לבנון עושה לכם חשק? ג'קי לוי לא מבין למה יש בינינו ישראלים שלא אכפת להם שניחרב

אחד החסדים הקטנים שנקרים בדרכנו הוא ההזדמנות ללמוד מטיפשותם של אחרים. נכון, לא פעם אנחנו מפספסים את ההזדמנויות הללו, ומוכיחים שאנחנו לא הרבה יותר חכמים מהטיפשים האחרים. ובכל זאת, זה קורה לעיתים, בחסדו של הבורא - למי שחוגג - או בחסדם של היקום והקארמה, ואנחנו זוכים לתמונה ברורה שבה מישהו, שהוא לא אנחנו, מבצע בדיוק את השטות שאנחנו עלולים לעשות.

והמישהו האחר ההוא מבצע אותה באופן מפואר, על כל פרטיה ודקדוקיה. וגם נופל ומשלם את המחיר. לנגד עינינו ובמזומן הוא משלם, כך שאפשר לעקוב וללמוד ולקבל את תמונת האיוולת האומללה במלואה.

למשל, תשאלו בוודאי, למשל מה? למשל, פינת העישון מול מחלקת הריאות בבית החולים. ממליץ לבקר.

או הלבנונים. הם, למשל, הצליחו לדכא כל תקשורת חופשית או ביקורת פנימית. בלבנון אין עיתונות מעצבנת ובוגדנית שרק מחפשת מה לא בסדר, ואף אחד לא מכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. אולי היו פעם כאלה, אבל היום, הודות למי שזה לא יהיה, הם אינם. ולכן, תראו במו עיניכם איך לבנונים חוזרים בשמחה ובדיצה לבתיהם המרוסקים, לכפריהם נטולי התשתיות ולמחר המחורבן שמצפה להם בוודאות.

תראו באיזה חן הם מסמנים "וי" מבעד לחלון הרכב יד 15 שהשיגו אל־תשאלו־איך אחרי שהטויוטה הפכה לטוסט באחת הגיחות של חיל האוויר. תראו כמה כל זה אותנטי. חשבו כמה זה נכון. ונחשק. בשורות חיזבאללה, למשל, אין ייעוץ משפטי עוין. אף אפס לא קורא לעצמו שם "שומר סף", כאילו מישהו שאל אותו בכלל, או שנשאר בכלל סף אחרי ההפצצות. שם, בארץ הארזים - שהגיע הזמן לשנות את שמה לארץ האורזים, כי תכלס רוב הזמן הם על הפקלך - מקפידים לממש את מדיניות השר. ותודה רבה לבן גביר על הניסוח המופלא.

ובכן, שאו מבטכם צפונה, חברים, וראו בעיניכם איך נראית ציוויליזציה שהגשימה את כל המאוויים הללו. בלי תקשורת עוינת. בלי איזונים ובלמים. בלי הפגנות ומחאה שסתם מערימות קשיים על מדיניות השר. ואפילו הקדימה את ישראל, כך שבאמת אפשר להציץ וללמוד משהו.

אלו הם פניה של מדינה, אם אפשר לקרוא לזה כך, שבה מתממש הרעיון המגלומני והמקולקל שאומר שאי אפשר בכלל לבקר מנהיג או לטעון שמעשיו פוגעים בדמוקרטיה כי הרי: "(המנהיג) הוא התגלמות הדמוקרטיה ורצון הבוחר". ככתוב בדברי שר התקשורת, ששואף לקחת את מדינת ישראל בדיוק למקום ששכנינו, תראו איזה קטע, נמצאים בו כבר מזמן.

לדבריהם, הם גם תמיד מנצחים. ואכן, אין חולק על כך שניצחון מוחלט ומפואר הוא תמצית ההוויה הלבנונית. כך שאפשר פשוט לשאת עיניים צפונה ולראות בבירור איך נראית אוטופיה.

אני רוצה לומר פה משהו לא פשוט. יכול להיות שאתחרט שבכלל העליתי זאת על הכתב. מצד שני, חשוב להשמיע את הקול הזה. ובכן, באופן אישי יש לי חשבון לא פתור עם התאגיד. ערימות ביקורת יש לי על האופן היהיר שבו דברים מסוימים מתנהלים שם. ועם זאת, צירפתי השבוע את חתימתי לעצומה שנאבקת ביוזמה לפרק את התאגיד. בלב שלם חתמתי, כי ישראל זקוקה לשידור הציבורי.

אני חייב להוסיף שהתאגיד העלה רק השנה כמה סדרות מעולות וחשובות, שאני בספק אם בערוצים המסחריים היו טורחים להשקיע בהן. ולמה באמת לצאת ולחפור בארכיונים ולצרף מסמך למסמך, כדי להעניק תמונה רחבה ומחכימה על המנדט הבריטי, או על תולדות הטרור האנטי־ישראלי, כשתמיד אפשר לכוון מצלמה לעבר שף מפורסם שלועס גלידה בטעם דג או מסביר מה קורה כשג'חנון ממיר את דתו לטורטייה?

בקיצור, יש חשיבות לשמור לא רק על עקרון השידור הציבורי, אלא גם על חלקים גדולים וטובים ממה שקורה בפועל בעבודת התאגיד.

למה יש לי חשבון עם התאגיד? ובכן, בערך באמצע תקופת הקורונה הגשתי פרויקט למכרז של התאגיד. ההצעה שלי היתה טובה ככל הנראה. עובדה - היא זכתה במכרז. מכיוון שלעולם כבר לא יאפשרו לי לעשות את התוכנית הזאת, אני שמח לספר כאן שהרעיון היה ללכת בכל תוכנית עם אורח מעניין אל המקום שהוא קורא לו "בית הכנסת שלי".

יש המון ישראלים - לא דתיים בכלל - שיש להם מקום שהוא "בית הכנסת שלהם". המון פעמים זהו מקום עמוס סיפורים, זיכרונות וגם דרמות, ודרכו, אני מאמין, אפשר ללמוד משהו על היהדות הישראלית, על משפחות וקהילות, ועל חוויות ילדות נעימות או לא נעימות. לא הגשתי את ההצעה הזאת רק לשם שמיים, אלא כי רציתי להנחות את התוכנית. במלוא הענווה, אני חושב שבתי כנסת הם מומחיות שלי. מעטים עוסקים בנושא הזה, כותבים או מספרים עליו, או כמו שאמרה לי העוכרת, כשהכרנו: אתה היואב קוטנר של בתי כנסת. לא?

אחרי שזכינו במכרז התברר שהתאגיד אמנם רוצה את התוכנית, אבל לא מוכן שאני אגיש אותה, למרות שזהות המנחה היתה חלק מההצעה שנבחרה. לתחושתי, הם סירבו לדבר איתי על כך. סירבו להיפגש, להסביר מדוע או לערוך שימוע. פשוט הודיעו שכך יהיה, וגרמו לחברת ההפקה, שמאוד רצתה כבר להתחיל לעבוד, לעשות לי עוול ולדחוף אותי החוצה מהפרויקט. זה היה מכוער ומכאיב, והעובדה שאתם לא מכירים את התוכנית הזאת מעידה בעיקר שהתוצאה היתה כישלון חרוץ ודי צפוי.

נבזויות קטנות או גדולות אינן זרות לעולם התקשורת, אבל לשיטתי, מקום שמתנהל כך יש לו דרך ארוכה מאוד לעשות כדי לטעון ביושר ששיקוליו ציבוריים. אכן, רשימות שחורות וחיסולי חשבונות אישיים אינם המצאה של הממשלה הנוכחית, וגם אינם מונופול בלעדי שלה. ובכל זאת, את חתימתי צירפתי לעצומה, כי אני מתנגד בכל ליבי לפגיעה בשידור הציבורי, גם אם הוא זקוק לתיקון.

בשנים הקרובות נידרש כולנו לא רק לחדד ערנות ולהיות על המשמר. כדאי שנשקיע גם בטיפוח מנהיגות ומנהיגים ראויים ותרבות ראויה של מנהיגות. ההבדל בין מנהיגות ראויה לבין מה שיש כרגע הוא בוטה, ובכל זאת אנסה להסביר.

תראו, כולנו מגיעים מדי פעם לפארק או לחורשה. כולנו פורסים מחצלת ועורכים פיקניק עם משפחה וחברים. רובנו אוספים אחרינו את השאריות. חלק משאירים את הלכלוך כמו שהוא. יחידי סגולה עוברים בסוף ואוספים גם אריזות ריקות שלא הם פיזרו. יחידי הסגולה האלה הם אלו שמתוכם אמורה לצמוח מנהיגות.

כולנו מכירים נהגים שעוברים ברחוב בשתיים לפנות בוקר ומתחילים לצפור כמו משוגעים. הנוסע שהם ממתינים לו מתעכב, זה מעצבן אותם, אז הם צופרים. העובדה שבבתים מסביב חיים אנשים שרובם רוצים לישון לא מעניינת אותם. הם מעירים משפחות עם תינוקות, אבל זה לא נראה להם רלוונטי. זכותם להרעיש ואל תבלבלו להם את השכל. ובכן, דפוס ההתנהגות הזה הוא האחרון שאמור לאפיין נבחרי ציבור. כרגע זו הדמות הדומיננטית בנוף הפוליטי שלנו.