איזה אבא דפוק משתמש בארגז הצעצועים של בנו כדי להסתיר טיל נ"ט?

עזתי עומד על חורבות מה שהיה ביתו, שכונתו, עירו, חייו וזועק - איפה אשן? איפה אגור? איפה הבית שלי? תמונה קשה, לכאורה, אבל אצלי בלב כלום לא זז.

ילד עזתי מחפש בהריסות את הדובי שלו. סרטון מרגש, אבל אני מניח קודם כל שהוא בויים על ידי מחלקת קולנוע של חמאס. שנית, אני כמעט בטוח שלא היה לו דובי, כי האבא הדפוק שלו השתמש בארגז הצעצועים כדי להחביא טיל נ"ט, וחוצמיזה, לא אכפת לי מילדים בעזה אחרי ששמעתי מה חוללו אלה כשפלשו עם הבוגרים לקיבוצינו. אל תמכרו לי ילדים, הלב שלי סגור בשבילם.

הרצתי בדיקה על המערכת הרגשית שלי - והתוצאות ברורות. אין לי יותר רחמים אוניברסליים, אין לי חמלה הומניטרית. אני לא קונה יותר את האמירות, שפעם הייתי חותם עליהן בשמחה, שכל בני האדם נבראו בצלם ולכל בני האדם זכויות שוות מלידתם. אני ממש מצטער, הרגשות החמים שלי הולכים היום רק למי שלא רוצה בהשמדתי. כל האחרים מבחינתי לא קיימים. ילדים, זקנים, נשים, כל המועמדים הטבעיים לחמלה לא מזיזים לי יותר, אם הם שייכים לעם שזומם לרצוח אותי ולקחת את אדמתי.

אני חושב שאחד הדברים המהותיים המפרידים בין ימין ושמאל היום זה לאומי מול אוניברסלי. האמת, הרבה יותר נעים להיות אוניברסלי, אני זוכר את הרגש המתוק הזה של סימפטיה לכל אדם, אפילו כזה שמוגדר כאויב. זה נותן הרבה כוח לחוש חמלה על אויב, זה בוודאי נותן המון עוצמה להתעלם מהעובדה שאדם הוא אויב ולעזור לו, להסיע אותו לבית חולים, לדאוג לילדיו, להיות בן אדם. הבעיה בלהיות בן אדם היא שלא כל בני האדם הם בני אדם, ואי אפשר, כך מתברר מאז 7 באוקטובר, להיות בן אדם למי שהוציא עצמו מכלל האנושות. זאת התנשאות מסוכנת שתועלתה מוגבלת והנזק שלה מסכן חיים.

למרבה הצער, העולם חזר אחורה למציאות שבטית אלימה שבה אין מקום ליפי הנפש לתת דרור לנפשם היפה. פעם הייתי כועס על מי שהשתמש בביטוי "יפה נפש" כביטוי גנאי, לא הבנתי איך אפשר לגנות מישהו על נפשו היפה. היום אני מבין. יש הבדל בין נפש יפה לנפש מתייפייפת, נפש מתייפייפת רואה את האדם שבאויב, גם כשאין אחד כזה כלל.

יש ביקורת על כך שבישראל לא מראים את זוועות עזה. ואני אומר - אחלה מן אחלה. לא צריך. אין לפתח רגשות אליהם. להשאיר את הדיון רק בשכל, הלב מחוץ לתמונה, והלוואי שיום יבוא ונוכל להשיבו לפעולה. הימור- לא בימי חיינו.

וולט

חברת וולט העלתה בימים האחרונים שת תעריפי המשלוחים ועוררה גל ביקורות שלא הזיזו לה, כי היא שולטת בשוק ביד רמה. המסעדנית רותו ברודו אמרה שהחיים היו יותר יפים לפני וולט, שהרסה את ענף המסעדות ושתתה את רווחיהן, וחיים לוינסון כתב יפה שוולט רוקנה את הרחובות מאנשים שהולכים לאכול צהריים ומילאה אותם בקטנועים במקום, וכך הרגה את המרחב העירוני. שניהם צודקים, אבל אני רוצה להוסיף את הנקודה הכי משמעותית בעיני.

לב הבעיה עם וולט הוא שהיא חטפה את תרבות הנהיגה, הבעייתית גם ככה, והכניסה לרחובות אלפי נהגים צעירים שאין להם שום יחס לחוקי תנועה, וההספק שלהם חשוב מכל דבר אחר. החבר'ה האלה הציפו את הרחובות שלנו בכמויות בלתי נתפסות של דו־גלגליים שלא שמים על שום חוק תנועה ועושים בערינו כרצונם. אין שלט אחד שהם מכבדים, לא אין כניסה, לא עצור, לא רמזור אדום, לא מדרכה. הם במירוץ מנקודה לנקודה, והחוקים של הישראלים לא יפריעו להם לעשות את היומית, ועל הדרך להתפרע בשביל הכיף.

אני חי בשכונה עמוסת וולט. כולם מזמינים, והשליחים ממהרים. מודה, פיתחתי אלרגיה לארגז הכחול על הקטנוע. כשאני רואה אחד כזה אני יודע שתיכף תיעבר עבירת תנועה חמורה מול עיני, אני יודע שאני עשוי להיפגע כרוכב אופניים מקטנוע שמשתמש לי בשביל האופניים, שנוסע על המדרכה בשיא המהירות ויכול לדרוס לי את המשפחה. בתור ברנש שקבע את מגוריו ברחוב חד־סטרי, אני רואה ביום עשרות וולטאים נוסעים נגד התנועה, ולך תגיד להם מילה.

מה שעוד מעניין זה שליד הבית שלי יש מתחם מסעדות מהירות שמהוות מקום מפגש לשליחים רבים, המחכים למשלוחים. הם יושבים להם שם סביב השולחנות, ומעשנים גראס. בכמויות. ענן הקנאביס העולה מהמתחם מכסה בקלות על ריחות הפיצה וההמבורגרים הנצלים. וכך הם רוכבים ומעשנים, לרגלי ההרים, הם רוכבים לבדם, מפחידים את זולתם.

אם היתה לנו שרת תחבורה ולא ליצנית, אם השר לביטחון לאומי שהתפטר היה שר אמיתי ולא משפיען רשת בדימוס, ראשי וולט היו נקראים לשיחה בקריית הממשלה, עם שני השרים, שהיו מודיעים להם על שלילת רישיון המפעיל שלהם במיידי, אלא אם יתקינו מערכת עיקוב לכל השליחים שלהם, שתבדוק מהירות, נסיעה באין כניסה, עצירה בעצור ואחוז קנאביס בדם. וולט נהייתה מפלצת, צריך לחתוך לה את הראש.

רעשים 2

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את רשימת הרעשים שמוציאים אותי מדעתי וביקשתי שתוסיפו את שלכם. נפתחה עלי הרעשה של תגובות.

1. רבים העלו את עניין הדיבור בטלפון עם רמקול, במיוחד בתחב"צ, אבל לא רק. נכון. אדוני הצעיר, אמא שלך בצד השני לא מעניינת אותי ואני לא רוצה לשמוע את כל השיחה. חצי מספיק לי מעל הראש. אני מבין שאתה חושב שאתה ושיחותיך הם מרכז העולם, אבל תתבגר. אתה לא. כמו שאתה לא רוצה לשמוע את אשתי מספרת לי על היום שלה בעבודה, אני לא רוצה לשמוע את הצד השני שלך. אוזניות. תודה.

2. מסגדים. לא כתבתי על זה בשבוע שעבר כי אני חי ללא מסגד קרוב. זה לא מקרה, זאת בחירה. בחמש בבוקר אני לא מוכן לשמוע מואזין, והאמת גם לא בשאר השעות. הצלילים האלה, בהקשר הישראלי, מקפיצים אותי ולא נותנים לי תחושה של עבודת האל אלא של התרסה לאומנית. אטפל כשאהיה שר.

3. שיפוצים. חייבים לשפץ, וחלק מכלי העבודה מרעישים במיוחד. בקרוב אעביר חוקים לאיסור הפעלת קונגו ברוב שעות היממה, חוץ מבין 11.30 ל 12.15 בצהריים. גם הדיסק שאיתו מנסרים קרמיקות ולבני חיפוי חייב טיפול. חיתוך רק בתוך מבנה עם פתחים סגורים, לא על המדרכה.

4. שיננית. אין רעש פולח תריסריון כמו הרעש העל־קולי של מכשירי השיננית. לכן אני נמנע כמעט לחלוטין ומעדיף ניקוי בזרם מים סילוני. יש לשקול את הכנסת מכשירי השיננית לחדרי חקירות של פושעים בעייתיים במיוחד, שלא יוכלו להתלונן כי אחרי הכל הם מקבלים שירות שמעולם לא השתמשו בו.

5. משקולות. מכירים את זה שבמכון הכושר יש כאלה שמטיחים את המוט עם המשקל הכביר שהצליחו להרים אל הרצפה כך שיסודות הבניין שבו מצוי המכון במרתף נסדקים? כן, גבר אימתני, כן, מזיז הרים בכוח שרירי סגסוגת האלומיניום שלך, תניח בבקשה בעדינות.

יש המון צלילים קשים נוספים לאנשים הרגישים. תודה לכל הכותבים וקיום שקט לכולנו. שבת שלום.
avrigilad@gmail.com