עברה כמעט שנה, וכביש 232 נראה אחרת לגמרי. אז, בשבועות הראשונים ההם, היינו כמעט היחידים עליו. בצידי הדרך עוד נשארו רכבים שרופים, והאנשים היחידים שפגשנו היו בתפקיד. היום הוא מלא מכוניות מעוטרות בדגלי ישראל ובדגלים צהובים.
אנשים צועדים בצידי הדרך, רוכבים על אופניים או מצטלמים ליד המיגוניות המכוסות במדבקות ובציורים. בכל כמה מאות מטרים נמצא גל־עד מאולתר, וסביבו חבורה קטנה. אז נסענו להופיע מול חיילים, היום הוזמנו להופיע בטקס האזכרה של קיבוץ ניר עוז.
בית עלמין קטן. עוד ועוד אנשים נוהרים פנימה. על שביל הכניסה מיקמו החברים כרזות גדולות עם תמונות החברים שנחטפו ושרידי הבתים שלהם. חלקם כבר לא איתנו, חלקם עדיין בחיים, ככל הידוע.
שולחן קטן עם נרות נשמה, שולחן עם פרחים, שולחן עם בקבוקי מים מינרליים. כיסאות פלסטיק מסודרים בשורות. במה זעירה, שני מיקרופונים. בצד הבמה, עמדה מגודרת בסרט לצוותי תקשורת מכל העולם.
אנחנו כבר באיחור של חצי שעה, תכף יגיעו לכאן נשיא המדינה וכמה פוליטיקאים מהאופוזיציה, אבל קיבוצניקים הרי לא מתרגשים מכלום, בטח לא אחרי השנה האחרונה, וחיותה מבקשת מכולם להתיישב כדי שנוכל להתחיל.
לבמה עולה מילואימניק מבויש של פיקוד העורף, ומבקש להזכיר לכולם את ההנחיות: בעת אזעקה יש לשכב על האדמה ולכסות את הראש עם הידיים. כולם ממשיכים להתנהג כאילו זה נורמלי. האדמה דקה ורכה. צל עצי אורן. אם רק היינו יכולים לנתק את ההקשר, זו נשמעת כמו תנוחה לא רעה לנוח בה. מקום לא רע להתייפח. או להיקבר.
כל ישראלי מכיר את הריקוד הזה: שיר. קטע קריאה. עדות. שיר. הקראת שמות הנופלים. נאום. שיר. אנחנו אלופים בטקסי זיכרון, בשירי זיכרון, במדבקות של פרח דם המכבים. כולם יודעים איפה כדאי לעמוד ומה לעשות עם הידיים.
אחת מהדוברות משחזרת את השבת ההיא דקה אחרי דקה, ומהר מאוד אני מבינה שאני צריכה ללכת הצידה ולהפסיק להקשיב, אם אני רוצה להצליח לבצע את השיר הבא בליין־אפ שלי במלואו.
אסור לי להתבלבל. זה לא הטקס שלי, זה לא הטקס של אף אחד מאיתנו למעט חברי הקיבוץ. 57 מהם נרצחו, 29 עדיין בשבי בעזה. שר לשעבר יושב בקהל, וגם לו אסור להתבלבל. הוא בא לחלוק כבוד, לא לקבל אותו.
לא הייתי נעימה במיוחד כל הבוקר. נזפתי בילדים למהר, שתקתי רוב הנסיעה. ניסיתי להתכונן לרגע הזה, אבל אין באמת איך. יש מעט מאוד רגעים בחיים שאפשר לדעת מראש שייכנסו לאוטוביוגרפיה הדמיונית שלנו. מעט מאוד רגעים שיש סביבם כזו הילה זוהרת של היסטוריה.
רובם רגעים שמחים: חתונה, לידה, טקס סיום. ברוב המקרים גם מדובר בהיסטוריה פרטית, שלא מצטלבת עם ההיסטוריה המשותפת של כולנו. אבל היום הוא כן רגע כזה, שובר לב. רגע שאספר עליו יום אחד לילדים שלי. אני לא יכולה לחשוב על כבוד גדול יותר מאשר להיות מוזמנת לכאן היום. ללוות לרגע את השורדים האצילים מניר עוז.
קשה לחיות בתוך ההיסטוריה. היא לא עדינה במיוחד. היא לא מביאה בחשבון את זה שהקטן התחיל גן חדש, או שאמא שלך לא מרגישה טוב בזמן האחרון. היא גדולה מדי ואנחנו קטנים מדי בתוכה. השנה האחרונה טלטלה וסחטה אותנו כמו גרביים במכונת כביסה. אף אחד לא בנוי להתמודד עם כל כך הרבה בתקופה כל כך קצרה.
במהלך הטקס פתאום עולים מהטלפונים הציוצים המרתיחים של התרעות הצבע האדום, כי אף אחד הרי לא ייתן לנו להתאבל בשקט. הגננת מסמסת בקבוצה של ההורים "אנחנו בממ״ד. הכל בסדר. הם אלופים". אנחנו יורדים מהבמה, אורזים את הגיטרה ונכנסים לאוטו.
בעת אזעקה יש לשכב ולכסות את הראש. האדמה דקה ורכה. צל עצי אורן. אם רק מנתקים את ההקשר, זו נשמעת כמו תנוחה לא רעה לנוח. מקום לא רע להתייפח. או להיקבר
בתחנת הדלק שלפני יד מרדכי, כולם מדברים בשקט או שותקים. כמו בשבועות הראשונים ההם. מנידים ראש לשלום. אלו רגעים שבהם את יודעת שלעולם לא תחליפי את האנשים האלה באנשים אחרים. שלא סתם הם כל כך חזקים ואמיצים ואוהבים. המקום השבור הזה חצב אותם החוצה מתוך האנשים הרגילים והפשוטים שהם יכלו להיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו