו לי כמה עוגנים בתקופה הזאת. הראשון הוא ההתנדבויות. בהתחלה היתה ציפייה, 'צביקה, תרים אותנו, תצחיק אותנו, תעודד' - ולא יכולתי. יש אמנים שזה בא להם יותר בקלות, אבל שבוע אחרי 7 באוקטובר, כשאמרו לי 'בוא תשמח', הייתי מבועת. אז הלכתי על משאית ההתנדבות. פיטוסי, בעל חברות להשכרת ציוד טלוויזיה, תרם את המשאית, ואני, שיש לי רישיון מ'כוכב נולד', נהגתי.

"העמסנו מים, הקמנו חמ"ל הלוויות, העברנו אוכל לחיילים. ראיתי את עם ישראל במיטבו - וזה עודד אותי. אני מודה שהיה לי קשה להתקשר אישית לאנשים. אתה בא עם המשאית, עוזר, פורק, נותן, אבל לא מתקשר באופן ספציפי. היה לי קשה להסתכל בעיניים של אבא שהבן שלו חטוף. אני בעצמי אבא, לא יכולתי. מצאתי את עצמי מחבק אנשים, וזה היה גומר אותי. אתה חרד לעצמך, לילדים שלך, לאלה שנחטפו, ולא נעים לך מהם!

"ואני לא מבין: מתי זה נהיה פוליטי בכלל? מצאתי את עצמי בכיכר החטופים. אני מיודד עם משפחת חן, שבנה, סמ"ר איתי ז"ל, הוא חלל חטוף בעזה. אבא שלו, רובי, שירת איתי בצבא, וכשהיינו קצינים צעירים היה ברור לנו שאם קורה לך משהו דואגים להחזיר אותך, או את הגופה שלך, ובטח שבינתיים דואגים ומחבקים את המשפחה שלך.

"מועקה של שבוע"

"אומרים 'המאבק להשבת החטופים'. איזה מאבק? איך זה נהיה מאבק? קשה לי נורא להסתכל לאנשים בעיניים. שמעון אלקבץ (איש תקשורת ומפקד גלי צה"ל לשעבר, מ"כ) הוא חבר, ובהתחלה לא יכולתי לדבר איתו אחרי שבתו, סיון ז"ל, נרצחה בכפר עזה. סימסתי לו וביקשתי סליחה. גם לחברות שלי למקצוע, מעיין אדם וחן זנדר, לא יכולתי להרים טלפון. ברחתי למקומות של ההתנדבויות והמשאית.

"היו אז מאות הלוויות, ואיש לא דאג למשפחות. 'אחים לנשק' ניהלו את המדינה, שפשוט קרסה. אנשים הגיעו לבתי קברות חלופיים בלי כיסא לשבת, בלי מים, בלי אוהלים להגנה מהשמש. יום אחד פיטוסי ואני היינו בדרום, והיה חם. הגענו שעתיים לפני ההלוויה, להקים אוהל אבלים, עשינו שלוש כאלה ביום, ופתאום אני רואה שכתוב על האוהל 'יוסי מתקנים, שעשועים וימי כיף'. לא היה אפשר להשאיר את זה ככה. אחרי חיפושים אלתרנו עם איזולירבנד לבן שמצאנו אצל איש מע"צ, ויצאנו משם לפני שהאבלים הגיעו. היה לי נורא קשה. אני, שלא עשיתי כלום, הרגשתי אחריות".

מי שניהלו את המדינה קיבלו פחות אחריות.
"אה, זה ברור. יש כאלה הרבה, ואני לא מבין את זה. מעבר לאחריות, מדובר בחמלה, בכיבוד אנשים. זה בייסיק. לפני כמה חודשים הגעתי עם האופנוע שלי לפגישה בתל אביב. על האופנוע עצמו יש ריבוע צהוב עם הכיתוב 'BRING THEM HOME', ועל המראות שני צמידים צהובים. ניגש אלי אדם ואמר לי, 'צביקה, אני חולה עליך, אפשר סלפי?' הוא באמת בא הכי בטוב. ואז הוא אמר: 'מה האופנוע הזה של השמאלנים, לא מתאים לך'. זה צבט אותי. אמרתי לו 'אלה האחים שלנו', והוא ענה: 'אל תמכור לי את הפסיכולוגיה של השמאלנים, עזוב אותך, תחזור לעם'".

ענית לו?
"החלטתי לא לריב איתו, ורק אמרתי לו שכשיש הלוויה של מישהו ללא משפחה בארץ, וברשתות מעלים פוסט שקורא להגיע לכבד, כל עם ישראל מתייצב לחבק אדם זר. אמרתי לו: 'אתה רואה משפחות של חטופים? תחבק אותן! מה הקשר לשמאל וימין?' נתתי לו את מספר הטלפון שלי ואמרתי: 'בפעם הבאה שאתה רואה הפגנה או עובר בכיכר החטופים - תגיד לנוכחים אני אוהב אתכם, ותלך, בלי להיכנס איתם לפוליטיקה'.

"שבוע שלם התהלכתי עם מועקה אחרי השיחה. משהו השתבש פה בחינוך, בדיבור, בחוזה הלא חתום בין כולנו, וזה לא צריך להיות ככה. אנחנו עם חומל, אוהב, מחבק, זאת הגדולה שלנו, איך פתאום זה נהיה ככה? איך הגענו למצב הזה? אגב, אחרי חודשיים הוא התקשר אלי ואמר: 'צביקה, היום הייתי בכיכר'".

"אשתי עושה 'איירון מן' וטריאתלונים. אני שונא ספורט, אבל מעודד אותה. אנחנו צוחקים שבתחרויות שלה אני מתאמץ בהליכה. במשך שנים לאתי היתה הקהל מס' 1 שלי, ופתאום אני הפכתי לשלה"

אולי ניסיונות הפילוג מגיעים מלמעלה, מההנהגה?
"ועדיין, אני לא מבין איך לא הצלחנו בשנה וחצי האלה להתרומם. איך כל הדברים הטובים שאני רואה בשטח, בהתנדבויות, בחיבוק, לא מחלחלים לחיים, ליום־יום. אני אדם מאוד אופטימי, כל חיי תמיד עסקתי בהומור ובצחוקים, אבל זה נהיה קשוח יותר ויותר".

חשבת לעזוב את הארץ?
"לא, איפה, ההפך. אני לא שם בכלל, אבל אני שומע אנשים מדברים על זה, יש נרמול בלדבר על עזיבה. בכלל, נרמול זה הדבר הכי נורא בעיניי. הנרמול הזה שיש 'ריאליטי' חדש בכל שבת (טקסי שחרור החטופים, מ"כ) הוא הזיה. ועוד משווים: 'בשבת שעברה היה יותר חזק'. אנשים לא אומרים את זה בגלוי, אבל זה ככה. 'בשבת שעברה הם היו ממש כחושים, השבת הם נראים יותר טוב'. אנשים ממש חושבים שזאת שיחה נורמלית, אבל זאת הזיה. 'נחזור אליכם מייד אחרי הפרסומות, עם הבת דודה שתגיד לנו מה הדבר הראשון שהוא אמר וביקש לאכול'. הזיה".

אתה לא היית מאשר לשדר את זה?
"למזלי, אני לא צריך לקבל החלטות כאלה. אין לי טענות כלפי הערוצים, הם חייבים להביא את החדשות והתמונות. אני מאוד שמח שאני כבר לא בלופ של תוכניות האקטואליה, ולא נדרש להתמודד עם זה. גם בתוכנית הבוקר היה לי קשוח. המחשבה שיש עכשיו ריב, 'מי הראשון שיראיין את...', ומפעילים לחץ, 'אתה ראשון אצלי, כי כשאתה היית חטוף עשיתי על אשתך כתבה...' - זה נורא בעיניי. פחות תפור לקו האישיות שלי. אלה לא החומרים שלי, אני לא יכול להיות ציני במקום הזה.

"ראיתי איך תחום האקטואליה מתנהל. להיות ראשונים, לייצר כותרות פרובוקטיביות, להגיד למרואיין 'אתה אצלי, אל תתראיין אצל ההוא', לפעמים גם בטרגדיות, באסונות ובדברים נוראים - אני לא מאמין בזה.

"היום התיאטרון הוא, מבחינתי, עוגן שני שלי. בסיום כל הצגה יש לי דיבור קבוע עם הקהל. בהבימה יש לנו משפט, 'חזרנו להציג - אבל לא חזרנו לשגרה', ואנחנו מדברים על זה באולם, מתפללים שהחטופים ושהחיילים יחזרו בשלום הביתה. יש משהו מאחד בתוך כל זה".

יש בך געגוע לטלוויזיה?
"בטח שיש - לעשות סדרת דרמה, בידור. אבל היום, בתיאטרון, אני במקום שאני עף עליו. מחמיא שאומרים לי 'איזה שחקן טוב אתה'. תמיד ידעתי שאני שחקן, אבל שנים חייתי בתוך תדמיות ופרסונה טלוויזיונית, עם חליפות ועניבות, פותח מעטפות ומבקש שיצביעו באסמסים. אז חובת ההוכחה שלי בתיאטרון קיימת, אבל מצד שני יש הרבה נחת כשזה מתקבל באהבה ובפרגון.

"בתקופה הנוכחית טוב לי להיות בתוך דמויות. הרייטינג מעניין אותי בהקשר של הצגה, אם היא שלאגר, ממלאת אולמות ומקבלת ביקורות טובות. בטלוויזיה יש היום לרייטינג פרשנות יותר רחבה, לא רק המדידה הישירה בשידור, וזה נהיה קשוח ואכזרי יותר. בשביל מספרים אנשים היום עושים יותר ממה שעשו פעם, וכמו שאמרתי, אני לא רואה את עצמי יושב בתוכנית ואומר בסיום כתבה נוראית על חטוף במנהרה 'תכף נחזור ונראה מתי הוא שתה כוס מים לראשונה'".

צילום עם שקשוקה

אני מזכירה להדר שלא מעט קומיקאים עברו בשלב מסוים גם לתיאטרון. ישראל קטורזה ישחק השנה במחזה של חנוך לוין, שלום אסייג מגלם את השוטר אזולאי, ועל יעקב כהן ז"ל אין צורך להכביר מילים.

"מעולם לא חשבתי להצטרף למפלגה, ואני חושב שמה שאני עושה היום עוזר יותר מאשר בפוליטיקה. אבל אם יש משהו שאוכל לגרום בו לשינוי - אהיה שם. אני נשבע שאם יקראו לי לעזור - אתייצב"

"נכון, הוא משיב. "יעקב היה סמל למפגש בין בידור לתיאטרון, אדם שהגיע ממקום אחר לגמרי והביא משהו מאוד יפה. הוא היה אחד הסטנדאפיסטים הכי טובים, ובתיאטרון עשה תפקידים מדהימים. היום יש גם כוכבי רשת שמגיעים לבמה, ובסוף מבחן התוצאה הוא הקובע. העולם משתנה, אין יותר מדורת שבט, התקשורת נפתחת, הכל נמצא ברשת, ואני מכבד את זה, מכבד אמנות וכישרון. יש היום כוכבי רשת, ואפשר לאהוב או לא".

גם אתה מתחזק חשבון אינסטגרם די פעיל.
"זה מקום לעדכן ולקדם בו הופעות. נורא קשה לי להעלות סטורי, 'הנה אני מתראיין עכשיו למאיה ב'ישראל היום''. זה מרגיש לי לא טבעי. אומרים לי גם לצלם את עצמי עם הקהל בסוף סטנד־אפ, ואני אומר, השתגעתם? בבית הילדים שלי שואלים 'למה אתה לא מצטלם איתנו?' ימי שישי אצלנו הם ההצגה הכי טובה בעיר, אבל לי זה מוזר. אם אני מעלה תמונה של שקשוקה בשבת אני מרגיש וואו", הוא צוחק, "אבל זה חלק מהשפה היום, ואני מבין את זה".

כשהוא לא בתיאטרון או בסטנד־אפ שלו, הדר מגיש בערוץ הספורט את "המשחק המרכזי", לצד פרשני הערוץ. "זה העוגן השלישי שלי. אני שם כבר שנה וחצי, ובתוך הכאוס זה אחד הדברים שנמשכים. הכדורגל ממשיך. דווקא במלחמה ראית פתאום אנשים תולים צעיפים על טנק, מצטלמים מעזה עם סמלי קבוצות, ארגוני אוהדים עושים ערבים מיוחדים ביחד. בתוך ארגוני האוהדים זה לא פוליטי, אין ימין או שמאל, כולם בעד החטופים, זה מה שעם ישראל רוצה.

"בהקשר הזה חשוב לנו, ב'המשחק המרכזי', להביא את הליגה הישראלית כך שתיראה כמו הצ'מפיונס. אני יושב באולפן עם אלי גוטמן, איתי שכטר, דודו אוואט, ואנחנו, מדם ליבנו, נותנים את הבמה הראויה לספורט הישראלי. אנחנו לובשים חליפות ועניבות, ואני נהנה מהליגה המקומית. המתקנים נהיו יותר טובים והספורט נהיה יותר טוב, למרות אירועי אלימות שקורים ושחשוב לי לשים עליהם ספוט כדי שהנושא יטופל. העונה היתה קשוחה, היו משחקים מדהימים, חלקם ברמה אירופית".

נכנסת לנעליים הגדולות של מודי בר-און ז"ל. עלתה ביקורת נגד הבחירה בך?
"להפך, כולם פרגנו. מודי היה מאבני היסוד של ערוץ הספורט. אני מכיר אותו מימי האוניברסיטה, הוא למד מעלי. הוא התחיל בכלל בסטנד־אפ, וקינאנו בו. תמיד כשהיינו נפגשים היינו צוחקים בידידות ובאהבה. המוות שלו היה מכה קשה לכולם. הוא הביא את האמנות לערוץ הספורט, וחיפשו מחליפים.

"ביקשתי לבוא לאודישן, שהיה מוצלח, ונתנו לי את 'המשחק המרכזי'. מאוד שמחתי, כי אני אוהב את התוכנית. זה אירוויזיון קטן בכל ערב, מלא משחקים, אנשים שחולים על הדבר. אני רואה כוכבי כדורגל של פעם ומתרגש מהם, ומנגד הם מסתכלים עלי ומתרגשים, וזה מפעים. מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהד הפועל באר שבע, וכשיאיר הורן, שנחטף עם אחיו איתן, חזר מעזה וביקש לעבור עם המסוק מעל אצטדיון טרנר, כל כך הבנתי אותו. שבי הוא המקום הנורא ביותר, ובמצבים נוראים אנשים נאחזים במה ששומר על השפיות שלהם. זה הכי אנושי שיש, בתוך הכאוס והטירוף".

לא קשה לך המעבר ממקום של כוכב פריים טיים לאזורים הפחות רייטינגיים?
"חלק מחיי אמן זה לדעת שיש פיקים ויש ירידות. מקומות שאתה מגיע אליהם, כולם מחמיאים לך - וזה משתנה. התייחסתי לזה גם בסדרה שלי, 'לצבי יש בעיה'. הפחד הכי גדול הוא להיות פתטי, וצריך לדעת לא ללחוץ בכל מחיר. רוב הזמן אני מנסה למצוא את מה שמתאים לי".

"אנשים בארון פונים"

כבר 17 שנה הדר חי עם ליאת (לאתי) גנון, בזוגיות פרק ב' שאליה הגיע כל אחד עם ילדיו (צביקה עם שיר, סער ושלי; ליאת עם איתי ומעיין). ביחד הביאו לעולם את אלון ותמר. כעת הקשר הזוגי שלהם מגיע לבמה בהרצאה משותפת חדשה, "מאחורי הקלעים של החיים עצמם", שתושק ב־22 באפריל באוזן תל אביב.

"בכלל, נרמול הוא הדבר הכי נורא בעיניי. ועוד משווים: 'בשבת שעברה היה יותר חזק', 'בפעם הקודמת הם היו ממש כחושים'. אנשים חושבים שזאת שיחה נורמלית. 'נחזור מייד אחרי הפרסומות, בת הדודה תספר'"

"לאתי היא יועצת זוגית שמתמחה בפרק ב', ובשנים האחרונות אנשים התחילו לשאול אותנו שאלות. למשל, העליתי לרשת קטע מהחתונה של בתי שיר עם בת זוגה, ועוקבים הגיבו שהמשפחה שלנו נותנת להם השראה. אנשים בארון פנו אלי וביקשו שאדבר עם ההורים שלהם.

"בזוגיות ובמשפחה צריך לעבוד. אני מחכה בכל שבוע לימי שישי אצלנו, למרות הרעש והצעקות והבלגן. כרגע גרים איתנו אלון ותמר, בני 13 ו־14, ובכל שבועיים באים כולם. אני יושב ורואה את כל הילדים ביחד, שתי נכדות, שלושה כלבים, שלושה נחשים. זה בית משוגעים - אבל גם נחת גדולה. זה המקום הבטוח והנוח שלנו, וזה ההישג שלי. לא לכל אחד יש את המקום שנקרא 'בית', שאליו הוא רוצה לחזור בסוף היום, בטח במקצוע הזה, וזה שומר על שפיות".

על מה שניכם מדברים בהרצאה שלכם?
"אנשים מכירים את 'צביקה מהטלוויזיה', ופה אנחנו מספרים על החיים שלנו. אנקדוטות מהבית, מהמשפחה, איך בונים פרק ב', אירוח בסלון שלנו. אנשים נורא רוצים לשמוע משהו בלתי אמצעי, להרגיש את האמן, וזה מאוד מעניין".

לאתי עוסקת בספורט באופן מקצועי.
"היא טריאתלוניסטית כבר כמה שנים. אני אמנם שומר על תזונה, אבל ממש שונא ספורט. במקום זה אני אוהב לעודד אותה. אנחנו צוחקים שכשאני בא איתה לתחרות אני מתאמץ כמו ספורטאי, כי אני הולך ברגל מנקודה לנקודה, מעודד אותה וחייב לצלם.

"בהרצאה אנחנו מדברים על כך שבמשך שנים הייתי חוזר הביתה באמצע הלילה ולאתי היתה הקהל מס' 1 שלי, ופתאום בטוויסט מעניין הפכתי אני לקהל שלה. זה קורה להרבה זוגות, שפתאום בן הזוג עף על הדבר שלו, והאחר נמצא שם בשבילו. אני לא מבין איך לאתי עושה את מה שהיא עושה, ואני מעריץ טוטאלי שלה. 'איירון מן' זה לא סתם ספורט, וזה מרשים בצורה קיצונית".

"אני פורק המון"

בנו של הדר, סער (24), עושה צעדים משלו בעולם המוזיקה, ואף הוציא אלבום EP בשם "בדירה שלי". "זה תחום סיוט, ושירה קשה עוד יותר ממשחק בעיניי", אומר צביקה. "אבל סער נולד לזה. מגיל מאוד צעיר הוא בלהקה ובמוזיקה, זה הזון שלו, והוא הורס. אני עף עליו. מעבר לזה שהוא שדרג את כל הגנים האפשריים ונראה פצצה", הוא צוחק, "הוא מוכשר, ואני מקווה שיתפוס לו ביג טיים".

הוא בעצם מגשים חלום שהיה שלך? הרי עבדת על אלבום - שגנזת.
"אני לא שם. אני מת לעשות איתו פעם דואט, אם יהיה לי אומץ. זה יהיה חלום כיפי, אבל זו לא הגשמה שלי דרכו. אני מנגן וכותב מוזיקה, ואנחנו בית מוזיקלי. אמא שלי הכריחה אותי שנים ללמוד פסנתר. הייתי הילד הזה שההורים ממזרח אירופה אומרים לו 'תלמד, זה חשוב'. לא רציתי, אבל למדתי קלאסי בשביל אמא שלי, וסבלתי. לימים אמרתי לה תודה, כי יש לי חבר, אבל אצל סער זה בא ממקום אחר. הוא אוטודידקט.

"אני נוגע במוזיקה כל הזמן, אפילו בתקופה הזאת. היה לי שיר מדהים שפתאום בא לי, והרמתי טלפון באמצע הלילה למפיק שמוליק נויפלד, ביקשתי שיפתח את האולפן שלו והקלטתי אצלו סקיצה. אני עושה את זה פעם ב..., פורק המון דרך המוזיקה. הוא אמר לי 'תוציא את השיר', אבל אני לא יודע, נראה לי מוזר להוציא עכשיו שיר, בתקופה כזאת".

דרך אגב, אתה בקשר עם הזמר עידן עמדי, חברך, שנפצע בלחימה בעזה וכעת חזר להופיע?
"עידן ואני בקשר כל השנים, אנחנו מכירים מאז שהוא התחיל ב'כוכב נולד'. כששמעתי שהוא נפצע הרגשתי שנפלו השמיים. בזמנו הכרתי לו וויסקי יפני, ששנינו אהבנו, וכששמעתי שהוא יצא מסכנה שלחתי את הבקבוק לבית החולים ואמרתי לאשתו שנשתה לחיים ביחד.

"עדיין לא נפגשנו, אבל אנחנו מדברים. עידן מביא איתו משהו של ישראל השפויה והכנה, איזו מנהיגות חבויה, גבריות במובן הטוב של המילה, אחריות, ערבות הדדית. החלום שלי הוא שאנשים כמוהו וכמו זיו שילון ייכנסו באיזה טוויסט להנהגה שלנו. למה שהפוליטיקה לא תהיה עם אנשים טובים? אני רוצה את האנשים הכי טובים בעולם, שיוכלו לשנות ולמצוא את הדרך. ואני נשבע שאם קוראים לי לעזור - אני מתייצב".

סמל קונצנזוס כמוך בלכלוך של הפוליטיקה?
"צריך להיות עם נתונים אחרים כדי להתעסק בפוליטיקה, אבל אני כן יכול לעזור ולהיות שם, לתמוך, להתנדב. מעולם לא ראיתי את עצמי מצטרף למפלגה, ואני חושב שמה שאני עושה היום עוזר יותר מאשר אם אהיה בפוליטיקה. עם זאת, אם יש משהו שאני יכול לעזור בו ולגרום לשינוי - אני אהיה שם. לאמנות יש המון כוח, וזה לא רק לעשות שמח".

Maya19.10@gmail.com